ליר עוז מגיבה לביקורות: "אני לא אבקש סליחה על משהו שלא עשיתי"

כוכבת "אהבה חדשה" ליר עוז, תזכר כנראה כאחת הדמויות היותר בולטות שכיכבה בתוכנית ריאליטי בישראל. גם הרבה אחרי שהסתיימה העונה בה כיכבה, היא עדיין ממשיכה לעורר אמוציות רבות בקרב הקהל, ולסחוף שלל תגובות ברשתות החברתיות.

עוז הגיעה לוואלה אישי, הפודקאסט של וואלה סלבס, כדי לדבר על הכל: מה באמת קרה עם הבסטי לשעבר, נויה אריאלי? ממי היא מרגישה שהיא צריכה לבקש סליחה וממי ממש לא? האם היא מתחרטת על ההשתתפות בריאליטי? מה היא חושבת על ההשוואה לדיאן שוורץ מאור ברוכמן? וגם: על היחסים עם שחר מנע, הפרידה מההורים שלה ומה התוכניות שלה לעתיד?

צפו בווידאו בראש הכתבה.

כאן מאזינים בספוטיפיי.

התרגלת כבר לזה שאת מוכרת?
אני לא חושבת שאפשר להתרגל לזה. אולי עוד כמה שנים. כשאני יוצאת מהבית, עדיין אני לא חושבת איך אני נראית ואיזה גולגול אני עושה, וכשרואים אותי ברחוב ומצטלמים איתי זה עדיין מרגש אותי ולדבר על עצמי שבן אדם מתעניין בי וסיטואציה כזאת זה ממש מרגש.

זה משהו שלוקחים בחשבון שהולכים לריאליטי ורוצים גם.

אני דוגמנית בטייטל שלי הרבה לפני. אני בסוכנות יולי, חתמתי ב-2020, אז כן ידעתי שזה יהיה משהו שיעזור ומקפצה מסוימת. אז ברור שחשבתי ושזה יכול להקפיץ, ותמיד ליר הילדה, לכל ילדה יש את החלום להיות רגע מפורסמת ושיעצרו אותה ברחוב וירצו להצטלם איתה. זה כיף.

את יפה, צעירה, למה ללכת לתוכנית שידוכים?
בהתחלה כשהציעו לי, אמרתי אין סיכוי, אני בת 24, אני לא נואשת. למצוא אהבה זה להיות נואשת וממש לא צריך. אני שנתיים וחצי רווקה מבחירה, אני זאת שפוסלת ולא רוצה, אם אני ארצה אני בטוח אהיה בזוגיות. אבל כשנכנסתי יותר לעובי הקורה ולראות מה זה באמת התוכנית, הבנתי שאני לא צריכה להיות נואשת כדי לרצות זוגיות או משהו רציני, ולא באתי להתחתן. לא באתי לחתונה ממבט ראשון. באתי לתוכנית של היכרויות. ויותר מזה, הבעיה שלי הייתה - 'אני לא בעייתית יש לי בעיה', זה המשפט שפתח לי את הפרומואים, באמת פסלתי נורא מהר. אני אלופה בלברוח, הייתי לפחות. אני יוצאת לדייט, משהו אחד לא מתאים לי - פוסלת והולכת.

מה למשל? תני לי דוגמא.
הוא לא מאמין באלוהים, הוא נורא בן אדם פסימי, לא יסתדר לי משהו בשיער שלו, השיניים שלו לא ישרות, דברים כאילו שאם אני אצא איתו לדייט שני, או אפילו אתן רגע צ'אנס להכיר, יכול להיות שזה נורא זניח. והתוכנית הזאת "אהבה חדשה", הבנתי שהיא כל כך בשבילי כי גם אם אני פוסלת משהו על תעודת זהות או איך שהוא נכנס לי בדלת, אני מחויבת שלושה ימים להכיר בן אדם.

ואני יכולה להגיד לך שגם שם, פתאום ראיתי שאני פסלתי משהו על הזווית הראשונה שהסתכלתי, אבל יום אחרי זה היה כל כך זניח, כי ראיתי הרבה דברים הרבה יותר טובים. ובשביל זה באתי. לא האמנתי שאני אצא בזוגיות משם, אני מודה, כי ידעתי איזה קשה אני ואיזה פוסלת. אבל כן רציתי ללכת כדי לפתוח לעצמי את האחר כך. כדי להבין שאני יכולה לתת צ'אנס, שאני יכולה למצוא את זה אחר כך בחוץ עם הכלים שאני אקח משם.

יש הרבה דמויות שהן זכורות מתוכניות ריאליטי לטובה או לפחות. לקחת בחשבון שאת יכולה לצאת לא טוב?
אני אגיד לך את האמת, וזה משהו שכל מי שהכיר אותי שידע שאני הולכת או ששמע אחר כך או ראה בפרומואים ש"היי את באהבה חדשה", כולם פה אחד אמרו: "לכי, בזרועות פתוחות, כי אין סיכוי שתצאי לא טוב". וגם אני אמרתי את זה. אני בחיים לא מרימה את הקול, אני לא מקללת, אני בחיים לא אלבין בן אדם ברבים, אני תמיד מתווכחת בכבוד, אין לי את הלקסיקון של הקללות בפה. אני חברה נורא טובה, אני תמיד דואגת לאחר. בוא נגיד שראינו את התוכנית וחשבנו, "מה קורה פה?". בחיים לא חשבתי שמשהו כזה יכול לקרות.

