עכשיו בא לה: אי שם בסוף שנות ה-90', פרצה לתודעה דוגמנית צעירה שעד אז הייתה אלמונית לגמרי, והכל בזכות משפט אחד שאמרה בפרסומת אחת. אותה דוגמנית היא מורן אייזנשטיין, שהפכה ברגע אחד לשם מוכר בכל בית בישראל.
היא הופיעה על שלטי חוצות ובשלל תוכניות בטלוויזיה, עד שיום אחד היא החליטה שדי לה, ונעלמה מאור הזרקורים. במהלך השנים, אייזנשטיין למדה קואוצ'ינג וגישור, הוציאה ספר על מערכת היחסים האלימה שעברה, מרצה על סיפור חייה וגם הקימה פלטפורמת היכרויות בוטיקית בשם "אהבה ממימד אחר", עבור אנשים שמחפשים אהבה.
אייזנשטיין הגיעה אל וואלה אישי, הפודקאסט של וואלה סלבס, ושיתפה על הימים בהם לא יכלה ללכת ברחוב מבלי שיזהו אותה, האובדן של אביה כשהייתה בת 14 בלבד, הטוקבק שגרם לה לחשב מסלול מחדש ולהתרחק מתעשיית הבידור, מערכת היחסים האלימה שעברה כשהייתה בזוגיות עם גבר נרקסיסט, מיזם ההיכרויות שהקימה בזכותה הכירה את בן זוגה והאם היא מוכנה לחזור אל אור הזרקורים?
כאן מאזינים בספוטיפיי
את זוכרת איזה רגע כזה, שאם אני מחזיר אותך לתחילת הקריירה, ששאלו אותך משהו שלא היה במקום?
לא, כי אני חושבת שאם זה היה בעבר אז כנראה שידרתי משהו שזה היה נכון לשאול אותי את הדבר הזה. אז זה היה בסדר, הבנת את הכוונה?
הבנתי על מה את מדברת. אנחנו תכף נגיע לזה. מה שלומך היום?
בסדר גמור.
אנחנו לא כזה רחוקים בגיל, אבל אני זוכר אותך הבלונדינית, התל אביבית, עוד לפני שהיה כאן אינסטגרם ורשתות חברתיות אין אחד שלא הכיר אותך. איפה את גרה בעצם? הכי רחוק מכאן.
כן, גרתי לפני זה במושב כמה שנים ועכשיו אני קרובה לאזור הים. אני אוהבת את השקט - או ירוק או ים. זה הנשמה שלי היום. הכי רחוק מרעשים, רק שקט.
אם אני חוזר אחורה, לסוף שנות ה-90. היית מישהי אנונימית. היום זה לא קורה. היום אנחנו נחשפים לאנשים אם זה בתוכניות ריאליטי, אם זה באמת ברשתות החברתיות. את בעצם הגעת אלינו דרך פרסומת.
פרסומת, כן. אז לא היה כלום, ובפרסומת נהיית כוכב.
השאלה איזה פרסומת.
למה? אחלה פרסומת.
היום אני לא יודע אם פרסומת כזו הייתה עוברת.
למה? לא נכון, להפך. היום הפרסומת הזאת היא בדיחה לעומת מה שקורה היום. אז זה היה "וואו", פרובוקציה. מי ישמע, בלונדינית עומדת ו"אם ביום שלישי לא בא לי". היום אני מסתכלת על הפרסומת הזאת, אני לא חשופה מדי, לא סקסית מדי. לעומת היום זה באמת בדיחה.
אבל היום יש את כל הפוליטיקלי קורקט ואת לא יכולה לרמוז בטלוויזיה. לא סתם היא זכתה להיות הפרסומת הכי מדוברת.
קודם כל כן, בלונדינית שאומרת משפט כזה, אתה יודע, בסוף זה "לא בא לי לגלוש ביום שלישי", אבל אתה יודע, כל אחד והקונוטציה בראש לאן שהוא לקח את זה. ברור שזה עם קריצה למקום "אם ביום שלישי לא בא לי", שאגב, זה היה אחלה כי הרבה נשים השתמשו בזה אחרי זה ש"יום שלישי לא בא לה" - כואב לה הראש, לא בא לה וכו'. אז זה כאילו יצא טוב. אבל לא, היום אני מסתכלת אחורה, זה באמת לא משהו כזה פרובוקטיבי.
בואי נחזור לרגע הזה שאת הולכת מצטלמת. לפני זה עבדת כדוגמנית? איך זה בעצם?
לפני הפרסומת למדתי משחק מול מצלמה, עברתי מחיפה לתל אביב, עשיתי כל מיני דברים, אפילו השתתפתי בפרסומת של מילקי עם סנדי בר. הייתי בצד, סייד קיק. היא הייתה הכוכבת ואני הייתי בצוות כזה. עשיתי כל מיני דברים שפשוט לא הייתי בפרונט, לא ידעו שזו אני. ככה התחלתי, כל מיני דברים קטנים.
בחיפה דיגמנתי, לכל מיני דברים של שלווה בן גל ותצוגות אופנה ודברים קטנים של קניונים. ובתל אביב באמת עברתי ללמוד משחק, ובתוך הבית ספר למשחק בעצם הגיע נטוויז'ן כי חיפשו ליהוק לבלונדינית וערס.
את זוכרת כמה קיבלת על הפרסומת הזאת?
