מושיק גלאמין בריאיון חשוף: "לא הרגשתי צורך לצאת מהארון, תמיד הרגשתי מחוץ לארון"
מושיק גלאמין הספיק לגעת כמעט בכל תחום - הוא מעצב פנים ויועץ אופנה, מגיש, מנחה ושחקן מוכשר. גלאמין, שנמצא כבר לא מעט שנים בתעשייה, ראה ושמע הכל, והיה בכל מקום - מהריאליטי, הבמות וגם - הבית של ראש הממשלה.
גלאמין הגיע להתארח בוואלה אישי, הפודקאסט של וואלה סלבס, לשיחה על כל הדברים הבוערים: תחילת הדרך בימים בהם גיי על מסך הטלוויזיה היה דבר נדיר, השאלות החטטניות, מה הוא חושב על עולם האופנה והרשתות החברתיות, הכעס על הפוליטיקאים, השריטות מהריאליטי ומה יש לו להגיד לכל מי ששואל אותו האם הוא מתכוון להביא ילדים?
לכל הפרקים הקודמים של "וואלה אישי".
אתה יודע שאתה הגבר הראשון שהגיע לפודקאסט שלנו?
בהצלחה. אני מציב עכשיו רף גבריות כזה גבוה, שכל שאר הגברים לא ייראו מספיק גברים אחרי הגבר הראשון.
כן? אתה חושב שאתה לא כזה גברי?
היום כשאני מסתכל עליי, אני מודע לזה שאני מאוד מאוד גברי, מעבר לנראות, שכשאני לא מתגלח ל"פריסילה" (ההצגה "פריסיליה מלכת המדבר"), אני נראה גם קצת גברי מהשטחים. אז מעבר לזה, אתה עם השנים לומד מה זה באמת להיות גבר. שזה אופי של גבר.
של ה"Handyman"?
לא, לא רק ה-Handyman, זה מילה, זה חבר, זה מישהו שאתה יכול לסמוך עליו. ועם השנים הבנתי שאני לא סתם גבר, אני אחד הגברים.
ולפני כן?
לפני כן לא חושב שהייתי כזה. קודם כל יש גם דיסוננס כזה. גם היום, אפילו כשאני מסתכל על עצמי ב"שי שטרן" או ברור שב"פריסילה", או בכל מיני מקומות על הבמה, הדמות האינטרנטית שלי ובכלל, באופן רחב, אז זה לא כזה גברי כמו שאני גברי.
במודעות? אתה מודע לזה? או שזה אתה?
אני חושב שזה איזה דמות כזו שאני רגיל לשחק כבר הרבה מאוד שנים, רגיל לעטוף את עצמי בה, שהיא קצת שומרת על הפרטיות שלי אולי, על מי שמכיר אותי באמת, שהוא יודע שאני באנרגיה יותר נמוכה ורגועה וזה קצת שונה. אבל כן, אני אחלה גבר. רף מאוד גבוה.
אני יכול להעיד על זה. אם זה כשאני מגיע אליך הביתה ופתאום אתה בונה משהו.
כן, אני לא מפחד לעבוד עם הידיים. יש לי כל מיני "תחביבים של גברים", אם זה גלישה ומכוניות ואופנועים ואקסטרים.
אז אני הולך אחורה. אחרי "השכנים של צ'יץ'" ששם התחלת, אני הולך ל-"אקזיט" לצורך העניין, שזו נראה לי הפעם הראשונה שנחשפנו אליך לטלוויזיה? או שהיו כל מיני כאילו קטנות כאלו?
עשיתי מלא דברים בטלוויזיה כבר עוד לפני, תוך כדי "השכנים של צ'יץ'", כל מיני כאלה פינות בערוץ הילדים וכל מיני. אבל אני חושב שפעם ראשונה שהראיתי את עצמי היה ב"אקזיט" ובמקביל ב"מדריך להתאהבות" בyes, שזה לפני עשרים ובטח ארבע, עשרים וחמש שנים. וכן, זה היה חוויה ראשונה. ואז גברי זה לא משהו שהיה אפשר להגיד עליי. תלתלים ארוכים, בין לילך, בין סימון למירי בוהדנה למי שמכיר.
אבל גם היום שאני רואה את זה, זה היה נורא מיוחד ושונה. לא היו כאלה. והייתי מאוד אותנטי עם מה שרציתי להיות. נסעתי לתאילנד, הארכתי שיער, חזרתי לארץ אמרתי למיקי בוגנים לעשות לי גוונים, רציתי להיות גולש ויצאתי בסוף משהו אחר כזה. וזרמתי עם זה.
היום זה מאוד לגיטימי, אם זה ברשתות, אם זה בטלוויזיה לראות את הבחור הגיי, אולי נשי יותר. לפני עשרים ומשהו שנה זה לא היה. דיברת על זה? או שזה היה ברור לכולם?
לא רציתי לעשות מזה אישיו. גם היום זה נראה לי כזה מטופש, מיניות. את מי זה מעניין מה אתה עושה במיטה? מה זה מעניין מה אתה עושה בלילה במיטה? ולא עניין אותי לדבר על זה. לא רציתי לעשות מזה אישיו. מסתכלים עליי, מה חושבים? שאני גיי. לא הרגשתי צורך לצאת מהארון, תמיד הרגשתי מחוץ לארון.
יש כאלו שזה האג'נדה שלהם, לקדם את הנראות שלהם.
אצלי האג'נדה שלי הייתה לקדם את זה שאיטס-נון-אישיו. שזה לא מעניין, שזה לא רלוונטי, שזה לא חוסם, שזה לא הופך אותי למשהו אחר.
לא הרגשת שזה חסם אותך אף פעם?
אני חושב שכל הגדרה חוסמת אותך. אני חושב שחסם אותי זה שהכירו אותי כסטייליסט של יעל בר זוהר, חסם אותי אחר כך להיכנס לעולמות של משחק. אני חושב שזה שהכירו אותי אחר כך כמעצב בתים, גם חסם אותי להיכנס לכל מיני עולמות. כי כשאנשים מגדירים אותך כגיי, כגבוה, כשמן, כנמוך, כחבר של, כסטייליסט, כמעצב.
אבל גם אתה מגדיר אנשים ככה. אתה יודע, זה טבע האדם בסופו של דבר.