אז איך זה בכל זאת קרה? כי זה בסופו של דבר זו את.
נכון. אני יכולה להגיד קודם כל, שקונספט "אהבה" זה משהו נורא רגיש לישראלים. אגב, גם הבנות, ניצן לא רצתה מישהו, אני לא רציתי מישהו, אז ישר הגבר הוא המסכן, ולמה הוא חמוד, למה היא לא רוצה אותו והיא פוסלת. אהבה זה משהו רגיש כזה שנוגע. וגם אני אגיד שלא רואים הכל. ובסוף זה לא האח הגדול שזה לייב, זה תוכנית שהיא צולמה מראש והיא כן ערוכה. אבל יכול להיות גם בסיטואציות שאני לא בחיים האמיתיים שחברים שלי מכירים אותי, ואני שם כלואה במקום בלי טלפון, בלי משפחה, בלי חברים, בלי חברה רגע ללכת לספר לה, ואני הכל לבד, אז יכול להיות גם שיצא לי קצת חוסר סבלנות ולא בסדר והנה, הכרתי את עצמי עוד.

כן, אבל את אומרת, אנחנו רגישים בכל מה שקשור לאהבה, אבל זה לא היה רק שם, זה גם היה בין החברות וניצן, זה היה מעבר לזה.
נכון, זה כאילו היה הקש ששבר את גב הגמל. לאורך כל העונה היה את זה ולמה היא ככה, זה היה נורא מגמתי איך שכל פעם עצבנתי את הקהל זה לא היה כזה, "אוי היא מעצבנת, אוי היא חמודה, היא מתוקה איתו" ואז עוד פעם. לא.

אז את חושבת בעצם שיכול להיות שהעריכה בנתה את זה שליר תהיה ה"ביץ'" של העונה?
אני חושבת שבכל תוכנית יש דמויות וצריך לעשות את זה מעניין, וזה שירת את העריכה. זה היה נורא קשה לי בהתחלה. היום אני אומרת סבבה, מבינה את זה לגמרי.

כן? לא באת בטענות?
היה לי קשה בהתחלה מאוד מאוד מאוד. לא הבנתי ואמרתי "למה?", איך זה יכול להיות? החווית צילום הייתה לי נורא נורא כיפית ונורא טובה, החוויה הכי טובה שהייתה לי בחיים בינתיים עד גיל 24. וגם יצאנו חבורה, יצאתי עם חברות.

חשבת שאת הולכת לצאת דמות אחרת לגמרי.
ברמות! במשך שנה שלמה, אני ניצן ומאי חברות הכי טובות. זה שודר אחרי שנה. ואנחנו מתרגשות ויודעות. קראו לי ה"פיה" על הסט.

אז עשו לך כיפה אדומה בעצם.
פיה לא הייתי. אבל עשו לי כיפה אדומה. בסוף עשו הכל לטובתי, ככה אני רואה את זה. הכל בסוף לטובה.

אבל לא באת בטענות?
באתי מאחורי הקלעים. תשמע, בסוף אנחנו יודעים לאן נכנסתי. באתי בסוף לחפש אהבה, אבל באתי לריאליטי. ועם הריאליטי יש חוזים ויש הסכמים והכל. וכן באתי לסוכנת שלי ואמרתי לה, "מה למה?" וגם באתי לאנשים בהפקה ואמרתי למה למה למה למה. אבל בסוף זה - תתמודדי.

ניסית להוריד איזה משהו שלא רצית שיהיה?
הפוך, לא. דווקא ניסיתי להוסיף ולא הצלחתי. ניסיתי להוסיף בפרק שאני מקריאה את המכתב שאמא שלי שלחה לי, ניסיתי להוסיף בסוף "לזכרה". לא הצלחתי. אבל מזל, כי גם זה היה פרק שקצת יצאתי בו לא טוב אז זה היה מזל שזה לא לכלך את השם שלה על הפרק.

אבל אני יכולה להגיד לך שבסוף כן ציפיתי למשהו אחד וקיבלתי משהו אחר. אבל בסדר, ריאליטי, הכל טוב.

את אומרת את זה היום.
היום. בדיעבד. אז היה לי מאוד מאוד קשה, כעסתי, אבל גם לא יכולתי לעשות עם זה כלום. צריך פשוט לזרום. אמרו לי כל הזמן: "למה את כל הזמן מסבירה? כל ראיון. למה את לא מתנצלת? תגידי כבר סליחה! תגידי סליחה!".

את לא מרגישה שאת צריכה להגיד סליחה?
קודם כל, ממי שהייתי צריכה לבקש סליחה - ביקשתי סליחה. לצורך הדוגמא, כשפרי היה אצלי הראשון ובסוף הוא יצא ואמרתי "ברוך השם". ברור שזה נראה רע. אבל תחשוב אותך לרגע בסיטואציה, אתה שלושה ימים עם בן אדם שאתה כל היום מתווכח איתו, ואתה רק התחלת את התוכנית והוא יוצא ואתה רגע לבד בדירה עם עצמך, אז מה אני אשחק למצלמות? אז רגע היה לי "אה, ברוך השם". ביקשתי סליחה על זה מפרי.

ביקשתי סליחה כי זה לא יפה, כי רואים את זה על המסך וזה לא יפה. או נגיד, זה שאמרתי על זה שיובל נמוך. לא הלבנתי את הפנים שלו מול אנשים, לא דיברתי אליו לא יפה, לא עשיתי שום דבר לא יפה אליו. אבל בטסטה מול הקהל הצופים בבית עשיתי את זה, אז כאילו הלבנתי את פניו. אז ביקשתי סליחה.

