"אמרתי לבעלי - בוא נתגרש": שירלי בוגנים חושפת הכל

בחודש מרץ האחרון, אחרי 14 שנים ארוכות של נסיונות שלא צלחו, הדוגמנית שירלי בוגנים הפכה לראשונה לאמא, בגיל 51.

תשעה חודשים אחרי הרגע המרגש בחייה, היא הגיעה להתארח ב"וואלה אישי", הפודקאסט של וואלה סלבס, ושיתפה על המסע הארוך שהיא ובעלה, ירון סרוק, עברו לאורך השנים, הנסיונות שלא צלחו, ההפלות הכואבות ועל רגע ההצלחה - כשהפכו סוף סוף להורים לתאומים.

וגם: האם הם רוצים להביא עוד ילדים? איך היא מתמודדת עם הביקורות? מה היא חושבת על מקצוע הדוגמנות היום? איזה עבודה היא לא תסכים לקחת, האם יש סיכוי שנראה אותה בריאליטי וגם - על מה היא לא מוכנה לדבר?

צפו בריאיון המרגש בראש הכתבה.

בטח חלמת כל כך הרבה פעמים איך תראי, איך זה ירגיש להיות אמא. זה משהו שעונה לציפיות?
לא משתווה אפילו למה שחשבתי. זה פי מיליון יותר קשה. זה הרבה יותר מאתגר. אבל זה אהבה שאני לא חוויתי מעולם. וזו אהבה שנבנית עם הזמן, מכיוון שגם לא אני ילדתי אותם, אז נורא פחדתי בהתחלה איך הקשר יהיה? מה אני ארגיש?

בשבועיים-שלושה הראשונים שהם נולדו לא היה לי עדיין... קודם כל, הם היו בפגייה בשבועיים הראשונים. אבל כשהבאנו אותם הביתה, היינו חודשיים בגיאורגיה, אבל כשהבאנו אותם הביתה בגיאורגיה, זה לטפל בתינוקות, זה לא... עדיין החיבור לא היה שם. וזה לעבוד על אוטומט.

זה הפחיד אותך?
לא. תשמע, אני כבר ילדה גדולה. האמת שהכנתי את עצמי לזה. ואני ידעתי שזה לא פתאום ביום אחד אני אתחבר אליהם, כי גם אמהות שילדו את הילדים שלהם, גם להן לקח זמן וזה בסדר. ואמרתי אוקיי, אני מאמינה שזה יקרה. וזה קרה. כל יום שעובר האהבה רק מתעצמת ברמות שאני לא יכולה אפילו להסביר אותה. זה מדהים.

אבל כן, החודש הראשון, זה לטפל בתינוקות, אין הרבה מה לעשות, אין הרבה אינטראקציה איתם. הם רוב הזמן ישנים ואוכלים אבל אתה לא קולט שזה שלך. אני עד היום לא קולטת שהם שלי. אבל וואו. כל חיוך, כל תגובה, חיבוק שהם רוצים ממני, זה עולם.

הייתה לנו שיחה לפני שנים על זה, וזה היה אחד האייטמים שאני חשבתי שרק אני באמת כל כך מתרגש מזה. ואני יודע מהקולגות שלי, מכל הפולו-אפים שהיו, שזה באמת תפס את כולם. כולם ממש כולם התרגשו ושמחו. ואת התמהמת מלדבר על כל הניסיונות שלך וכל התהליך הארוך הזה.
בהתחלה כן. בהתחלה לא רציתי לדבר על זה. אני אגיד לך מה, אתה לא בא והולך ומספר את זה. זה תהליך שזוג עובר שהוא תהליך מאוד מאוד אישי. וזה קשה פתאום להוציא את זה ולחשוף את זה החוצה. ולקח זמן, אבל כשהתחלתי לדבר על זה, הבנתי מה זה עושה כלפי חוץ לזוגות שחווים את אותו דבר שאני חוויתי, וכמה זה עוזר להם.