זה טבע האדם מצד אחד. מצד שני אני מנסה לא, לא להגדיר אנשים. כשאני פוגש אנשים בפעם הראשונה, אני ממש מתעקש על לא לשאול אותם בן כמה אתה? מאיפה אתה? מה אתה עושה בחיים? אתה נשוי? מצב משפחתי? לא, החוצפנים האלה שכל דבר שואלים, וזה גם לא נגמר. אנחנו עם חטטן ברמות, שאוהב לשאול הכל. נכנסים אליך אנשים הביתה: "זה שלך? כמה זה עולה? אתה משכיר?", מה זה עניינך??
איך אתה עונה לדבר כזה בדייט? אם אתה מביא מישהו אליך הביתה והוא שואל אותך: זה שלך? כמה אתה משלם? מה קורה?
קודם כל, זה יורד לי ישר. אלא אם הוא חתיך הורס, אני אומר לו "זה שלי, ברור". וגם מלא כסף. זה שלי.
אבל זה מעצבן, החטטנות. נהיינו עם חטטן. וזה גם כל הזמן מתקדם. ולפני איזה שבוע... לא משנה, כן. זה כל הזמן מתפתח החטטנות, יורדים לך עוד ועוד ועוד לעומק.
לפני איזה שבוע עם מה? אתה לא יכול לעצור לי ככה.
מישהו בהצגה שואל אותי, "תגיד לי במיטה, מה אתה יותר אוהב?" אני הייתי בהלם! ילד בן 24, חצוף, בא ושואל אותי על דברים שחברים שלי אני לא מדבר איתם עליהם. מה זה עניינך? אתה לא נכנס איתי למיטה, זה לא עניינך מה אני יותר אוהב.
אם זה בהצגה ב"פריסילה", אז יש בטח איזו חופשיות כזו שמרגישים בנוח לדבר על זה.
יופי שאנשים מרגישים, אבל הנינוחות הזו, הנרמול של ה"אפשר לשאול הכל, אפשר לדבר על הכל" - לא. זה לא נכון. וגם כשאתה מרגיש בנוח עם מישהו - תהיה רגיש ותבדוק כאילו מה אתה שואל, מתי אתה שואל, ליד מי אתה שואל. הבושה נעלמה.
מה באמת מחרפן אותך ששואלים? שאתה גם עונה ומגיב לא יפה על דבר כזה?
קודם כל אני מגיב יפה תמיד. אני מאוד סובלני, אלא אם כן דברים נעשים בחוצפה. אני יכול לקום רגיש בבוקר ומישהו יעיר לי הערה על החיצוניות שלי, וזה הניסוח של ההערה, לפעמים זה אנשים מתבלבלים ויוצא להם לא טוב, ולפעמים ניסוח הערה על חיצוניות מוקדם בבוקר יכול להביא לי עצבים. "אתה התרחבת? אתה רזית? אתה נראה יותר טוב ככה", אולי אני על הורמונים?
אתה סופר אבל מישהו שמעיר לך על זה?
אני לא סופר, אבל אני לא סובלני לפעמים, בעיקר בשעות הבוקר, אני לא סובלני להערות לא במקום בנוגע לחיצוניות.
וכשאתה היית סטייליסט?
גם היום כשאני מתעסק שנים כבר בעיצוב של בתים, אני בחיים לא אכנס לבית ואעיר הערה, אלא אם כן זה חבר מאוד מאוד טוב שלי ואני מרגיש מאוד בנוח להגיד לו איזה משהו. אני בחיים לא מסתכל גם, מחפש את מה להעיר. הכל מבחינתי יפה אם אתה מרגיש איתו בנוח.
היום באינסטגרם כל אחד נהיה מבקר אופנה.
קודם כל כולם מומחים, כולם גאונים, כולם כבר עשו מיליונים בגיל 21 וחצי איך שהם השתחררו מהצבא והם כבר מוכרים לך קורסים על זה. יש מעט מאוד אנשים שיש להם הוכחות למה שהם באים ואחר כך מרצים, מדברים, משווקים.
כמו מי למשל? מי אתה מחזיק ממנו?
העולם שלי כאילו, קולגה, אפילו שאני לא מסכים עם כל מה שהיא אומרת אבל אני נהנה לשמוע אותה ואני חושב שזה מישהי שמספיק שנים מתעסקת, רואה, חוותה, מכירה, ברברה (ברזין) שהיא מלמדת עיצוב, אתה יודע, היא קולגה. יש מישהו שאני לא מכיר אבל כשאני רואה את התוכן שלו אני אומר וואלה, איזה כיף לראות אותו.
דווקא סטייליסט. אני רוצה כן מישהו שמבקר את איך שמישהו מתלבש או איך שהוא נראה.
תוכן של אביחי (דעי). תוכן של אביחי שהוא בן אדם שמתעסק באופנה, ואני לא מכיר אותו שנים והוא לא איזה חבר מאוד קרוב שלי, אבל אני רואה את התוכן שלו ואני רואה שזה בן אדם שמבין עניין. שהוא קורא לפני שהוא מדבר, שהוא מעמיק, שהוא חוקר, שהוא בודק, שהוא נותן גם הערות לא משפילות ולא מורידות ומקטינות.
מה אתה חושב על אייל חדד?
אני חושב שאייל חדד הוא גאון. אני לא חושב, אני לא מסתכל עליו כעל מבקר אופנה או על מישהו שמבין במיוחד באופנה. אני חושב שהוא טאלנט שעושה משהו מדהים, שהוא פותח במות, שהוא המציא ז'אנר.
אבל אתה יודע, בסופו של דבר הוא מעלה בחורה לבמה והוא יורד עליה.
לא מגיעות אליו אושיות אופנה שהוא מבקר אותן. מגיעות אליו כל מיני בנות בשביל ההומור. אני לא יודע כמה מהדברים הן לוקחות ברצינות ואיך זה משפיע על החיים שלהן. בסוף הרי כל החוקים האלה שאנשים נותנים, הם לא רלוונטיים. לכל בן אדם יש פרופורציות. הפרופורציות האלה יחד עם האופי שלו יחד עם מי שהוא, הם מה שיקבעו מה הוא ילבש ומה יפה עליו ומה לא יפה עליו. זה לא שאם את מתחת למטר שישים ויש לך ציצי גדול אז יש דברים שלעולם לא יתאימו לך. לא. לא. את מיוחדת, את שונה, כל אחד נושא משהו.
אחד שמבין אופנה ושנדלק מהר, שום דבר ברשתות לא מצליח לחרפן אותך?