וואו. זה היה משהו מאוד בקטנה אז, נראה לי גם הסכומים השתנו מאז. אבל נראה לי, נשמע לי איזה בדיחה כזאת שאולי, שוב, אל תתפוס אותי במילה, הרי הייתי כוכבת של זה, אז לקחו את זה לעוד עונה ושלטי חוצות ואוטובוסים, אז זה התחיל נראה לי באיזה 8,000 שקל, כי כאילו מי הייתי? דמות לא מוכרת. אבל אז זה הלך וגדל, כי אחרי זה היו עוד פרסומת ועוד דברים, אז בסוף היה סבבה.
מה ההורים חשבו על זה בזמנו?
קודם כל אמא. אבא לא היה בתמונה, אבא שלי טבע בים. אמא שלי, כשיצאה הפרסומת או שהתקבלתי לפרסומת, אני זוכרת שהייתי בחו"ל או משהו ואמרתי לאמא שלי: "אמא, התקבלתי לפרסומת, סתם משהו", אמרתי לה: "רק אני אומרת משפט - ואם ביום שלישי לא בא לי", הכי בקטנה. לא ציפיתי, לא דמיינתי. דמיינתי להיות מפורסמת, בשביל זה עברתי מחיפה לתל אביב, אבל לא דמיינתי שממשפט זה מה שיקרה.
מי שצעיר מאיתנו בטח זה תכף יקפוץ לו בטיקטוק. אבל אז זה היה משהו מטורף, אין אחד שלא מכיר את הפרסומת הזאת בגילים שלנו.
כן כן, זה היה מטורף. וגם אחרי זה התפרסמתי ברמות, לא יכולתי בבוקר ללכת ברחוב. ואז בעצם התחיל כל העידן של מה שנהייתי - Y בלילה, ופרסומות, עוד פרסומות, וBK ומילקי והמון המון דברים שקרו. ויגאל שילון, פספוסים, המופע של סטיב, המון תוכניות ושמש.
והכל מפרסומת.
והכל מהפרסומת.
אבל זה היה באמת בסוף שנות התשעים, גלש לתחילת שנות ה-2000, ואז היה איזה רגע כזה שהחלטת שמספיק לך?
אני חושבת שהייתי בזוגיות כזאת לא זוגיות, נשבר לי הלב ממשהו ואז, אתה מכיר את זה שאתה חוטף איזה כאפה ואז פתאום אתה מתחיל לחשוב, "מאין באתי ולאן אני הולך?". תמיד הייתי בן אדם רגשי, אז נשבר לי הלב אז זה דרמה ממש כמו בסרטים, שבורה בסמרטוט רצפה.
ואז אמרתי, מה אני עושה בעצם בחיים האלה? מי אני? זה מה שאני רוצה להיות?. רק הבלונדינית הזאת הסקסית? זה מה שאני?. משהו בתוך החשיבה הזאת, בתוך המשבר הזה של פרידה והכל, גרם לי לתהות מה אני רוצה לעשות שאני אהיה גדולה, והאם זה מספיק לי להיות רק הבלונדינית הזאת.
מישהי אחרת הייתה צובעת את השיער פשוט.
אני מאמינה שבסוף לתוך הנשמה ולדיוק הפנימי זה עובד.
זה היה חזק מזה. זה לאו דווקא ליהוק של תפקידים כמו שהרגשתי שיש לי איזה שליחות אחרת בעולם הזה. לא טעיתי אגב, יש לי שליחות אחרת ואני עושה אותה היום. לא ידעתי מה היא, אתה לוקח החלטה לעזוב את עולם הזוהר בהרגשה הפנימית, אז קראתי לזה דיכאון, חרדות, מה קורה לי?, כי לקבל החלטה לעזוב את הכל בשיא התהילה זו החלטה שהיא לא פשוטה.
הכל נראה זוהר ובסופו של דבר, כמו שאת אומרת, את הולכת לישון כמו סמרטוט עצובה ובוכה.
באותו רגע אז באותה תקופה, באמת זו הייתה פרידה. אבל אני חושבת שכל אחד והמסע שלו. המסע שלי היה של בסופו של דבר, אם אני צריכה להסתכל על זה, ילדה בת 14 שאיבדה את אבא שלה, ברגע אחד החיים שלה התפרקו. הייתי חסרת ביטחון, היה עליי חרם בילדות, נורא רציתי אהבה, שיאהבו אותי ולקבל את הבמה - זה פיקציה בסוף. כי הרי זה פלסטר על פצע פתוח.
אז אני אעזוב לתל אביב, ואני אהיה הכי מפורסמת ויצלמו אותי ויאהבו אותי ואני אהיה הבלונדינית הזאת וכל החרטא. בסוף זה לא מחזיק מים. כשהנשמה הרי לא מדויקת ולא מסונכרנת עם המסע שלך והייעוד שלך בחיים, מתישהו יהיה לך איזה ברייק שתצטרך לתהות. אז לזמן מסוים אני לא סבלתי, אני נהניתי ואתה צודק, חייתי את החלום של הפרסום, של הטלוויזיוניות, על פניו.
היום כל בן אדם שני הוא מפורסם בזכות הרשתות החברתיות, בזכות תוכניות ריאליטי. אז זה לא היה ככה. ספרי לנו מה זה באמת מאחורי הקלעים, להיות מפורסם ואיך זה באמת כשאת נכנסת הביתה.
בגלל שהיום זה כל כך חזק מה שיש, נורא קשה לי להיזכר אחורה ולעשות את ההשוואה הזאת, אבל אני חושבת שזה פשוט באמת הטירוף. להשיג תמונה שלך היו צריכים לחכות פפראצי מתחת לבית וזה היה באמת היסטריה. זה לא כמו היום. קשה נורא לעשות את ההבדל הזה, כי אתה חי בתוך העולם הזה כבר כל כך עמוק של הרשתות והסטורי. זה כמו שתגיד, איך זה היה פעם לדבר בטלפון או לדבר בטלפון ציבורי, אתה זוכר? קשה נורא לעשות ההשוואה.