ומה לגבי דברים מוסריים, כמו עם ניצן?
ביקשתי קודם כל ממנה סליחה על איך שזה הצטייר ואיך שזה יצא ושאם היא נפגעה ממה שהיא ראתה על המסך ביקשתי סליחה. אבל אני לא אבקש סליחה על משהו שלא עשיתי. כי אם אני מבקשת סליחה זה אומר שעשיתי את זה.

עד היום, וזה מטורף בעיניי, שאנשים אומרים שגנבתי לה גבר, ושאני גונבת, שאני "אבגוד בבעלי כי אני אגנוב", או ש"בית שנבנה על דמעות של אישה לא נבנה". זו אמירה כל כך טיפשית וכל כך חסרת אינטליגנציה להגיד דבר כזה.

הם היו שלושה ימים ביחד בדירה, לא הכירו לפני. לא היה קשה לראות שאין ביניהם כימיה. הם לא מתאימים. הוא כולו טבלאות ובגדים, מותגים וזה, והיא תל אביבית שהכי כאילו... אין קשר. רואים את זה, מרגישים את זה. לבוא ולהגיד "גנבתי לה", כשאנחנו שנה חברות אחר כך ושתינו יודעות איך סיימנו את התוכנית, זה פשוט להתפס על משהו ולעשות סתם טייטל שהוא עושה עוול. כי אני בחיים לא עושה דבר כזה. ואני יכולה להגיד לך שלא הייתי הולכת עם שחר אם ניצן לא הייתה מסכימה לזה ואפילו גורמת לזה לקרות.

שוב, לא רואים הכל. גם באיחוד, היא אמרה לי, "איך לא חיכית 48 שעות?", שזו אמירה מטורפת בעייני, כי דיברנו על זה כל השנה הזו. זה אומר שהיו גם עוד 48 שעות שלא ראיתם אחרי.

אני יודע שאצל נשים יש לזה עניין, שגם אם אין לה שום רגש אליו, בטח כשזה משודר.
אבל הם לא יצאו. שידכו לה מישהו שלא מתאים לה. באנו לתוכנית כדי למצוא אהבה.

אין ספק שזו פגיעה באגו של, "אני יצאתי לבד מהתוכנית והיא יצאה בזוגיות עם מישהו שנכנס אליי". זו הפגיעה באגו. אבל היא פרגנה לזה ברמות. מהרגע שהוא נכנס ואני ראיתי אותו והוא ראה אותי, רואים שאנחנו מתאימים. והנה חובת ההוכחה עלינו, אנחנו עד היום ביחד, גרים ביחד, אהבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים.

את מתרגשת.
להגיד את זה, כן, זה מרגש אותי להגיד את זה.

אז שנייה לפני שאנחנו נגיע גם לזה, יש לנו עוד חברה שגם איתה היה קרייסיס. נויה. בואי נפתח את זה כי היא הייתה כאן והיא דיברה על הביף שיש ביניכן.
קשה לי לשמוע את המילה ביף. אני יכולה להגיד לך שכשאני ראיתי פעם ראשונה ברשת כשהעלו את האייטם הזה ש"יש ביף". אני לא חושבת שאני בחיים אהיה בביף עם נויה. אני לא יכולה להגיד את המילה הזאת. נויה היא לנצח תהיה אחותי הגדולה. וגם אחיות מתווכחות ורבות וזה בסדר.

סימסת לה בשעה טובה?
ליר: ברור! הודעה כזאת (ארוכה)! אני יודעת כמה היא רצתה ילד. זה שלא דיברנו חודשיים לא אומר שאני לא אכתוב לה. אבל אני יכולה להגיד לך שאני ונויה מכירות 9 שנים. עבדנו ביחד, היינו ברמניות, הייתי בת 18 היא הייתה בת 21. מגיל אפס מבחינת החיים הבוגרים. היינו חברות שנתיים מאוד מאוד מאוד טובות. אני התגייסתי, היא הלכה לשלה - 6 שנים לא דיברנו. זה קורה.

אז זה קרה. ואז כשהייתי בתוכנית, אתה יודע, יש לי עם מי לדבר, היא נורא עזרה לי וחזרנו להיות בסטיות, ליוויתי אותה בחופה שלה, הייתי בכל מקום, היא עזרה לי עם המוות של אמא שלי. מאוד מאוד היינו שם. אני יכולה להגיד לך עכשיו למה שאתה רוצה לשמוע - ה"ביף", לא היה ביף. עד היום אם אני ונויה נגיד לך מה קרה, אנחנו לא יודעות.

אני אגיד לך מה מהצד שלי. אני אחרי התוכנית נכנסתי לדיכאון מאוד מאוד קשה. ונויה עברה איתי את הדיכאון הזה מאוד, בהתחלה שלו. קודם כל אני ושחר חזרנו, שזה כבר מרחיק. אני יכולה להגיד לך שאני בזוגיות ובטח שאני עוברת מוות ושהוא נורא עוזר לי ועברתי את כל העליהום התקשורתי והמדיני - נורא נשענתי על שחר. ובכללי, בן זוג לוקח לך עוד זמן מהחברות. אם הייתי כל היום עם נויה ודור והייתי צלע שלישית שלהם, אז פתאום גם לי יש בן זוג, אז היינו נפגשים ביחד.