מלא דברים. אני אומר "מי שמך?". וגם מה הופך אותם כל היום למבקרים האלה? וגם אני חוטא בזה. שכל היום נותנים ביקורת ושופטים ומחליטים ומה קורה ומה לא. מי שמך? מי שמך? תנו לאנשים לעוף בכיף שלהם, לעשות מה שהם רוצים.
ראיתי השבוע את דורין אטיאס, שגם אני מאוד אוהב את התוכן החדש שהיא נכנסת אליו עם הפודקאסטים שלה, והיא נכנסה באסף גרניט בדרך מאוד מאוד מיוחדת. על זה שאין מה לעשות, אתה מסתכל מהצד, אתה רואה את אסף גרניט, זה נראה שהוא עף על החיים והוא מתלהב והוא בפיק של ההתלהבות של החיים שלו מעצמו. ובוא, יש על מה, עם כל ההישגים ועם כל זה שהוא באמת אולי אחד האנשים היותר מצליחים היום בעולם שיצאו מפה, והוא נהנה להתלבש כל היום ולעשות פוזות למצלמות. תנו לו לעוף על עצמו! הוא לא פוגע באף אחד. מה רע?
זה לא מה שהיא ביקרה.
שהוא לא מסתכל למצלמה? נו בסדר, אז הוא עף על עצמו. אז הוא חש את עצמו דוגמן. איזה כיף. איזה כיף! באמת אני שואל, מה הבעיה? למה אנחנו כל היום חייבים לבקר? אתה יודע משהו? שכל אחד יעשה מה שבא לו. אני חושב שכל העניין של אופנה הוא נהיה גם ככה כל כך זול, מטופש, מעפן. אנשים סוגדים למותגים.
היום ראיתי את אור לו (אור לוזון) עם הבירקין הראשון או הקלי הראשון, איך הם השיגו, שהם באו כולם, הם היו גמורים, והם נכנסו לאיזה חנות וכולם עמדו מסביב למוכר והוא אמר "אני מסדר לך פגישה" והיא לא האמינה, והוא סידר לה פגישה והיא נכנסה והיא קנתה תיק בירקין והיא אמרה "שחור וזהב" והוא הביא לה שחור וזהב. שמישהו יעיר אותך מאמי, קנית חתיכת עור של חיה בעשרות אלפי דולרים ואת מייחסת לזה, זה לא מעניין.
הכל נהיה כל כך רדוד ומטופש. ודי. האופנה הולכת למקומות בכלל של יד שנייה ושל הכל אקולוגי ושאנשים באמת בסוף יתחברו לפשטות, והמינימליזם כובש ולא השופוני וכל האינסטגרם גרם לאנשים כבר להקיא, להקיא מכמה יש לנו. והפשטות בסוף הולכת להיות משהו שהוא מנצח, כי כל השפע הזה בסוף כולם יקיאו ממנו.
פעם לא היה לאנשים, היום כולם נוסעים, כולם טסים, כולם רואים, כולם מצטלמים. חווית הצילום נהייתה יותר חשובה מהחוויה עצמה. איך זה מצטלם, איך אנשים רואים את זה, ואנשים שוכחים לחיות. ובסוף אנשים יתעוררו.
אתה מדבר על ביקורת, ומה לגבי ביקורת על הממשלה?
אני לא מבקר את הממשלה כי אני לא מאמין בה. אני לא מאמין בדבר הזה. אני לא מאמין בימין ושמאל. אני לא מאמין בפוליטיקאים. אני חושב שכל מה שמראים לנו זה הצגה, כל מה שמספרים לנו זה הצגה. מאכילים אותנו בסיפור. אני רואה מה קורה, כל חברי הכנסת נהיו כוכבות טיקטוק. זה מה שמעניין אותם היום, יותר מלהעביר חוקים - לייקים, כמו כל משפיענית כאילו סוג שלישי.
מי למשל?
כולם. כולם, כולם, כולם, כולם. מימין ומשמאל. הם לא מסתירים את זה, שזה מה שמעניין אותם. לייקים. לייקים, תגובות, וזה פאתט. וזה שאנחנו כאזרחים פה, במקום להבין שעובדים עלינו ומעבירים בינתיים חוקים שהופכים אותנו לעוד יותר ועוד יותר ועוד יותר חלשים וחסרי קול, ומשלמי עבדים של הממסד אנחנו נהיים, והם משחקים אותה בימין ושמאל, ובסוף במזנון כולם חברים וכולם לוחצים ידיים על ההצגה שהם הצליחו לעשות דקה לפני במליאה.
עכשיו שאנחנו מדברים, קפץ לי הקטע של מרב בן ארי מדברת במליאה.
מת על איך שהיא מדברת. אני הכי אוהב איך שהיא משחקת בתוך הסדרה.
היא יצאה אתמול על מירי רגב, על זה שהיא ראתה אותה פעם אחת בכנסת.
מה השיח הזה, במה הוא תרם? מירב בן ארי אמרה דברים מדהימים, כל הכבוד לה שאמרה אותם. משהו הולך להשתנות בעקבות זה? זה שיח חשוב? זה תורם לאזרח? זה מעביר חוק? מה זה עושה? מה זה עושה? זה הצגה. בסוף בסוף, טלי גוטליב ומירב בן ארי ומירי רגב וביבי ובן גביר וכל הכוכבים הגדולים שלנו מהכנסת, הם בעיניי רק רוצים לייקים. אף אחד לא באמת, מעטים, או מעטים ממש מנצלים את הזמן שלהם כדי לדאוג לאזרח. הם משרתים משהו שהוא הרבה יותר גדול ולא מספרים לנו את האמת, ואנחנו כולנו חיילים, ובינתיים העבירו אותנו מלחמה ולפני כן חיסונים ופחדים וצרות כלכליות והכניסו אותנו לעולם חדש שאנחנו חיים בו שאני חושב שפשוט עשו לנו תרגיל. עושים לנו.
זה לוקח אותי ישר לסרטון שלך, אם אתה אומר על הצגה ועל זה שהם משתמשים בנו כמשחק - הסרטון עם שרה והמטבח המפורסם. אפשר להגיד שזה גם, שאולי השתמשו בך בתור שחקן באיזה סרט?