אבל ברור שהיה הבדל. אני חושבת שיש גם משהו יותר עצום מלהתפרסם בלילה אחד מאשר עכשיו שהעליתי איזה משהו ששבר את הרשת ואז זה כבר עובר מרגע לרגע לכולם ואתה כבר נהיה כוכב. יש פה הבדל.
את חושבת שהעריכו אותך מספיק בזמנו? אני מנסה לחשוב על בלונדיניות שהצליחו באותם זמנים. אני לא חושב שההערכה הייתה זהה.
אני חושבת היום אני מבינה שהעריכו אותי או לא העריכו אותי זה בתוכי. זה לא קשור לבחוץ. אם שידרתי משהו מסוים שהוא אולי פחות היה מוערך, אז זה שלי, זה לא של אף אחד. אם הוא לא העריך אותי אז בעיה שלי.
אם החלטתי לעשות משהו מאוד מאוד לא צנוע או להתלבש לא צנוע, אני לא יכולה לבוא בטענות אם יגידו שאני פרובוקטיבית.
ואם יכולת לשנות את הרושם הזה?
אם נסתכל לא רק על הפרסומת, אני מסתכלת גם על כל מה שקרה מעבר. בסופו של דבר אחרי זה הייתי ב-Y בלילה והייתי בפספוסים וערוץ 2 ואני הייתי מעבר, זאת אומרת, משרדי פרסום נלחמו עליי על קמפיינים, על מילקי, על בי קיי, על עירית או כל מה שעשיתי. אז אני חושבת שכן, שכן העריכו אותי. אבל שוב, במובן שהייתי עריכו אותי, הייתי מוערכת בתור הבלונדינית של מה ששידרתי.
את זוכרת משהו שנעלבת ממנו? איזה אייטם או איזו תמונת פפראצי שעשו לך בכוונה, או איזה ביקורת של איזה עיתונאי?
בטוח בטוח היו דברים.
אין לך משהו חרוט? כי לכולם יש.
יש לי משפט, טוקבק, מאוד חרוט על איזה תמונה שלי עם איזה מחשוף או משהו, משפט שמאוד טלטל אותי, אבל זה המשפט שגם באיזשהו מקום גרם לי לעשות את השינוי. משפט שמישהו כתב, "מסכן אבא שלה בשמיים שיש לו ילדה כזאת".
וזה משפט שנכנס לי כמו סכין ללב, ואז זה גרם לי גם לשאול את עצמי שאלות. אז הערך העצמי שלי לא היה כזה גבוה. זה שהייתי מה שהייתי לא אומר שהביטחון שלי היה בשמיים. זה תמיד הפוך על הפוך, אתה כאילו משדר משהו והערך שלך על הרצפה. אז אמרתי "וואו, אולי אבא שלי באמת למעלה מתבייש בי?", שאלות כאלה.
שאלה מאוד קשה.
כן, זה משפט קשה. ומה כבר עשיתי? מתבייש בך במה? זה לא שעכשיו גנבתי, עשיתי דברים איומים. אז בסדר, אז הייתי קצת יותר פרובוקטיבית אולי מאחרות באותה תקופה. זה לא שעשיתי איזה חטא, וזה משפט שמבחינתי הוא היה הכי חטא בעולם, "וואו איזה בן אדם נוראי אני", כזה.
אז מה עשית עם המשפט הזה?
שיניתי את התדמית. החלטתי באותה נקודת זמן של הפרידה ושל המשפט ושל כל הדברים שקרו לי באותם ימים, קיבלתי החלטה שאני עוזבת את העולם הזה. לא כי אני לא אוהבת, עד היום אני אוהבת. תפתח לי מצלמה בבוקר, תוך שנייה אני כבר בצילומים. אני אוהבת ואני מופיעה על במות ואני עושה הרצאות. אוהבת, תמיד אוהב. זה חיידק בנשמה. אבל פשוט שיניתי את זה לכיוון אחר. החלטתי שאני הולכת לשנות את התדמית ולהביא ערך מוסף לחיים שלי, שלא רק יגידו "הבלונדינית הזאת", אלא שמישהו יום אחד יפגוש אותי ברחוב ויגיד "וואו מורן שינית לי את החיים, הצלת אותי".
הצלת ממה?
לא יודעת ממה, לא ידעתי לאן אני אגיע, היום אני מבינה למה עברתי את הדרך כי היום אני יושבת פה כבן אדם שעבר ויודע את השליחות שקיבלתי. אבל שהצלתי אותו מזה שעזרתי לו, לא יודעת ממה. אז לא ידעתי, הלכתי אל הלא נודע, קיבלתי החלטה אל הלא נודע. ועבדתי אגב. עבדתי בדברים רגילים, עבדתי נראה לי בבורסה איזה תקופה, עשיתי חלטורות, נעלמתי.
לא היה לך קשה?
היה קשה, היה מדכא, היה עצוב, היה נורא. זה היה מוות קליני נפשי ולידה מחדש.
אחרי כמה זמן הלידה קרתה?
זה לקח שנים. שינוי תדמית אחרי איך שנתפסתי, שנים לבנות אני חדשה בתוכי, אם זה לפתוח אתר ולכתוב פוסטים ושיכירו נשמה ולא רק פנים.
אנחנו מדברים על משהו מקצועי מאוד קשה, אבל מה בנוגע לכל עולם הדייטים? גם שם בטח רצית לשנות את התדמית שיסתכלו מבפנים ולאו דווקא חיצונית.