בנוסף לזה תוסיף דיכאון מאוד מאוד קשה שעברתי אחרי התוכנית, בעיקר בגלל המוות של אמא שלי. זה בא לי בדיליי. פתאום כמו טריגר כזה. הייתי בשבעה, חצי שנה של להתראיין, ופתאום נגמרה השבעה, אני לבד בבית ואיפה אמא? נכנסתי לדיכאון מאוד קשה, ברמה של פשוט ניתקתי את עצמי מכולם. לא רק מנויה. מחברות שלי, מהמשפחה שלי, מאח שלי. פשוט הייתי לבד במיטה ורציתי לא לקום בבוקר. זה הייתה לי תקופה הכי קשה ואני הבן אדם הכי אופטימי. לא רציתי לקום בבוקר. ולא עניתי להודעות. ותוסיף על זה מלחמה של איראן.

יש לי חברות שגדלו איתי מילדות, מגיל 4, שמכירות אותי ויודעות שלפעמים אני רגע מתנתקת ואמרו לי "קחי את הזמן". ויש לי חברות שנפגעו מזה. באותה תקופה לא ידעתי להסביר למה. ואמרתי לעצמי, אני אעבור את זה רגע, אחר כך אני אסביר. ונויה נפגעה. ואני התנתקתי והיא התנתקה חזרה.

היא סיפרה שהייתן אמורות להיפגש...
זה אחרי. אבל אני התנתקתי, ואתה יודע, חברות שלי שהתעניינו בי ואמרו לי "מה איתך?" - עניתי. אבל לא אני התעניינתי. מודה.

אם היא הייתה שואלת אותך "מה איתך"?
ברור. ואז ראיתי שאני כבר חודש לא מדברת עם נויה. ואני מבחינתי אני בדיכאון שלי. לא חשבתי איך היא רואה את זה. הכי אגואיסטי בעולם, סליחה, באמת, אני מודה. לא ראיתי איך היא רואה את זה. ואז כתבתי לה הודעה ארוכה. היינו צריכות לעשות איזה קמפיין ביחד, ואז ראיתי שהיא עשתה את זה עם מישהי אחרת. ואז אמרתי, "למה?". תבין כמה תמימה הייתי, לא חשבתי שהיא נפגעה. כאילו באמת לא חשבתי, כי אני הייתי בשלי.

כתבתי לה באמת הודעה ארוכה שאני מרגישה שהתרחקנו וזה וזה, והיא שלחה לי הודעה ארוכה גם שהיא מרגישה. אמרתי לה "בואי ניפגש". אני יכולה להגיד לך שבאותו יום שהיינו צריכות להיפגש, קבענו לערב, אני גרה בקיסריה. עברתי איזה קרייסיס נפשי עם עצמי, ביטלתי לה. לא זוכרת כמה זמן לפני, היא אמרה חצי שעה, אני לא זוכרת, אבל אין סיכוי כי רק הנסיעה של שעה מקיסריה, אבל ביטלתי לפני, נכון. עברתי איזה קרייסיס עם עצמי של עוד איזה שבוע. ולא יצרתי קשר חזרה.

עד היום.
לא, לא עד היום.

היא הייתה כאן לפני שבוע וחצי והיא אמרה שעד היום היא לא שמעה ממך.
אני יכולה להראות לך את ההודעה שכתבתי לה כשהיא גיליתי שהיא בהריון. הודעה מהממת כתבתי לה, ממש ארוכה גם, שאני יודעת כמה היא חיכתה לזה ושהיא תהיה האמא הכי טובה בעולם. אני אוהבת את נויה בלב שלי, אין לי מילה רעה אחת להגיד לך עליה.

מה היא ענתה לך?
ממש תודה רבה והיא ממש מעריכה את זה.

ולא ניסית, את יודעת, לענות איזה "בואי ניפגש"?
לא. אני אגיד לך מה, אני פשוט חושבת שאני ונויה מכירות כל כך הרבה זמן. אני יכולה להגיד לך שזה לא נגמר בינינו. אני לא אוותר על נויה בחיים. אני אוהבת אותה.

את יודעת, יש חברויות לתקופה.
זה כמו אחות. היא נויה אחותי. תרצה להיפרד אתה לא יכול. יש תקופות. וכמו שלא דיברנו 6 שנים, אנחנו לא מדברות 4 חודשים וזה בסדר. אני עברתי את הדברים שלי שלא יכולתי להכיל בן אדם אחר. היא בהריון שלה, הבנתי גם בהתחלה היא עברה את התקופה שלה שהיא לא יכלה להכיל בן אדם אחר. וזה בסדר. שתינו נעבור רגע את התקופה הקשה, אני בטוחה שנחזור, אני אוהבת אותה מהלב שלי. וזה בסדר. זה קורה. ואני יודעת שזה לא נגמר. הפרק שלנו לא נגמר, אנחנו לכל החיים אני ונויה. זה ברור לי.

את מדברת מאוד רהוט ומאוד עם סנטר כזה. ופתאום שדיברת על אמא שלך, העיניים שלך התמלאו בדמעות. כמה היית צריכה אותה באותה תקופה?
וואו. אני יכולה להגיד לך שאני ואמא שלי עברנו שנים מאוד קשות. אני טיפלתי בה 6 שנים, 5 וחצי שנים. ברמה של חייתי את חייה, לא חייתי את חיי. ועוד לפני זה טיפלתי באבא שלי עוד חצי שנה. התחלתי לטפל באמא שלי, חצי שנה אחרי אבא שלי זה כאילו לא היה לי באמת, בוא נגיד "כבד את אביך ואת אימך" - אין יותר ממני בדבר הזה.