חד משמעית. רק שאז, זה היה לפני שהשתתפתי בריאליטי. וההסתכלות שלי על החיים מאוד מאוד השתנתה, גם בעקבות זה ששיחקתי בריאליטי והבנתי גם על ריאליטי וגם על החיים עצמם, שיש אנשים מלמעלה שבאמת מצליחים להזיז דברים ולשחק בך. ובטח שירתי איזה שהיא מטרה והייתי שם, ועזוב שזה גם שירת לי מטרה, אבל בסוף, ברור, שיחקו איתי, ניצלו והשתמשו בדרך הכי חכמה ומבריקה שיש.
אבל לא מתאים לך, אני מכיר את מושיק. אתה חושב כמה מהלכים קדימה.
נכון, ובגלל זה גם אני דאגתי רגע לאינטרס שלי בתוך הסיפור הזה.
איך זה התחיל?
לפני עשר שנים, קיבלתי טלפון ממשרד ראש הממשלה ששרה רוצה להכיר אותי, שאני אבוא לראות את הבית. באתי, אמרתי בוא נעשה סרטון. בשום מקום לא היו מוכנים לשדר את זה, אמרתי אני אשדר את זה בעמוד הפייסבוק שלי. שידרתי את זה, זה התפוצץ, זה עשה מלא מלא רעש.
אף אחד לא ראה את הסרטון עד הסוף. עשיתי סרטון מצחיק, ציני, שמעורר הרבה שאלות, עם פתיח של בית הקלפים. ישר למחרת דאגו שאני אוריד אותו כי השתמשתי בכל מיני מוזיקות ופתיחים ממקומות אחרים.
נכנסו בי על האמא שלי על זה שבחרתי צד ושאני כזה ושאני כזה ושאני כזה. או שתמכו בי וחשבו שאני מדהים אם אתם מהצד השני. והדבר הזה גרר הרבה מאוד רעש. מכל הדברים שעשיתי, זה מאוד מאוד פירסם אותי. לא בדרך שדמיינתי שאני אתפרסם, אבל במשך שבוע פתחו עם זה מהדורות חדשות וסגרו עם זה מהדורות חדשות וזה היה עניין על שום דבר. על סרטון שאני מראה בו את הבית של שרה וביבי.
כן, אבל זה היה נראה שלקחו אותך לצד שלהם, כמה הם מסכנים.
אני צחקתי שם, והסתובבתי והייתי מאוד מאוד ציני, ומצד שני גם הראיתי את האמת. בית ראש הממשלה בירושלים זה מקום דלוח ומיושן שצריך היה כבר לשפץ מזמן. לא באתי עם עבודה עיתונאית וחקרתי את למה אתם לא עשיתם את זה ומה עשיתם עם התקציבים. לא, באתי והייתי חבר של שרה והיא הראתה לי את הבית וזה היה נורא מגניב ונחמד.
בדיעבד היית עושה את זה שוב? או שאתה מתחרט על הדבר הזה?
אני חושב שהייתי עושה את זה שוב, אחורה בזמן. היום אני לא חושב שהייתי עושה שום דבר שמתקרב לפוליטיקה בכלל. כי עוד פעם, עברתי מאוד שינוי בהסתכלות שלי על הדבר הזה. כאילו מבחינתי כל הפוליטיקאים משרתים את ציר הרשע.
אז מה צריך לקרות במדינה?
מאוד מאוד קשה לי להאמין שכעם אנחנו נתעורר בדור שלי. אני חושב שימשיכו לשחק איתנו, להפחיד אותנו ולעשות פה מהלכים שאני לא יודע, אני לא יודע איך ישראל 2050 תיראה. אין לי מושג.
לאן אתה חותר? איפה זה יכול להסתיים? לאן זה יכול להגיע?
סדר עולמי חדש. כאילו יכול להיות שנהיה עצמאיים, יכול להיות שנהיה שלוחה של ארצות הברית, הכל פה יהיה מאוד רובוטי וטכנולוגי ואחרי כולם יעקבו ואי אפשר יהיה לדבר ולהגיד באופן חופשי את מה שאתה חושב, ואנחנו נהיה או מדינת הלכה מאוד מאוד אדוקה או אני לא יודע מה. אין לי מושג מה יהיה פה.
ובכל זאת, אנחנו בשנת בחירות, אתה תבחר. נכון?
אני גם בבחירות כבר לא מאמין. אני יכול להגיד לך שאני יודע בוודאות, בוודאות בוודאות, אין עוררין, וגם החברים שלי שהם מהשמאל, הם תמיד כזה "אם ביבי עוד פעם ייבחר אנחנו עוזבים ואנחנו כאילו..." אז תעזבו, כי זה ברור שהוא ייבחר. גם הפילוג, השנאה בין ימין לשמאל, חוסר המודעות שלנו כעם עם מי אנחנו חיים, כן? מפה ומפה, כן? זה פשוט מטורף בעיניי.
אבל מה תעשה אתה בבחירות?
אני בטח לא אבחר.
שזה הכי...
זה הכי מה? אני לא מאמין בבחירות. אני לא מאמין בקלפי. אני חושב שבחירות הם כמו בריאליטי בסוף. מישהו בוחר, מישהו עושה, התקשורת יחד עם האנשים המסוימים מניעים מהלכים ברגע האחרון וגורמים לאזרח הקטן להאמין או ליצור מציאות שהיא רחוקה מהמציאות.
אני כבר לא מאמין לשום דבר. זאת אומרת, אני מצליח לפקפק בהכל. בכל מה שלימדו אותי היום, אני מפקפק. זה גם נראה לי מטופש אנשים ששולחים ילדים לבית ספר. באמת אתם שולחים את הילדים שלכם לבית ספר? למערכת החינוך? בימינו, באמת אתם עושים דבר כזה? למה? למה? למה אנשים שולחים ילדים למערכת החינוך? אני לא מצליח להבין. אני לא מאמין בזה בכלל.
אז מה אתה מציע במקום?
חינוך ביתי. לא, תן לילד שלך שיגמרו אותו עם אלגברה כל החיים. אתה גם רואה, אנשים שסיימו לימודים, שהם סיימו אוניברסיטאות, שיש להם תארים, הם מסיימים, אין להם מה לעשות עם זה. הם גם לא רוצים לעשות עם זה כלום. גם השניאו עליך את המקצוע שחשבת שמעניין אותך, וגם בוא, אנחנו פאקינג חיים בעידן של AI, אז אני עוד אתעכב על אלגברה.
על מה עוד צריך לוותר חוץ מבית ספר?
על הכל.
מה?
על הכל, על הכל. צריך ללמוד ערכים, צריך ללמוד כלכלה.