חד משמעית. אני חושבת שזה נוגע בהכל. זה נוגע באיך שאתה מציג את עצמך, במה שלוקחים אותך לעבודה.
וזה היה קשה או קל?
מי שבסוף מכיר אותי רואה שזה בולשיט הדמות הזאת והיא לא איזה עכשיו יש לה ביטחון והיא עכשיו הבלונדית. מי שמכיר ומכיר את הנשמה וקצת חווה אותי אם זה בזוגיות, הכי חנונה בעולם אני. הכי ילדה טובה, לא היה קשר לדמות למה שהייתי בפנים.
זה פשוט היה מחוסר ביטחון. הדמות נוצרה בזכות הפרסומת ואמרתי "אה סבבה, אני אזרום איתה". אז קיבלתי אותה באהבה וטיפחתי אותה ולאותה תקופה זה היה מתאים כל הפרובוקציה הזאת, עד שזה הפסיק.
מגיע איזה רגע שהחיים אומרים לך "עצור, תחשב מסלול מחדש". אנשים שלא מביני, גם אני לא הבנתי, קוראים לזה "תקופה הכי גרועה בחיים", יום אחד קראתי לזה "הדיכאון הכי גרוע שהיה לי", חרדות. ובאמת עברתי את זה אבל לא ידעתי שבעצם אני עוברת טרנספורמציה מסוימת למי שאני צריכה להיות בעתיד.
אם אני מחזיר אותך למורן של בת 14, אחרי שאבא שלך טבע, כמה את חושבת שיש לזה השפעה?
כל החיים שלי מושפעים מאותה נקודה שאבא שלי טבע. הכל.
את זוכרת את הרגע הזה?
ברור. אני בת 14 ואני עומדת מול המראה ולובשת שמלה ומתרגשת כי אני הולכת לפגוש ילד שאני מאוד אהבתי בו בגיל 14, אמנון. ההורים שלי הלכו למסיבת סיום של אחי הקטן בכיתה א' בים. ופתאום אחרי חצי שעה שעה, דפיקות בדלת. ואני עם השמלה וההתרגשות שעוד שנייה הולכת למסיבה לפגוש את אמנון החתיך, פותחת את הדלת ובפתח יש שני שוטרים שבעצם מבשרים לי שאבא שלי טבע בים.
מחזיקים את אמא שלי, מחזיקים את אחי הקטן בן השש, וככה בעצם מאותה נקודה אני חושבת שכל החיים שלי פשוט כמו בסרטים, קיבלו את התפנית, שאני אפילו עוד לא ידעתי כמה הרגע הזה יהיה משמעותי לחיי, כולל בעתיד הבוגר שלי, למשוך גבר בעל הפרעת אישיות נרקיסיסטית לחיים שלי.
את יכולה לפרט קצת יותר? את יכולה לספר לנו מה מה קרה שם בעצם?
הייתה מסיבת סיום של אחי הקטן בן השש, כיתה א'. כל ההורים חוגגים, ואבא שלי נכנס לשחות או שהייתה מערבולת או שהיה משהו, לא היה מציל או לא יודעת, נכנס לשחות ו... ואתה יודע.
ילדה בת 14, שזה רק הגיל שרק צריכה את אבא שלה, דמות אב לילדה כזאת, שברגע אחד הולכת, זה מאוד משמעותי להמשך חייה כי בעצם מחפשת בכל גבר, או תחפש, היום אני מבינה את זה, את הדמות אב, את הקרקע שנשמטה, את הבית. וזה היה רגע שבגיל 14 לא הבנתי את מה שאני מבינה היום, פשוט קרס עליי עולמי. הייתי יושבת ימים ולילות על גג הבית שלי למעלה בחיפה ואומרת "אוקיי, לאן אני הולכת מכאן? לאן החיים ממשיכים בעצם שאני בעצם לבד?".
אין לי את הביטחון הגברי הזה של אבא בחיים שלי. וידעתי באותו רגע, קיבלתי החלטות, כמה החלטות. אחת, הבנתי, אבל בראש של ילדה בת 14, שאם אבא שלי עזב אותי אז כולם יעזבו אותי. גם אז הייתי בת 14 לא היה גברים בחיי, אבל גם כל הגברים יעזבו אותי ואני לא אתן לזה לקרות ואני אעשה הכל למען אהבה כדי לא להינטש.
וואו, זה מחשבה של ילדה בת 14, זה מטורף.
זו הייתה הצהרה, אמונה מגבילה, רק בתהליך ריפוי עם הקשר הנרקיסיסטי הבנתי ששתלתי את זה, וזה פשוט נשאר שם עד שהבנתי ואז עשיתי ריפוי על זה והוצאתי. כן, אני אעשה הכל למען אהבה לא להינטש. זה להיות בריצוי וזה לא להגיד, העיקר תאהב אותי, אל תעזוב אותי אני אעשה הכל.
איך הבית היה מאותו רגע?
היה מאתגר. אמא שלי לקחה אחריות על ארבעה ילדים שתהיה בריאה, אמא מדהימה. צריכה ללכת לעבוד לפרנס. אתה בעצם פתאום מתמודד עם חיים אחרים לחלוטין שאתה צריך להיות בהישרדות מסוימת.
גם את בעצם, כמו שאת מספרת, יצאת לעבוד לדגמן בחיפה ולעשות חלטורות.
לא כדי להביא כסף הביתה.
לא?
זה אף פעם לא היה המצב. אמא שלי באמת דאגה לנו בקטע הזה. פשוט נורא אהבתי גם כשהייתי ילדה להצטלם, תמיד תמיד תמיד אהבתי את זה ללא קשר. בגיל 18 וחצי אחרי צבא ששירתי בחיל הים אמרתי "זהו אני הולכת להגשים את החלום שלי, אני הולכת להיות משהו גדול בעולם הזה". וזהו, וככה היה, עזבתי עם מזוודה כמו בסרטים לעיר הגדולה להיות מפורסמת, הכי בישראל.