ברוך השם, זה נראה לי הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים שלי. טיפלתי באמא שלי 5 שנים לא חייתי את חיי. ילדה בת 20, 19, שמטפלת באמא שלה שחולה בסרטן. זה אומר יום ראשון בדיקות דם, יום שני כימו, יום רביעי אונקולוגית, יום חמישי בדיקות לב. כל בוקר וערב מסדרת את הכדורים. ימי כיפור הייתי עושה בבית כי אני בלי טלפון, אם קורה משהו. הייתי ישנה בבית, לא הייתי יוצאת עם חברים. לא טסתי בחיים ליותר משבוע. לא עשיתי טיול גדול. אני לא יכולה לעזוב את אמא שלי ליותר משבוע. כי אם זה שבוע אני צריכה לדאוג שמישהו יהיה וזה בלאגן. והתרגשנו נורא לתוכנית. תחשוב, אני בטוחה שאני הולכת לצאת כאילו טוב. ואז אמא שלי נפטרה. בנובמבר.

חודשיים לפני הצילומים בעצם?
ליר: חודש וחצי. ואני אומרת, איך אני הולכת לעבור את זה?

את דמיינת שככה זה יסתיים?
ליר: לא. הייתה הידרדרות לקראת אוגוסט. אבל השתלטנו עליה. הייתה תרופה שהייתי צריכה להשיג, לא היה בסל תרופות. ניסינו, חקרנו, השגנו את התרופה. היה טוב. כן הייתה הידרדרות כי התופעות לוואי של התרופה הזאת היו הרבה יותר קשות.

אח שלי התחתן ב-11.11, זה היה יום שני. ראו שהיא במצב יותר קשה. היא לא נכנסה איתו לחופה, אני נכנסתי איתו והיא רק עלתה כזה במדרגות בסוף, ישבה כל החופה. הייתה החתונה הכי שמחה בעולם. וזאת הייתה מסיבת הסיום שלה. כי היא נפטרה חמישה ימים אחרי.

וואו.
ביום של השבת חתן. כל הבית היה מסודר לשבת חתן, כיסאות פלסטיק, שולחן לאוכל, השמלה שלה הלבנה הייתה תלויה בחדר. והיא נפטרה ב-7 בבוקר.

היא נדבקה בדלקת ריאות. היא לא נפטרה מהסרטן אפילו. בגלל זה לא ציפינו לזה. לא ציפינו. אני האמנתי באמת שהיא תחלים מזה ויותר מזה, שהיא תלווה אותי לחופה ושהיא תרים את הנכדים שלה. ממש ממש זה היה לי ברור.

מי הודיע לך על זה?
כל הטיפולים שהייתי איתה תמיד ישנתי איתה, בחיים לא השארתי את אמא שלי לבד בבית חולים. בחיים. מיום חמישי היינו בבית חולים. ישנתי איתה בלילה. ביום שישי החליטו שהיא צריכה לעבור לחדר של טיפול נמרץ כי הייתה לה בעיה בנשימה. בטיפול נמרץ אי אפשר לישון שם. אסור להישאר. אז בתשע בערב כבר הוציאו אותי מהחדר והלכתי הביתה. נישקתי אותה ובשש בבוקר כבר...

את זוכרת על מה דיברתן בשיחה האחרונה?
כן, אמרתי לה שאני הולכת לשחר טבוך, כי זה היה ביום שישי והיינו הולכים אליו כי הוא שומר שבת. אז היא אמרה לי "יופי יופי, אז תלכי להיות עם חברים, תהיי עם הטלפון דלוק אם אני אצטרך אותך", כי היא לא אהבה שאני לא לידה. היא לא אהבה להיות לבד בבית חולים. ואז סתם היא אמרה לי כזה, "איזה כיף שיש לך חברים טובים שמבית חולים את הולכת לישיבה עם חברים". זה הלילה היחיד במשך 6 שנים שלא ישנתי איתה בבית חולים.

זה שובר.
זה מתנה משמיים דווקא. בהתחלה ראיתי את זה שובר, איך לא הייתי איתה בשעות האחרונות וזה. אבל אני יכולה להגיד לך שעם אבא שלי ישנתי בבית חולים, וזה צילק אותי. ברמה של פעם אחת אמא שלי הייתה בניתוח והיא הייתה מורדמת, הכניסו אותי לראות אותה והיא הייתה עם צינורות בידיים, החזקתי לה את היד וחטפתי התקף חרדה. כי זה הזכיר לי את אבא שלי. וזה עשה לי קונוטציה של "אם אמא שלי גם ככה, אז היא תהיה כמו אבא שלי". אני ממש החזקתי לאבא שלי את היד בדקות שירד המוניטור. אז לא לראות אותה בנשימה האחרונה שלה, זה היה סוג של מתנה בשבילי וסוג של, לא ליפול לדבר הזה.

ב-6 בבוקר התקשרו אליי, "ליר, המצב לא טוב, תגיעי להיפרד". קמתי, טסה, בלי לצחצח, כלום, לאוטו, מתקשרת לאח שלי, "אין אין בית כנסת! עכשיו לבית חולים!". כי יש שבת חתן. הוא בא מהר, אני כל הדרך, אני יודעת תהילים בעל פה, כל הדרך תהילים תהילים תהילים, שיר המעלות, תהילים תהילים. מגיעה, היא כבר לא בהכרה. וממש כשאח שלי הגיע, הוא הגיע איזה 10 דקות אחריי, היא נפטרה.

וואו.
שנינו היינו שם כשהדופק הפסיק. כן. צרחות, צרחות. צרחות בבית חולים.