ברגע שהבנתי שאני פה כנראה זה השליחות שלי, כנראה הייתי צריכה לעבור את זה בתור שליחות ובאמת לצאת החוצה ולחזק ולתת כוח לזוגות אחרים, אז אמרתי אני הולכת עם זה עד הסוף. ובאמת עד הסוף, כי סך הכל כולנו בני אדם וכל אחד בא עם הבעיות שלו והסיפור חיים שלו והדרך והמסע. והתגובות שקיבלתי מהאנשים (שאומרים) פשוט תודה, על מה שעשיתי, זה עשה בשבילי הכל.

לעזור לזוגות שגם לא ידעו איך להתמודד עם המשפחות שלהם, על האנשים הכי קרובים אליהם, שלא הרגישו בנוח לספר להם. כי אתה מרגיש שמשהו לא תקין אצלך, במיוחד אצלי כאישה, הרגשתי שמשהו מקולקל אצלי, משהו לא תקין, לא עובד. וזה לא כיף, זה לא תחושה נעימה בתור אישה שאני מרגישה כזה מה, אז אני לא פורייה? משהו לא בסדר אצלי? משהו מקולקל אצלי? וכל הזמן הייתי בתחושה של, מה אני מקולקלת? וזה מילה לא טובה. שיניתי אותה והזזתי אותה מהלקסיקון אצלי בראש וביום יום.

והבנתי שכנראה זה המסע שלי וזה מה שאני צריכה לעבור. והעזרה הזאתי לזוגות אחרים זה בשבילי באמת עשה הרבה יותר. הרגשתי שאני וואו, אם זה מה שאני צריכה לעשות - אז זה הדרך ואני מקבלת אותה.

יש כאלו שמתייעצות איתך?
כל הזמן. שולחים לי הודעות, בעיקר באינסטגרם, ואני עוזרת להמון זוגות, וזה כיף. זה כיף לעזור, לדעת שאני יכולה לעזור לזוגות שחווים ועוברים את מה שאני עברתי כי זה מסע. אני לא מאחלת לאף אחד לעבור את זה. זה מסע מאוד קשה. נפשית זה מפרק. גם פיזית לאישה זה מאוד מאוד מאוד קשה. כל הבדיקות הפולשניות וזה גם בדיקות כואבות. וגם הבעל שהוא אתה יודע, חווה משהו שהוא רואה את האישה שלו והוא חסר אונים, הוא לא יכול לעזור לה, רק להיות שם לצידה. וזה קשה, זה מסע מאוד מאוד מאוד קשה.

היה איזה רגע שאמרתם אוקיי, יכול להיות שזה...
כן. בטח. אני באיזשהו שלב אמרתי "די. אז לא יהיו לי ילדים, אני לא רוצה ונמאס לי ואין לי כוח".

בכעס?
בכעס, כן. המון כעס היה בי. המון המון המון כעס ואשמה. כעסתי על העולם, למה לי זה קורה. הרגשתי שאני יותר מדי עסוקה ברחמים ואני שונאת לרחם על עצמי כי זה לא אני. אמרתי "טוב שירלי די, תתאפסי על עצמך, זה מה יש, זה המצב ומפה מה את מחליטה לעשות?".

ובעלי המתוק זרם איתי בהכל. ואמרתי לו "תקשיב, מה, אתה בסדר עם זה שלא יהיו לנו ילדים?". הוא אמר לי "אני איתך. אני התחתנתי קודם כל איתך. מה שיהיה יהיה. אבל קודם כל איתך". וזה מדהים, זה לא מובן מאליו. אמרתי וואו, אני נדהמתי מהתשובה שלו כי היו הרבה פעמים שאמרתי לו "פשוט בוא נתגרש וזה".

כן? רצית בשבילו שאולי יקים משפחה ולא יתקע?
כן, בטח. אמרתי זה לא פייר כלפיו, אז אני רוצה אתה יודע, לפרגן לו ולך, אתה לא חייב להיות איתי. זה בסדר, אמנם התחתנו אבל זה בסדר.

כבר עברתי נישואים, אז אני יודעת מה זה נישואים וגירושים אז זה לא סוף העולם. אבל הרגשתי שזה לא פייר כלפיו. אבל הוא אמר לי "מה פתאום, אני התחתנתי איתך ונתמודד עם מה שיש".