היה גם את חיים צינוביץ', שאי אפשר לשכוח את הזוגיות שלכם. זה היה איזה פאוור קאפל כזה של פעם. איך זה בעצם הגיע להיות כזוגיות?
הכרנו במסיבות, נפגשנו עוד מסיבה עוד אירוע עוד זה דיברנו.
עשיתי איתו קליפ לא מזמן, "את לא עונה", זה היה פשוט כיף ומגניב ומצחיק באמת, כאילו מתחתנים וזה ואני והוא נקרענו על זה שאנשים באמת חשבו שהתחתנו ועוד היום אומרים "מזל טוב וואו כל כך הרבה שנים הגיע הזמן בשעה טובה".
נכון שחיים הוא כאילו הילד הרע והמשוגע והרוקנרול, אבל בתוך תוכו הוא בן אדם טוב. אני לא יכולה להיות עם בן אדם שהוא לא טוב בסוף. הוא משוגע ורוקנרול כי זה חלק מהמהות שלו, אבל הוא תמיד בן אדם של חיות וחתולים והיה מוכן לעצור הכל בשביל לטפל בחיה פצועה. לי זה לא מוזר שהתחברתי לנשמה שלו.
בת כמה היית זוכרת?
26-27 הייתיף, והוא היה יותר גדול. הוא היה הדמות הזאת, הנורא דומיננטית, זה התאים לאותם ימים.
את זוכרת למה זה נגמר?
אני לא זוכרת. זה פשוט לא התאים. היינו באמת אנשים שכל אחד בסוף הלך לדרכו.
שמרתם על קשר?
במהלך השנים לא, לא כל כך. פה ושם בסטורי "היי וואו איזה יופי". אבל כשהוא הציע לי להשתתף בקליפ בהתחלה אמרתי, "וואו איך זה ייתפס כאילו איך יגיבו", זה יהיה מוזר. הוא גם נשוי, צריך לשמור על כל הדבר הזה למען הזוגיות של הנישואים שלו אני מאוד וחשוב לי. אבל לא היה לי ספק שאני אעשה את זה, כי זה גימיק בעיניי מטורף.
גם כל הרעיון הזה של החתונה זה היה רעיון שלי. הוא הביא את ה"וואו בוא נצטלם בטבע, נרקיסיסטים, זה קשור לנרקיסיסטים שאת מדברת עליהם". אמרתי לו "תגיד אתה אמיתי? כל כך הרבה זמן התקשורת לא ראתה אותנו, זה מה שנביא להם בטבע עם נרקיסים? כאילו בוא נעשה משהו הארדקור שאחרי כל כך הרבה שנים, נלך אחורה נעשה משהו מצחיק שאנחנו מתחתנים".
היה דיבור בזמנו על חתונה?
לא.
לא? לא הגיע לשם?
לא נראה לי, לא, לא.
זה נגמר טוב? כי אני זוכר שזה לא נגמר כזה טוב בזמנו.
תשמע, בסוף חיים הוא היה רוקנרול באותם ימים ורגשות יתר יש לרוקנרולים האלה. אז כן, יכול להיות שהיה איזה דרמה אבל לא יותר ממה שעושים מזה. זה גם היה משהו שכנראה לא היה פשוט, כי בכל זאת זוגיות וזה לא קל להיפרד.
סיפרת גם על זוגיות רעילה שהייתה לך. את יכולה לספר עליה קצת?
יש דברים שאתה לא יודע, רק כשאתה גדל במסע אז אתה מבין וחווה אותם והכל. אותה ילדה בת 14, שבעצם כל מה שהיא רצתה זה דמות אב ואת הבית, לא הבית החומרי את הבית שכאילו נלקח ממנה. עברתי תמיד בכל גבר שהייתי איתו, ולא הייתי עם כל כך הרבה, אני מאוד מאוד שומרת על עצמי, אבל מי שכן הייתי איתו תמיד היה חשוב לי שיהיה לו את הדמות אב המסוימת הזאת שיעטוף אותי ואני ארגיש הילדה הקטנה הזאת.
שזה אומר גם גדול ממך בגיל?
לאו דווקא. לא. לאו דווקא, ממש לא. אף פעם לא היה לי מאוד מבוגרים ממני בגיל. אבל לא סתם כנראה גם לא נמשכתי מאוד לצעירים מאוד. זאת אומרת, כל העידן הזה של הצעירים מאוד...
מה את חושבת עליו?
אני אגב לא אומרת שלא יכול להיות צעיר עם נשמה זקנה יותר מבן אדם בוגר בן 50 פלוס, שיש לו נשמה של בן 20. כי יש נשמות. אז אני לא פוסלת אגב, אני לא פוסלת את זה. לי זה לא מפריע אני לא עושה מזה סיפור כמו שכולם עושים. פשוט זה לא האישו שלי.
ומבחינת משיכה למישהו צעיר ממך?
ברור שהתחילו איתי גם צעירים. זה אפילו קצת מוזר להגיד את זה. כן, מתחילים, ואם הייתי רוצה וזה היה מעניין אותי הייתי מסכימה. אבל זה לא מדבר אליי, אבל אני לא מאלה שעכשיו יגיבו בטוקבק "אוי ואבוי".
אז אני משכתי לי גברים מסוימים. משכתי לחיי קשר עם גבר שהייתה לו הפרעת אישיות נרקיסיסטית.
מותר לי לשאול רק אם זה היה לפני הגירושים?