זה לא קל לאבד הורה אחד. שניים בטח ובגיל כל כך מוקדם. ואת צריכה לעבור באמת עכשיו תוכנית ריאליטי ולהצטלם ולחייך למצלמה.
אחת התקופות הכי קשות שעברתי. ועברתי. איבדתי גם את אחותי וחברים, איבדתי הכל, עברתי תקופות קשות בחיי. זאת הייתה התקופה הכי קשה שעברתי בחיים. וזה לא רק בגלל המוות של אמא שלי, שמן הסתם הוא עול נורא כבד. מה שהלך במדינה כלפיי. גם מי ציפה שאהבה חדשה תהיה כל כך מדוברת ושאני כל מקום שאני אפתח אני אראה את הפנים שלי. זה היה קשה.

בטח רצית את החיבוק מאמא או את יודעת, איזה מילה טובה.
בהתחלה אמרתי "אוקיי, טוב שזה עולה עכשיו. זה יגרום לי לעבור את המוות אולי, זה יסיח את דעתי, אני אראה את האהבה של אנשים, אז אני ארגיש עדיין מחובקת". בדיוק ההיפך.

הרגשתי שרק בא לי חיבוק ממנה. ברמה של, בהתחלה פחדתי לצאת מהבית. פחדתי ללכת ברחוב, כי אולי מה שאני מקבלת ברשת אני אקבל גם ברחוב. נויה שכנעה אותי לצאת. קבעתי איתה והיא אמרה לי, "את באה! ואת תראי כמה אוהבים אותך" והיא צדקה. נויה הוציאה אותי מהבית. וכשהלכתי ברחוב ראיתי אהבה מטורפת.

יש כמה דמויות ריאליטי שהשוו אותן אלייך - מאור ברוכמן, דיאן שוורץ, שגם להן היה קשה לצאת בימים הראשונים מהבית. את יכולה להבין את ההשוואה?
אני יכולה להבין את ההשוואה, אבל אני לא קרובה אליהן.

לא?
אני חושבת ששתיהן ביום יום שלהן בחורות מדהימות, דיאן יצא לי גם לראות אותה כמה פעמים, היא איתי בסוכנות, היא בחורה מהממת. אבל אני לא חושבת שאני קרובה אליהן בסקאלה. אני יכולה להבין את ה"רעה של הפורמט". אני הרעה של הפורמט הזה, היא הרעה של הפורמט הזה ושל העונה הזאת.

אני לא משווה אחת לשניה כן, אבל שתיהן השפילו בן אדם בפנים מול כולם, ירדו לפסים אישיים, צרחו, הרימו את הקול, ירדו על אנשים, אני לא עשיתי שום דבר.

פשוט בגלל שאני "הרעה של הפורמט", עשו אותי מכשפה. כל הבנים שהיו אצלי בדירה שמרו איתי על קשר אחרי התוכנית. אני הופתעתי שפתאום אני רואה שהם מגיבים ככה, כי הם ראו פשוט את תגובת הקהל, אבל אנחנו היינו בקשר, נפגשנו אחרי התוכנית! יצאתם באווירה טובה. כולנו עוקבים באינסטגרם, כולנו מגיבים אחד לשני. אי אפשר להשוות.

זה שאמרתי, "הוא נמוך אני לא רוצה אותו", זה כי לא בא לי לצאת עם מישהו נמוך כי יש לי דברים מפעם. לא אמרתי לו, "אתה גמד, אתה נמוך, אני לא אצא איתך". להפך. אני רק החמאתי לו. גם אמרתי לו שגובה מפריע לי, אבל אמרתי לו שכיף לי לדבר איתו ושהוא איש שיחה מדהים. גם אמרתי את זה לכל אחד. אני בחיים לא אשפיל בן אדם, אני לא אלבין ברבים, אני לא ארים את הקול. אני לא חושבת שיש באמת אין להשוות, זה נטו "הרעה של הפורמט".

בואי נדבר רגע על הבית בקיסריה. כמה עולה שכירות במקום כזה?
מצאנו אחלה בית, לא פאר עכשיו, זה לא איזה וילה ענקית. בית פרטי, עם בריכה, כיף.

עזבי שכירות, רק לתחזק בית עם בריכה...
האמת שחשבתי שזה יותר ממה שזה. יש איש בריכה שמגיע פעם בשבועיים, אני מנקה. לא הבאנו מנקה.

את מנקה?
זה לא בית כזה גדול. הוא מאוד מאוד ביתי, מאוד חמים. הוא הוציא אותי מהדיכאון, הרגשתי שזה הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי.

אם שמים אותך בסקאלה של המשפיעניות המרוויחות, איפה את נמצאת?
אני לא קרובה לשם. אני אחלה, אני מבסוטה מהכסף שאני עושה, אני מבסוטה מאיך שאני עולה, אני מרגישה את העלייה שלי. אני גם מרגישה את השינוי תדמית נקרא לזה? כי פתאום רואים מי אני באמת ושאני מדברת ושאני בן אדם חייכן, אני בחיים לא כועסת, אז רואים את זה.

אז איך זה עובד? חצי-חצי משלמים בשכירות? בתפעול?
לא. אני הייתי בזוגיות בחיי ששילמתי חצי-חצי ואני אחלה עם זה. אבל אם בן אדם מרוויח יותר ממני, ובא לו להרשים. שחר אומר לי: "את הכסף שאת עושה, ברוך השם, תקני לך את הדברים שאת אוהבת, תני לי לפנק אותך". מהמם. לוקחת.

אז מה כן המטלות שלך בבית מבחינת הוצאות?
ליר: אני עושה קניות. קודם כל אני ריהטתי את כל הבית.