עזוב מקצועות, חוץ מבית ספר, על מה עוד היית מוותר? איזה עוד מסגרות או מוסדות?
בית ספר זה אולי הכי חשוב. יש עוד מעט מקצועות שייעלמו ויוכחדו מהעולם כאילו, זה כבר קורה, אז אני לא רוצה למנות אותם ולבאס, אבל הרבה מאוד דברים.
זו גם הסיבה שהחלטת בשנה האחרונה באמת למכור כל דבר שיש לך ולחיות כסוג של נווד?
קודם כל לא מכרתי כל דבר שיש לי, מכרתי חומר שהוא היה כבד ופיזי והוא הפריע לי, שזה אומר הרבה רהיטים ובגדים. בעיקר גם תרמתי ונתתי, אולי אפשר להגיד שלא מכרתי כלום.
אני חושב שהעייפות מהחומר, עייפות מהתרבות השופוני, העייפות הזו פשוט גרמה לי לרצות רגע לנסות לחיות חיים אחרים. וגם הרצון רגע באמת להעמיק את הידע הזה על מינימליזם, על פשטות. רגע להרגיש את זה ולא רק לדבר על איך זה נראה בעיצוב, אלא איך זה באמת מרגיש להיות עם שתי מזוודות, איך זה מרגיש להיות חסר בית קבוע.
בימים שלנו זה בדיוק הפוך מכל המשפיעניות, כל הרשתות, כל העושר הזה.
אבל אין בו כלום. אין בזה כלום. יש בזה ריקנות מאוד מאוד גדולה. אתה יודע, ראיתי גם השבוע, אייטם שמראה את כל המשפיענים והמשפיעניות מספר אחת בישראל, שאלו אותם כמה זמן הם מבלים בטלפון. איזה אנשים אומללים. אנשים ש-8, 9, 10, 11 שעות ברשתות החברתיות, איזה חיים יש להם? מה יש להם? הם בכלא! הם כל היום ככה בתוך הטלפון. איזה אומללים.
אבל הם עושים מאות אלפים בחודש.
אז מה? אז מה? אז מה אם אתה עושה מאה אלף שקל בחודש? קודם כל, אתה צריך לפצות את עצמך על המאה אלף שקל האלה ואתה מסכן ואתה כל המאה אלף שקל בחודש עושה כשאתה ככה עם טלפון. מה זה מעניין?
אני רוצה להגיד לך שמאז שאני עושה פחות ומרוויח פחות, אני משלם הרבה פחות מס ואני הרבה פחות ברצון לפצות את עצמי. הרווחתי הרבה מאוד כסף בכל מיני גלגולים בחיים שלי. זה לא התקופות שהייתי בהם מאושר. דרך אגב, הכסף הזה גם לא נשאר, הוא תמיד איכשהו מתבזבז, מתפייד, נעלם. אין בזה כלום. ומי שאומר שיש בזה ושזה השמחה וזה האושר - זה לא נכון.
אני לא אומר שאושר הוא לא תלוי כסף בכלל, צריך שיהיה לך בשביל שתוכל להתנהל, אבל הגבול בין יש לי מספיק לבין יש לי יותר מדי ואני כבר מרגיש כלוא בתוך הדבר הזה, הוא מאוד מאוד גדול. ואתה רואה גם את כל האנשים, כל המופגוזים והטחונים, שאני אומר: אוקיי, תעשה רק מה שאתה אוהב בחיים. ואני רואה אותם, הם עושים קוד קופון והם רעבים כמו אחרונת המשפיעניות מהפריפריה, שאתה אומר טוב, היא צריכה את הכסף. אתה רואה את זה על כל העשירים הגדולים.
אני רואה אותך גם הרבה פעמים מגיב ברשת.
כן, אני מגיב. קודם כל אני מגיב. אני גם מגיב לכאלה שהם מגיבים לי.
מי למשל?
לא מפחד. כל מיני אנשים שאני לא מכיר.
אני מדבר איתך על דווקא על אם זה משפיענים, אם זה כאלה שלא היה לך בעיה להיכנס איתם ראש בראש.
יש כל מיני משפטים שאני שומע, שמעתי פה מישהי שאומרת שחסרים לנו עוד בן גבירים ופייגלינים בממשלה. באמת חסר. עכשיו, גם אם את אוהבת את מה שהבן אדם עשה, שאני לא מבין מה הוא עשה עד עכשיו חוץ מלהפוך את המדינה לעוד יותר מסוכנת, אבל גם אם את אוהבת, באמת עבריין מורשע זה מה שחסר לנו עוד בממשלה הזו? עוד עבריינים מורשעים? עוד אנשים שקוראים לפילוג? אנשים שהם נגד קהילה להט"בית שעושה לך איפור-שיער? זה מה שחסר, עוד אנשים כאלה? אז כן, הגבתי. אני לא יכול לא להגיב.
ואם זה לא עניינים פוליטיים?
אם יש לי על הלשון, בא לי להגיד משהו, אני אגיד.
מתי בפעם האחרונה, הגבת משהו וזה הפך לביף?
להסתכל על התמונות?
אני מאמין שבטח אתה זוכר.
לא, אני לא זוכר. אני רואה בפיד, יש לי תגובות שמקבלות פתאום אלפי לייקים. הן ציניות, הן מצחיקות, הן לפעמים פוליטיות, הן לפעמים נוקבות, הן לפעמים מעוררות שאלה. אבל אני מגיב באותנטיות, אני לא עובד בזה, בלהגיב.
בכלל, אני משתדל גם ברשת להיות פחות. אני לא מעלה הרבה תוכן. אני את הסיפור חיים שלי עכשיו שאני חווה, אני לא עשיתי אותו כדי לספר סיפור של הנה אני נווד, לא, אני קודם כל עושה את זה, קודם כל חי את זה. על הדרך אני משתף קצת.
ואם היו מציעים לך עכשיו לקחת את הטלפון כמו משפיען, ואתה צריך להיות בטלפון עשר שעות.
אם משלמים לי אני עושה הכל.
אתה רואה? אז מצד אחד אתה אומר שכסף זה לא הכל...
אני עדיין עושה את זה.
אבל עכשיו אומרים לך עשר שעות ביום אתה צריך להיות ברשתות החברתיות לקדם איזה משהו בקוד קופון.