זה היה אחרי הגירושים.
את אמא, בן אדם בוגר וחכמה...
אני אמא ואני חושבת שאני בוגרת וחכמה. זה חשוב, כי זה לא עכשיו איזה ילדה בת 23 שעדיין לא יודעת כלום מהחיים. הבנתי. אני מספרת על זה ואני חושבת שאחד הדברים שאני גם פה, זה בשביל להביא את השליחות שלי, ושמספיק שמישהו אחד ישמע וזה יציל אותו מבחינתי זה הכל. כי אני כבר עברתי את זה, אני לא צריכה את הריפוי של זה, אז אין לי בעיה תשאל כל שאלה בנושא אני אענה.
איפה היו הנורות האדומות בקשר הזה?
קודם כל, לא ידעתי בכלל שיש נורות אדומות, כי זה התחיל כסיפור אהבה וגן עדן, כי ככה מתחיל קשר כזה, שבעצם בא הגבר, או אישה אגב כי גם אני מטפלת היום, אז גברים גם עוברים את זה, שבעצם ממלא לך את כל החללים הריקים של אותה ילד או ילדה, במקרה שלי זה בת 14ף הדמות אב שמעניקה ונותנת ועוטפת, הרגשתי מוגנת ועטופה.
שם בעצם אתה מתאהב, זה שלב ה"לאב בומבינג", הפצצות אהבה. ואז מגיע השלב שאתה כבר מתאהב אתה לא יודע איפה אתה, אתה באמת חושב שהבן אדם מולך הוא אמיתי, הוא באמת אוהב אותך.
כמה זמן ארך כל התהליך הזה עד שהבנת?
אחרי כמה חודשים, אבל זה ארבעה חמישה חודשים שאמרתי וואו, כי זה בסדר אנחנו אנשים בוגרים, אתה לא חושב שזה אתה אחרי דקה התאהבתי. אבל כן הרגשתי שיש לי מישהו שאני יכולה לסמוך עליו שהוא אוהב אותי שהוא מעניק לי, שהוא וואו.
זה המשפט של רוב האנשים שנמצאים בקשר כזה, שהם מודים לבורא עולם ואומרים "תודה ששלחת לי את הבן אדם הזה, אין נשמה תאומה, שלחת לי לחיים את הדבר הכי טוב שקרה לי", עד שאנחנו מקבלים את הפצצה אחרי זה.
מתי קיבלת את הפצצה?
הפצצה לא באה בבת אחת. כי אם היא הייתה באה בבת אחת, הרי מההתחלה הייתי רואה שהוא אומר משהו לא במקום, אז באותו רגע, גם אם הייתי קצת מתאהבת, הייתי קמה והולכת.
הסיפור אהבה הפיקטיבי הזה, שזה לא באמת אהבה פה, שזה בא בשלבים. אתה לא באמת יודע, אז יש את הפצצות אהבה, ברגע שאתה מתאהב מתחילים לעשות לך הפחתת ערך, מתחילים לגרום לך לפקפק בעצמך.
מה הייתה הפחתת הערך?
במראה שלך, אם אתה טוב במשהו, באימהות שלך, בקניות שלך בסופר.
מה היה במקרה שלך?
זה גזלייטינג, אני לא באמת יכולה לזכור נקודתית. אני אתן לך סתם דוגמה, הכי אולי טיפשית, של ה"טיפול בשתיקה". מצד אחד מעודד את ההצלחה, היה לי אז המון המון הרצאות באותם ימים, אז מצד אחד נורא מעודד הרצאה ואיזה יופי, מצד שני כשאני חוזרת מהרצאה פתאום הוא לא מדבר איתי. הוא עייף הוא לא מרגיש טוב.
עכשיו, אתה לא מבין שיש פה איזה משהו שהוא מקנא או מנסה להוריד לי את הערך, כי הרי אם אני באה מהרצאה של 400 נשים או משהו כזה של, וואו איזה כיף היה כאילו גאווה. האנשים האלה עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית, הם חייבים שהאושר שלך יהיה רק קשור אליהם.
אני באה אליו בקטע של "וואו איזה כיף היה", הוא לא רוצה לתת לי את המראה של "וואו את מדהימה", כי אז יעלה לי. אז "אני עייף, אני לא מרגיש טוב", אתה מתחיל להרגיש כל פעם בעצם שאתה צריך לצמצם את האושר שלך את ההצלחות שלך. משהו נוראי שאתה גם באותה נקודת זמן לא מבין, אתה חושב באמת או שהוא עייף או שהוא לא מרגיש טוב, שזה מתחיל לקרות כל הזמן אתה מתחיל להגיד "מה קורה?".
גם על הלוק שלך הוא לפעמים היה מוריד? "את לא נראית טוב"? "צריכה טיפוח"?
זה יכול להיות לא ברמה הזאתי, אבל כן הערות על "זה חשוף מדי", שליטה עם מי לדבר, אני הרי מאמנת אישית, אז זה היה "אוי ואבוי אם גבר יבוא לאימון אצלי", כל מיני דברים, שעכשיו שוב אני אומרת את זהף נורא בום בום וקיצוני... זה לא היה ככה.
זה בא נורא בגזלייטינג. נגיד "למה את צריכה לטפל בגברים?" או "למה את צריכה את העבודה הזאת? כמה הם משלמים לך? אני אשלם", כל מיני כאלה. "אני דואג לך, אני אוהב אותך", אבל לא עכשיו כמו שאני מציגה את זה של חותך. כי אם זה חותך אתה מבין.
אלימות פיזית הייתה?