את עיצבת או קנית ריהוט?
עיצבתי ועשיתי שת"פ. סתם. גם יש דברים שקניתי. כי לא רציתי להתפשר. אבל וואלה, נראה לי זה אחלה לרהט בית שלם, זה אחלה תמורה. זה לא משנה כמה הוצאתי. ריהטתי בית שלם. מאפס. וגם ריהטתי אותו יפה. סטייל.

בטוח.
ליר: וכן, אני עושה את הקניות. אני הולכת לקנות. וולטים (Wolt). אני פותחת את הטלפון ומזמינה, אני כן נותנת מעצמי המון.

את רואה את זה כמשהו של חתונה?
בטח, ברור. שחר זה האהבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים, ואני מודה על זה שיצאתי לא טוב בטלוויזיה, כי בזכות זה חזרנו.

יצאנו מהתוכנית ביחד, היינו ביחד חודשיים וחצי בערך ונפרדנו. כי הייתי מטומטמת. הייתי אגואיסטית, הייתי אינטרסנטית. יצאתי מהתוכנית נורא מבולבלת, יצאנו זוג, אבל לא הייתי שנתיים וחצי בזוגיות ומה זה אומר בן זוג? אנחנו כמה ימים ביחד.

ופתאום סודיות, ואנחנו נפגשים רק בבית. שנתיים וחצי הייתי לבד, פתאום להפגש רק בבית הלחיץ אותי. כשבאתי לישון אצלו פעם ראשונה, אני לא יכולה לישון עם אור, אם יש אור אני קמה ב-5 בבוקר. אז יום לפני שבאתי, הוא הלך לנחלת בנימין וקנה לי וילונות, ותלה אותם בעצמו. ואז ישנתי אצלו וקמנו בבוקר, ועדיין היה חריץ, הוא ירד ב-7 בבוקר לקנות לי כיסוי עיניים. הכי ג'נטלמן ומדהים בעולם. אני ראיתי את זה פאפי. אין לי אתגר.

באתי להגיד לך, זה זה יס-מן.
נכון. אבל זה לא יס-מן. זה ג'נטלמן. אני ראיתי את זה יס-מן. הוא באמת רצה שיהיה לי כיף ונוח. ואני ראיתי את זה כאילו "נורא קל לי".

נפרדנו, לא היינו ביחד תשעה חודשים. הוא טס, עבר לתאילנד. לגור בתאילנד. ואז התחילה התוכנית. גם הוא בטוח שאני הולכת לצאת טוב, ואנחנו לא מדברים תשעה חודשים. ואז התחילה התוכנית ואללה באחתי, איפה הסתבכתי ולאן הלכתי. ואז אני רואה שזה ממשיך וממשיך, וכבר היה לי ממש ממש קשה.

עכשיו לשתף חברות, הן בסוף רואות על המסך משהו. אז קשה להן להבין מה אני אומרת. שזה לא היה ככה וזה לא פה וזה לא שם.

אז רק מי שהיה בסיטואציה.
אבל גם מי שהיה בסיטואציה, ניצן ומאי, הייתי בוכה להן מלא, אבל זה חוזר אליך. הן גם בוכות לך, אז אתה לא באמת יכול לפרוק. ורציתי מישהו שהיה שם, שיודע מה היה, שמכיר אותי הכי טוב. והמהלך הכי אגואיסטי בעולם היה לשלוח לו הודעה. כי אני יודעת שהוא אוהב אותי. ואני לא רציתי לחזור. רציתי לפרוק. שלחתי לו הודעה והוא היה בהלם. שיתפתי אותו קצת במה מה שהולך. ואמרתי לו "מתי אתה חוזר לארץ? אפשר להיפגש?". הוא אמר לי "האמת שאני חוזר לקצת כזה רק לתוכנית שאני עולה לאוויר". אמרתי לו "טוב אפשר להיפגש. תגיד לי שאתה חוזר לארץ".

הוא חזר ולא אמר לי. אני רואה באינסטגרם. אמרתי טוב יאללה, אני אשלח לו עוד הודעה. כל כך הייתי אגואיסטית וכל כך רציתי לפרוק למישהו שאמרתי, יאללה אני אשלח לו עוד הודעה. אמרתי לו: "אתה רוצה להיפגש?" והוא אמר לי "מה איתך היום בערב?". הגעתי אליו הביתה, כי אסור להיפגש בחוץ, אנחנו בסודיות. הגעתי אליו הביתה, ומהרגע שהוא פתח את הדלת הרגשתי את הפרפרים האלה. וחזרנו מאותו יום.

אם היית יוצאת טוב בתוכנית לא הייתי צריכה אותו. הייתי עפה על עצמי. אני מפורסמת, אני מקבלת הצעות עבודה, הייתי שולחת לשחר הודעה אחרי תשעה חודשים שגם ככה נפרדתי ממנו? לא בטוח.

באסה בשבילו אבל לדעת את זה.
למה? כשראיתי אותו והוא רק פתח לי את הדלת, התאהבתי מחדש. על הרגע הראשון. ואני יכולה להגיד לך גם שזה גורל. יש אנשים שאומרים ש"זה זה אבל זה לא הזמן?", זה לא היה הזמן אז. שנינו לא היינו במקום. הוא היה צריך לטוס לתאילנד להתבגר, להוריד מניירות ואת השופוני. אני הייתי צריכה לעבור את הדברים שלי עם עצמי. גם אמא שלי.

ואז לעבור ביחד לקיסריה.
זה לקח זמן המעבר. לא חיפשנו קיסריה.