בשביל מה? אנשים שעושים קוד קופון הם לא כל היום עשר שעות בשביל זה, הם מעלים תוכן וזהו. הם לא עובדים עשר שעות ביום על להעלות את התוכן או עשרים שעות. לא, ממש לא. הם מכורים לאפליקציה. והם נכנסים כדי לראות אחרים. ואתה רואה אותם הם גם ראשונים שצופים לך בסטורי. השמות הכי גדולים, כן? כולם עם הוי הכחול, אני מעלה סטורי פעם ביום, פעם ביומיים, הם הראשונים שרואים. מכורים. מכורים.
ברור שזה גם העבודה שלהם ושהם יותר צריכים להיכנס ממני, אבל עדיין אני אומר, בסוף בסוף, במבחן התוצאה, הבן אדם הזה שכולם כולם מסתכלים עליו ואומרים "וואו, הוא יש לו את החיים הכי הכי מדהימים" - אז רק תדעו לכם, שחוץ מזה שהוא מחרבן ומשתין וצריך להכין אוכל לבן זוג שלו, הוא גם צריך להיות עשר שעות ביום בטלפון. ובעיניי זה עינוי כמו כלא. אותו דבר.
כל פעם קופץ לי איזה משהו שאתה מגיב.
בוא נראה תגובות. רשמתי לרום (ברסלבסקי): "סליחה. סליחה רום, על מה שקרה, על מה שקורה, על מה שיקרה. איזה עצוב, איזה עולם משוגע, מדינה שהשתגעה שאף אחד בה לא מצליח רגע להבדיל בין טוב לרע, בין אור לחושך". קיבל 4,000 לייקים התגובה הזו.
אתה אומר סליחה, מה אתה חושב על כל עניין אם כבר דיברנו על זה?
לדבר רגע על המקרה הזה ובכלל, אני חושב שכל עניין התקשורת, כל העניין שלנו כאזרחים, צופים, אנשים שעושים לייקים שמגיבים תגובות, וכל עניין החטופים, זה נושא מאוד מאוד רגיש. והוא מאוד מאוד בעייתי. ראיתי גם ששני גולדשטיין דיברה על זה פה ושעשו עליה איזה עליהום כזה מטורף על מה שהיא אמרה.
יש משהו בחטופים שהפכו אותם בעינינו לאנשים קדושים, שאסור לגעת בהם, צריך לדבר עליהם באיזה חרדת קודש מצד אחד, שאנחנו צריכים להיות אליהם סופר רגישים, שאנחנו עוטפים אותם ואנחנו אוהבים אותם. ומצד שני אתה רואה שחלק מהם, כנראה זה גם החלק שנהנה, רוצה, מתנחם בפרסום, כי זה לא כולם, יש חלק שזה עושה להם טוב, אותם אלה שאתה שומע עליהם ורואה אותם הרבה.
גם שני אמרה שיש כאלה ששומעים עליהם, מי למשל?
אני לא רוצה להיכנס לשמות, לא בא לי לפגוע באף בן אדם, לא על החטופים עצמם, על האנשים ברגע זה לא בא לי להיכנס לשמות. אבל אם יש חטופים, שאני חושב שהרצון שלהם והצורך שלהם להתנחם באהבה שמגיעה דרך החשיפה, זה משהו שעושה להם טוב מצד אחד, מצד שני זה משהו שיכול להיות להם מאוד מאוד מסוכן. כי בסוף יש משהו דומה ושונה, אבל דומה, באנשים שיצאו מהשבי לבין אנשים שיצאו מריאליטי.
כמוך?
לא, אני לא יצאתי מריאליטי, אני השתתפתי בריאליטי, זה אחרת, חוויתי אחרת פרסום. אבל אם תראה את כל כוכבי האח הגדול שאני מכיר כמעט את כולם באופן אישי, אין דבר כזה שלצאת מריאליטי ולקבל אהבה ו"צומי" ברמה כזו כזו גבוהה, לא ידפוק אותך אחר כך. עזוב את החוויה שחווית שהיא מספיק שורטת ודופקת ריאליטי, אבל אין מצב שתקבל אהבה ביציאה מאיזשהו מקום כזה, ושאחר כך זה לא ישרוט אותך. לא תרצה למחזר, לשחזר.
אחת החברות הכי טובות שלך, תקווה גדעון זכתה באח הגדול.
נכון.
אתה חושב שהיא נשרטה?
חד משמעית. היא גם תגיד לך את זה. ועוד פעם, מי שלא יגיד את זה הוא שקרן.
למה בעצם? איפה השריטה?
כי זה שורט. זה שורט. אהבת קהל מטורפת, להיות פתאום בין לילה לקבל חיבוק, כזו עוצמה של אהבה - זה שורט. ואני בטוח שזה גם שורט מן הסתם את שורדי השבי. את חלקם. ושלא יהיה להם מספיק שלא ידעו רגע למנן את זה, שלא היה להם עטיפה תמיכה מספיק חזקה מסביב. ואני חושב שאנחנו כאזרחים ושאתם כאנשי תקשורת נורא צריכים להיזהר עם האייטמים שמעלים על כל דבר.
אבל מצד שני אתה רואה, יש כאלה שהולכים לעשות הצגות ויש כאלה שעושים "מחוברים" ויש כאלה שאני בטוח שבעוד כמה שנים גם נראה אותם באח הגדול.
ואני מפרגן להם, אבל אני חושב עוד פעם, עם כל הרצון הטוב, יש אחריות על הבמאים של ההצגות, על העורכים של התוכניות טלוויזיה, יש אחריות כבדה. כי בסוף ריאליטי זה דבר מאוד מאוד מסוכן. והביזנס הזה שאני נמצא בו כבר עשרים ומשהו שנה, זה גם ביזנס מאוד מסוכן. מאוד. עליות למעלה ואחר כך להיות למטה, אם אין לך נפש חזקה, אתה יכול להישרט מזה חזק. ואותך אני שואל, כמישהו שמכיר יותר כוכבי ריאליטי, אני לא קורא להם פליטים, כוכבי ריאליטי בימינו - האם ריאליטי שורט? כן או לא?
תלוי מי. יש לך בודדים שכן.
בודדים?
בודדים. כן, אני חושב שהם גם הם יודעים כשהם נכנסים שרוב הסיכויים שהם לא ישרדו.
אני חושב שזה שורט את רובם.
כן?
את רובם. בשלבים שונים. גם את אלה שמודחים בהתחלה זה שורט.
זה שריטה אחרת.
זה שריטה.
זה שריטה קשה.