לא. אלימות פיזית לא, אבל זה אלימות שקופה שהיא אלימות לכל דבר, אלימות ממש. אתה פשוט רק לא יודע שאתה עובר אלימות. אני זוכרת שפעם אחת אמרתי לו, "או שאנחנו הולכים לטיפול או שזה נגמר", ובאמת הוא הסכים ללכת לטיפול. אנשים נרקיסיסטים לא הולכים לטיפול, הם כאילו הולכים אבל זה לא באמת מחזיק, ובאמת זה לא החזיק.
זה החזיק חמש דקות, ואז שהוא הלך המטפלת אמרה לי "מורן את אישה מוכה". ואני חושבת שזה אחד הדברים שנורא טלטלו אותי, כי קשה לי להגדיר את עצמי, איך זה יכול להיות שאני אישה מוכה? אני ילדה טובה, אני מחיפה, אתה יודע, יש הגדרות על נשים שאולי זה מפריפריות - לא.
והיום שאני מטפלת בנשים, ואתה רואה את הנשים שמגיעות, זה בובות, זה מלאכיות, זה נשים תותחיות. הם פשוט האנשים האלה, אוהבים לבוא ופשוט לקחת אישה, גם שיש לה את האור שלה את המעמד שלה, לא משנה אם היא מוכרת כמפורסמת או עורכת דין או לא משנה מה היא, ופשוט לכבות את האור הזה. ואחד הדברים הכי נוראיים שהם בעצם לוקחים את הזהות, כי כשזה קורה לאורך זמן אתה מתחיל לאבד את האמון בעצמך, את הזהות, אין לך זהות.
את זוכרת את הרגע שאמרת "טוב זהו זה נגמר"?
אני זוכרת את הרגע הזה. אני גם זוכרת איפה הבנתי שאין לי זהות. הייתה לי הצגת ילדים "מורן היא אלופה", וזוכרת שנסעתי לאילת פעמיים בשבוע. ואני זוכרת שהיה לי הבדל בין להיות בבית לבין פתאום שיצאתי מהקונכייה, כמו המופע של טרומן, שפתאום הוא מבין שהוא לא במופע של טרומן בתוך הסט הזה, ופתאום שיצאתי לעולם הרגשתי רגע נושמת, יכולה לראות אנשים רגע לדבר.
הרגשתי שהזהות חזרה אליי. חוזרת הביתה, נכבית. פותחת את הדלת, שזה אחד הדברים שאנשים חווים בקשרים כאלה - והולכת על ביצים. אתה לא יודע מה תפגוש - יעניש? ידברו איתי? ושוב, אז לא ידעתי שאני נמצאת עם בן אדם כזה. נכנסת הביתה אומרת "מה מחכה לי מעבר לדלת?".
זה גם מפחיד לסיים קשר כזה.
קודם כל ברור וצריך להתייעץ ולא לעזוב ככה. אני חושבת שזה משהו שקודם כל אצלי זה לא היה כזה ארוך תודה לשם, זה היה שנתיים וחצי, של שנה שלא ידעתי, שנה שנייה ירדה המסכה ואני כבר הייתי רגל בחוץ. כי הייתי צריכה לעשות את זה בשביל השליחות שלי, אז בורא עולם אמר לי "קחי את זה בקטנה, תסבלי מספיק כדי להבין מה זה, תתרפאי".
איך לא עשיתם ילדים ביחד? לא היה מחשבה כזאת?
לא, כי הוא אמר משפט "אני לא יכול לחלוק אותך עם ילד". לא שהייתי עושה ילדים, כבר מספיק, אבל כן, זה משפטים של השליטה. כי הם לא יכולים לחלוק עם שום דבר רק עם עצמם.
איך עוזבים? קודם כל כמו שאמרתי לא עוזבים ברגע, צריך תוכנית. ממש תוכנית. כי לעזוב אדם בעל הפרעת אישיות נרקיסיסטית זה גיהינום עלי אדמות וצריך להיות מוכנים. יש הבדלים אם זה חברות זה גם קשה, ואם נשואים עם ילדים השם ירחם ויציל אותנו אבל לא שזה לא אפשרי.
הוא קיבל את זה יחסית מהר או שהוא ניסה להילחם?
זה לא עניין שהוא קיבל, הם עם המסכה, ברגע שעלית וחשפת אותם, עכשיו לחשוף אותם זה לא להגיד "אתה נרקיסיסט", אין להם מושג מה אתה רוצה, הם לא מבינים לעומק המשמעות. מה זה לחשוף? זה ברגע שאתה עושה לי סיילנט טריטמנט, הענשה בשתיקה, אני לא מתרגשת מזה. ברגע שאתה עושה לי גזלייטינג, אני קמה והולכת. ברגע שאתה עושה לי מניפולציה, אני אומרת "אני רואה מה אתה מנסה לעשות זה לא עובד עליי". זה לעלות עליהם, זה לחשוף אותם.
וזה מה שעשית בעצם?
זה מה שעשיתי בעצם. ואז שהוא הבין שכבר שום דבר שהוא עושה, שום דבר מהמשחק כבר לא עובד, אז הוא העיף אותי.
הוא העיף אותך בסוף.
כן, הם הם צריכים להיות המילה האחרונה, אז הוא אמר "יש לך 21 יום קחי תעופי", כי עליתי עליתי עליו.
אם הוא לא היה נותן את המילה האחרונה, את היית הולכת?
הייתי הולכת. אני כבר הייתי ברמה של מחפשת דירות, בודקת, עושה תוכנית. בודקת מה האפשרויות שלי, התחלתי לעשות תוכנית להבין לאן אני הולכת. אבל בגלל שהוא ידע שאני רגל בחוץ, הם צריכים להעיף אותך קודם. זה קטע שלהם.