לא חיפשתם?
ליר: לא לא. חיפשנו מקום אחר. אבל אני יכולה להגיד לך שהמוות של אמא שלי גרם לי להבין שדי עם החרטות. אין לי משפחה, יש לי רק את אח שלי. בא לי מישהו שיסתכל עלי ככה, ואתה לא יודע איך הוא מסתכל עלי. בא לי מישהו שיאהב אותי ככה, בא לי מישהו שידאג לי ככה. וכשהייתי במקום לקבל את זה, ראיתי את זה והחזרתי את זה.

בא לך כבר להיות אמא?
וואו ברמות. אני רציתי להתחתן בגיל 24. מה עשיתי? הלכתי לתוכנית אהבה.

את גם בטח לא מתביישת לשתף את שחר.
הוא יודע שאני רוצה, אבל הוא הוא הצד המחושב. מאז שחזרנו אנחנו כמעט עשרה חודשים ביחד. אנחנו עוד לא שנה.

את אומרת עוד חודשיים לעשות ילד.
כן, יש לו עד מרץ. סתם, אנחנו עוד לא שנה ביחד. עוד לא טסנו ביחד. אנחנו עדיין בונים.אנחנו יציבים מבחינה כלכלית, מבחינה עכשיו לבנות בית, הרי להתחתן זה ילדים, אנחנו שם. אבל לא חיפשנו קיסריה. פשוט נורא רציתי לצאת מתל אביב. הייתי במקום נורא נמוך אני עם עצמי, שהרגשתי שאני צריכה שקט, אני צריכה ירוק בעיניים. חיפשנו הוד השרון, חיפשנו הרצליה, ואז הוא פשוט ראה איזה מודעה על בית מהמם בקיסריה באחלה מחיר. לא כזה יקר. ואמרנו יאללה.

5 ספרות או כמה? מה זה אחלה מחיר? זה בית עם בריכה, אחלה מחיר למי?
אחלה מחיר למה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו.

שזה 5 ספרות ומעלה.
ליר: אני חושבת... רגע מה זה 5 ספרות? כמה אפסים? אני חושבת לפי אפסים.

מעל 10,000 זה גם 99,000.
אה, לא לא. לא עד כדי כך. מעל 10,000 כן.

יש לך חברות בתעשייה או שנשרפת? כאילו, אמרו "זאתי אנחנו מתרחקים ממנה". יש לך חברות?
כן.

מי?
יש לי חברים בתעשייה שהם חברים שלי הרבה לפני שאני בתעשייה. שחר טבוך גדל איתי. עדן דניאל גבאי חבר מאוד טוב שלי.

הם לא התרחקו ממך בתקופה הזאת?
מה פתאום? יותר מזה, הם הכי הגנו עלי בעולם וקיבלו צרורות.

יש מישהו שנטש? כי זה הרבה פעמים קורה.
חברים מהבית. חברים מהבית דווקא.

לא מישהו שאנחנו מכירים.
לא. זה יותר כזה, חברות שפתאום אני יושבת איתן ואני מעלה סטורי של כולן ואז הן "אל תצלמי אותי". קרה. או נגיד מישהי מצלמת ולא מראה אותי בסטורי. קרה.

זה כאפה רצינית.
כן, נעלבתי מאוד. אבל הם לא בחיי יותר. אני היום אני במקום שאני מאוד מדייקת את עצמי. אני לא מחפשת אנשים שלא גורמים לי לקום בבוקר עם חיוך. אין לי למה. אני לא שם. אני לא צריכה מלא חברים. אני יכולה להגיד שלום פה, שלום פה. יש לי המון מכרים והמון אנשים שאני אוהבת באמת, אבל הקרובים קרובים - יותר מדי זה סכנה.

השאלה האחרונה ומתבקשת - נראה אותך בעוד איזה תוכנית ריאליטי או שנכווית מספיק ואת אומרת השגתי אהבה וגם נכוויתי, אין צורך יותר.
בהתחלה אם היית שואל אותי הייתי אומרת אין סיכוי, חוויתי, עברתי. היום אני מה זה עפה על זה. קודם כל, אני לא רואה את זה פליט ריאליטי או משהו כזה. זה חוויה מטורפת. הישרדות - חלום חיי. כל החיים רציתי לעשות הישרדות. אז מה, בגלל שהייתי כבר בריאליטי אני לא אעשה?

המרוץ למיליון, רוקדים עם כוכבים. אני הכי שם. אח גדול אני לא רואה את עצמי שם. אבל דברים של חוויה כן. יותר גרוע ממה שיצאתי לא יצא. אני רק יכולה לתקן.

מה את מאחלת לעצמך? איפה את רואה את עצמך בעוד שנתיים-שלוש?
בעזרת השם נשואה. כן, אני ממש רוצה להקים לעצמי את הבית שלי. להקים לעצמי את המשפחה, להרגיש שיש לי את המקום החם הזה והיציב כי אין לי יציבות כרגע בחיים באמת בלי ההורים שלי.

אבל אני מאחלת לעצמי רק לעלות ולהמשיך לעשות את מה שאני אוהבת ולקום בבוקר עם חיוך ולהודות על זה. ואתה יודע, גם אני חושבת שיש לי הרבה מה לתת מעבר ליוצאת ריאליטי. אני רוצה לעשות הרצאות. אתה יודע כמה דעות של אנשים שיניתי אחרי ה-7 באוקטובר? גרמתי לאנשים לראות מוות בצורה אחרת. ואיך אפשר לקחת את זה למקום אופטימי וטוב. אלה הדברים שאני רוצה להראות ולהציג. ולהתפתח ולהמשיך ולעשות מלא כסף. אמן.