לא משנה איזה שריטה. השריטה זה שריטה. דרך אגב, זה קצת כמו פוסט טראומה, זה לא משנה באיזה מידה חווית את הטראומה. יכול להיות שהיית קו ראשון לאש, ויכול להיות שפתחת טלוויזיה ב-7 באוקטובר וראית משהו שצמרר אותך והפך אותך לפוסט טראומתי. זה לא משנה הקרבה, זה משנה הנפש שלך כמה היא עדינה. ויכול להיות שחווית חוויה מאוד מאוד קצרה והיא תצלק אותך ותשרוט אותך לכל החיים. ויכול להיות שהיית עד הסוף ונלחמת וניצחת ועדיין אתה בסוף תצא וזה יתקוף אותך אחרי שנה או שנתיים ויצלק אותך חזק.
אתה חושב שהחברים שלך שהיו באח הגדול או בריאליטי אחר, לא המפורסמים, מצטערים על זה? תקווה לצורך העניין, שהיא כמו אחותך.
לא, ממש לא.
לא?
ממש לא. ועוד פעם, גם אני חושב שתקווה בתוך האנשים שקיבלו ונשרטו, אני חושב שהיא ברמה מאוד מאוד נמוכה ומינורית, והיא גם מאוד בן אדם שמודע לעצמו ומדברת את זה ומטפלת בזה תוך כדי. אבל אחרים נשרטו חזק ולקח להם הרבה מאוד זמן. ואני לא אגיד פה שמות, יש לי עוד חברים שהם כוכבי ריאליטי והם זכו, וברור, זה שורט. זה שורט. קשה להם לצאת מהבית.
אתה גם היית בהישרדות אמנם כ-VIP, אותך זה שרט?
קודם כל בטוח. בטוח. קשה לי לשים את האצבע ולהגיד, אבל בטוח. וגם החברים שלי אומרים לי שזה שרט אותי. אבל בהישרדות היה לי איזה סוויץ' בחשיבה והסתכלות פתאום שונה, שהבנתי פתאום את מה שתמיד חשדתי בו, שריאליטי זה לא ריאליטי. בריאליטי יש עורך, יש במאי, יש תסריט שהם מדמיינים, ויש את השחקנים שחושבים שהם באו לשחק בריאליטי אבל בסוף הם ממלאים איזה שהיא משבצת בתוך התסריט הזה שהבמאי והעורך מדמיינים בתחילת העונה.
אז אותך העורך די קיטלג.
קודם כל, אותי העורך חיבב והוא השאיר אותי. אם הייתה באיזה שהיא עונה של איזה שהיא תוכנית ריאליטי, אם זה היה באמת ריאליטי, אם התוצאות היו דומות למה שהם הסתיימו. אני חושב שבסוף תמיד מכוונים את השחקנים שמשתתפים בריאליטי ואת הצופים, ובאמצעות עריכה כמובן שזה הכלי הכי הכי חזק.
איך אתה חושב שערכו אותך? ספציפית פה?
קודם כל ראיתי איך ערכו אותי. בתחילת העונה הייתי השנוא, הנחש, ובסוף העונה הפכתי להיות משהו אחר. מאוד מאוד שיחקו עם הדמות והיא עשתה איזה שיפטינג תוך כדי. אבל זה לא איך שדמיינתי שאני אראה.
מה חשבת שתראה?
משהו אחר. גם כל מה שעברתי שם, כשצפיתי בו אחר כך, זה לא דומה למה שעברתי. כאילו אני עברתי דבר אחד, ובמקביל התרחש דבר אחר.
ולא באת והתלוננת?
אני נורא פחדתי את האמת. כשראיתי את הדמות שלי בהתחלה, קיוויתי שיעשו לה שיפטינג, וידעתי שזה הולך להיות איתי איזה שהוא מהלך בתוך העונה. אני גם מאוד מאוד מבין טלוויזיה, אז הבנתי שאני ב"זומבי" שבועיים ואני רואה פעם במצלמה כי הכל ריק ואין שם אף אחד, ואני מתלונן על המצלמה על זה שלא באים לבקר אותי, אז בסוף הקהל, הלב שלו ייפתח אלי והוא ירחם עלי. אז ידעתי באיזה תהליך אני נמצא. הבנתי מהר מאוד שהדיחו אותי, ושניצחתי בכל מיני משימות, הבנתי שזה לא בשליטתי מה שקורה במשחק. שמשהו יותר גדול, גם אם זה במשימות עצמן.
בהכל?
בהכל.
מה, מכוונים מי שהם רוצים שיישאר?
אני בטוח שכששולחים אותך לכל משימה בכל תוכנית ריאליטי, יודעים מראש מי ינצח. יש, למי שמנצח בדרך כלל, המשימה עוברת יותר קלה. תשים לב כמה פעמים שינו בכל מיני גמרים של כל מיני תוכניות את שיטות ההצבעה כדי שאיזה פייבוריט ייקח איזה שהיא תוכנית. די להיות תמימים ולראות תוכניות טלוויזיה, ואני מדבר על כל התוכניות לכאורה כמובן, שלא יקבל עכשיו תביעה מרשת קשת, כאן 11 וכו'. יש עורכים, יש במאים, הם מכוונים.
אצלנו אין עריכות, זה אתה יודע מה שאתה אומר.
הם מכוונים, הם מכוונים. גם פה אני לא מאמין לכלום. אל תאמינו לוואלה. הם מכוונים את הצופה ואת השחקן למקום שהם רוצים שהם יגיעו. אתה יכול לצאת עוד פעם, לא הייתי במירוץ למיליון, מה שאני אומר עכשיו הוא לכאורה. אבל אתה יכול עכשיו לצאת ממונית במירוץ למיליון, והבמאי והעורכת שאיתך יתעכבו על משהו, או ילכו לאיזה כיוון, ויעכבו אותך, או יקדמו אותך וככה זה, ככה זה בכל מקום. את יכולה להיות מתמודדת בתוכנית בישול ולא יודע, לא תמצאי את השמנת עכשיו.
אז לפי מה שאתה אומר, היית עושה את זה שוב?
ברור.
כן?
כן.
גם שאתה יודע שאין לך שליטה?
עוד יותר שאני יודע. עוד יותר, לבוא מהתחלה ולדעת שאתה, הכל בידי שמיים.
אבל זה באסה, איפה התחרותיות? אתה יודע, אתה רוצה לשרוד, להיות השורד האחרון.