היום את בזוגיות חדשה נכון? אחרי הרבה הרבה זמן?
כן.
אז קודם כל מזל טוב.
אשכרה צריך להגיד לי מזל טוב. אמרתי זהו, אני מזדקנת פה לבד בחיים האלה.
כמה שנים היית רווקה?
אחרי הקשר הנרקיסיסטי לקחתי הרבה זמן כדי להבין קודם כל לא למה הוא או להאשים אותו, אלא להבין למה אני משכתי. כי בסוף, זה הכל בתוכנו וזה אחריות שלי. אנחנו מדברים עליו, אבל בסוף אני הייתי שם, אז יש לי בעיה.
אני תמיד אומרת למתאמנים שלי, "גם אנחנו חולים". היינו שם, אפשרנו שידרכו עלינו, שיעשו מאיתנו סמרטוט. אז גם לנו יש, אבל לנו יש תיקון, לאמפתיים, כי הם מושכים את האמפתיים. באיזשהו מקום אמרתי "אני צריכה להבין, רוצה לרפא את מורן הקטנה הזאת".
כמה זמן זה לקח התהליך הזה?
מעט חמש ומשהו שנים.
ואיך זה להכניס מישהו לחיים שלך אחרי כל כך הרבה זמן? עם כל החששות ועם כל הפחדים ועם כל הניסיון עבר שיש לך והרצון גם למצוא איזה דמות אב באמת?
בגלל שריפאתי את הילדה הקטנה לא חיפשתי לא דמות אב ולא מישהו שימלא לי חלל ריק, ולא יכיל אותי ולא יהיה לי קרקע ולא יהיה לי בית ושום דבר. זה כבר לא שם. זה הריפוי. כי אני כבר לא נוטשת את עצמי או מחפשת את הדבר הזה.
לפני שפגשתי אותו, בגלל שאני הייתי מאוד מאוזנת עם האנרגיה הנשית והזכרית שלי, הייתי כבר קצת כמו גבר, אז לא יכולתי למשוך לחיים שלי כל גבר, כי הרבה גברים היום מחוברים יותר לאנרגיה הנשית שלהם והיה לי מאוד מאתגר עם זה.
ברגע שהתרפאתי הבנתי שבעצם אין הרבה גברים שמתאימים לי, רק שהייתי בערך העצמי של הילדה הנטושה משכתי את הרעילים, ברגע שאני כבר בסדר ואני בריפוי ואני שמה גבולות והתדר שלי עולה, אז כבר אין כאלה.
כמה זמן אתם ביחד?
זה מאוד מאוד טרי, זה כמה חודשים. לפני שפגשתי אותו אני ויתרתי על זוגיות. אמרתי לבורא עולם "אם המסע שלי בעולם הזה לעשות השליחות שלי לעזור לאנשים לרפא", אפילו עשיתי מיזם של שידוכים שנקרא "אהבה ממימד אחר", כי ראיתי שאם אין לי, לפחות נעשה לאנשים אחרים.
אני חושבת שכשאתה אחד מוותר ומשחרר, שם בעצם זה קורה, וגם שהחלטתי לעשות למען אחרים, שזה החוק מסע החיים והבריאה והאלוקות - תהיה צינור משפיע כמו בורא עולם, תשפיע טוב תקבל טוב. אז משם בעצם פגשתי אותו והיום זה הבייבי שלנו, "אהבה ממימד אחר".
אם יציעו לך ללכת היום לריאליטי?
מביאים לי! גם לאחרונה הביאו לי!
להישרדות? האח הגדול?
כל מיני דברים.
וזה משהו שאת לוקחת בחשבון?
בטח, כן. אם יציעו משהו שיתאים לי. נגיד האח הגדול, הייתי כן עושה. יש דברים שאני פחות מתחברת, נגיד לחשיפה והריכולים, אבל כן הייתי באה בשביל להביא את האג'נדה שלי.
אבל את יודעת שזה לא רק אג'נדה. האג'נדה זה ליומיים ואחר כך מגיעים כל הריכולים...
אני יודעת, אבל זה בחירה שלך איזה בן אדם אתה רוצה להיות גם בתוך מסה של אנשים.
הרבה פעמים כשאני שואלת את השאלה הזו עונים לי שהם לא היו נכנסים, כדי שהקוף שהם מקפידים לשמור עליו לא יתפרץ להם.
אני חושבת שאני מכירה את עצמי. אין לי מאפס ל-100, אני לא מאבדת את זה. אני יכולה להציב גבול, אני יכולה לצעוק, אני יכולה להתעצבן, אני לא איזה עכשיו רק הכל טוב, אור לבבות וזה. יש לי סיי, אבל אתה לא תראה אותי מאבדת את זה.
אל תגידי את זה באודישן. אם את רוצה להיכנס לאח הגדול את צריכה להגיד שאת מתפוצצת...
אני הולכת עם התוכנית האלוקית. בורא עולם הוא הסוכן שלי. עד היום כל דבר שהשגתי, קיבלתי, הכל זה בורא עולם. אז כשזה צריך להגיע וזה יהיה מדויק לי, זה יגיע אני לא דואגת.
בואי נקווה שנראה אותך באחת התוכניות האלה, כי נראה לי שזה יהיה מאוד מעניין ונעים.
אנחנו אומרים, אתה חי חי, לומד לומד, בסוף מת טיפש. כל עוד אנחנו במסע, יש לי מה ללמוד ואני אוהבת ללמוד ואני אוהבת להתפתח ואין לי בעיה עם זה. אני כל פעם ממציאה את עצמי גם מחדש לתוך מסע חיים שלי.