אני לא מאמין בזה היום בכלל. אני לא מאמין בזה היום. אני לא מאמין בזה היום. אני מאמין שעוד פעם, שאם העורך של האח הגדול אוהב אותך, אז אז גם הקהל יאהב אותך. אני חושב שאם העורך של הישרדות אוהב אותך או העורך של מאסטר שף אוהב אותך, הוא ירצה שתהיה איתו עד התוכנית האחרונה, הוא לא ייפרד ממך בהתחלה.
אתה אומר האח הגדול, סתם אני זורק עכשיו מאור ברוכמן, שהיא הייתה כאילו הדמות הרעה.
אני מתתי על מאור, דרך אגב. מאור דוגמה מצוינת למישהי כשאמרתי תוך כדי שאני אוהב אותה ושעושה לי את העונה, אז כולם נכנסו בי: איך אתה מעז לדבר עליה דברים טובים. היום יש לה 200 אלף עוקבים באינסטגרם, אנשים מהר מאוד שוכחים מי זו המפלצת התורנית, וזה שהיא באה לשרת פה מטרה.
אני חושב שהיא באה לשרת ועשתה בדיוק את התפקיד שלה והוציאו אותה בדיוק בזמן. ואם היו רוצים, היא הייתה משחקת ונשארת עוד. בחרו הרי לשים את מספר הקטעים הרעים שלה. היה יכול למנן אותה פחות או יותר, גרם בדיוק לקהל להעיף אותה בדיוק בזמן שהוא רצה שיעיפו אותה. בעיניי, עוד פעם, הכל לכאורה.
אני חושב שזה מבחינתו הייתה מכה מאוד קשה.
הוא ראה את ההצבעות כבר לפני. אוקיי? בוא נפתח את זה. הוא ראה את ההצבעות לפני, הוא יודע איפה היא עומדת. הוא יודע שהשבוע אם הוא ישים עוד קטעים שלה כביץ', יעיפו אותה יותר מהר. הוא יודע שאם ישים קטעים שלה נחמדה, כי היו לה, היא לא כל השבוע הייתה ביץ' מהבוקר עד הערב, יש לה מלא רגעים נחמדים שאפשר לערוך. מלא רגעים שהיא חברה, שהיא בן אדם, שהיא בן אדם עם ערכים. למה לא הראו את זה? כי זה שירת מטרה. כי זה הביא רייטינג. וזהו, עשתה את העבודה, מתקדמים הלאה. וככה זה עם כל אחד ואחת.
בתור אחד שמחפש ומחפש, יש מצב שנראה אותך חוזר בתשובה?
כן.
כן?
כן, קודם כל אני מאמין. אני מחובר. הכל יכול לקרות איתי. הכל. אני לא מתחייב לשום דבר שאמרתי ולא נאמן לשום דבר שאמרתי. כי אני יודע שאני מאוד משתנה ואני יודע שהעולם משתנה ואני יודע שאנשים משתנים.
אבל אתה נראה שאתה בסוג של חיפוש כזה.
הכל יכול להיות. וגם אמרתי, הכל יכול להיות, ואני יכול להיות גם שאני אחליט להיות טרנסג'נדר, הכל פתוח.
זה דיבור כזה של מישהו שבחיפושים ויש מצב שכן, שפתאום אתה יודע, הוא ימצא את זה בתשובה.
אני בחיפושים, הלוואי ואני אמצא את זה. וגם אם אני אשאר בחיפושים טוב לי. ואיפה שאני אמצא את זה אני סבבה, אני לא מפחד מכלום. זאת אומרת, אם משהו יעניין אותי ללכת לכיוון שלו, להעמיק בו - על הכיפאק. אני אשמח לחוות כמה שיותר חוויות בחיים האלה. כמה שיותר חוויות בסיבוב הקצר שלי פה.
שאלת מה עם משפחה. אני בן 46, אני לא יודע כמה זמן נשאר לי, אם זה כפול או קצת יותר או הרבה פחות. אני קודם כל נורא נורא מאושר מכל יום מאותו יום, ממה שחוויתי עד היום, ממה שאני עושה, ממה שהספקתי, מזה שאני באמת נאמן לרצונות שלי. ובטח אני אומר הכל יכול לקרות.
אתה לא בזוגיות? היית בזוגיות? נפרדתם? זה משהו שאתה חושב?
אני מצד אחד אומר יכול להיות שאני אמות לבד, יכול להיות שאני אכיר מישהו מדהים מחר ויהיה לנו חיים מדהימים ופרועים ונחליט לחיות כזוג, ויכול להיות שאני אביא ילד לבד, ויכול להיות שאני... הכל פתוח מאוד.
פעם דיברת על ילדים ויש לך מלא חברות שהן גם רווקות, יש לך את האופציה הזו בעצם.
מאוד יעניין אותי לעשות סיבוב כאבא בחיים האלה, ואני לא יודע גם אם זה יקרה ומתי זה יקרה, ויכול להיות שזה יקרה. אני לא יודע, לא יודע.
מה זאת אומרת?
אני לא יודע איפה זה עומד בחיים שלי. אבל אני פתוח. כן. ברור.
זה משהו שמעסיק אותך או שאתה אומר, "אני גבר, אני יכול מתי שאני רוצה להיות אבא".
זה משהו שמעסיק את הסביבה וזה גם דבר בלתי נסבל. דיברנו מקודם על החטטנות הזו? אז גם זה. כאילו, מה אתם נכנסים לי לרחם? תעזבו אותי, אני אהיה אבא מתי שאני רוצה. "אתה תהיה אבא מדהים! אתה חייב להיות אבא!", אני אהיה אבא כשאני רוצה להיות אבא, ואני לא חייב להיות אבא.
זה החלטה שלי וזה לא דבר שיקרה לי בטבעיות, אני לא אעבר מישהי פתאום, אלא אם כן מישהי ממש פצצה תתחיל איתי ואני אהיה בסיטואציה שאני אזרום איתה. זה לא יקרה כנראה. וזה שאלה מתישה, בוא נעבור נושא.
נראה לי שדי סיכמנו את הכל.
אני רק אומר שכל דבר שאתה רוצה לערוך מהפודקאסט הזה, לכאורה, אם תרצה שאני אשתף אותו, זה תלוי איך אני נראה.
תבעו אותך פעם? היה לך איזה משהו?
לא.
לא?
לא.
אולי עכשיו.
לא, אני לא אומר כלום. אין סיבה לתבוע אותי. כל מה שיוצא לי מהפה - הוא לכאורה.