מדהים.
זה באמת מדהים.

היו גם רגעי משבר, פרידות?
לא, פרידות לא היו, אבל היו רגעי משבר מאוד מאוד גדולים וזה טבעי. אנחנו בני זוג שחיים המון שנים בלי ילדים וזה לא קל. זה לא קל לחיות 13 שנים יחד בלי ילדים.

ועם ניסיונות כל הזמן.
וכל הזמן ניסיונות. כל הזמן. זה קשה. זה קשה. זה קשה להחזיק זוגיות נורמלית בדרך הזאת. כי בשלב מסוים ההתעסקות היא בילדים, במשפחה ואין לך את זה. אתם כל הזמן מתעסקים אחד בשנייה. כל הזמן זה אחד בשנייה. כן אז יש הרבה פיצוצים וריבים ו... כן, יש. זה טבעי, לגיטימי.

מתי מגיע השלב שאת אומרת אוקיי, אולי זה באמת לא יהיה... לא אני אשא את העוברים?
וואו, לקח לי המון המון המון המון זמן להפנים את זה ולעכל את זה ולהבין שאולי אני צריכה לפנות לדרך אחרת.

כמה ניסיונות היו?
21.

וואו. 21 ניסיונות?
שבהם הייתי 12 פעמים בהריון.

וואו.
כן. היו הריונות... היו גם הפלות.

מה הכי מתקדם אם אפשר לשאול?
תודה לאל לא היו הריונות מתקדמים, תודה לאל. אבל היו בשבוע 9, 10, רואים דופק ואז צריך לעשות הפלה, גרידה, עניינים. הפלות יזומות. וכן, וגם הרבה מצבים שלא... כאילו, היה הריון, הבטא הייתה גבוהה וזה לא השתרש וכן, המון המון המון אכזבות.

בכל פעם כזאת את יום למחרת צריכה לקום ללכת לעבודה וכאילו לתפקד כרגיל.
כן. אתה בוכה, בוכה, בוכה, בוכה, בוכה. אוסף את עצמך, קם בבוקר ויאללה. מתחילים מחדש. אין מה לעשות, כאילו לא להיכנס למרה שחורה, לנסות איפשהו כן לתת לזה מקום, כי זה חשוב לתת לזה מקום, אבל למחרת להתאפס ולהתחיל מחדש.

צריך להיות בן אדם כל כך חזק. ובתור אישה, בטח עם ההורמונים.
וואו, אני מפלצת בזמן ההורמונים. בעלי היה קם בבוקר לפני ובורח מהמיטה כי הוא לא היה יודע עם מה הוא קם בבוקר. הייתי ממש מפלצת קטנה. לא קטנה אבל מפלצת. לא זיהיתי את עצמי בתקופה הזאתי. וכן, אתה חייב לקום מחדש ולהתמודד עם זה.

אין מה לעשות, אבל אתה יודע, אומרים - אתה לא מקבל משהו שאתה לא יכול להתמודד איתו. וזה משפט שהלך איתי לכל הדרך ואמרתי "שירלי, כנראה את יכולה להתמודד עם זה. אם לא היית מקבלת את זה, אם לא היית יכולה להתמודד עם זה. אז את חזקה ואת יכולה לעמוד בזה". כל הזמן זה משהו שהיה מתנגן לי בראש והייתי אומרת לעצמי את זה כל בוקר.

אז סגרתם את הבאסטה או שיש רצון לעוד?
יואו בא לי עוד!

כן?
כן. בעלי רוצה להרוג אותי. אני לא ישנה כבר תשעה חודשים, אבל בא לי עוד. וזה קשה, קשה, קשה, קשה, קשה, אבל בא לי עוד.

מה בא לך איזה ילד... איזה שירלי קטנה כזו?
כן. בא לי.

וזה משהו שנראה לך שיקרה או שזה כאילו זה חלום רחוק כבר?
אני לא יודעת. לעבור עוד הפעם פונדקאות זה מסע לא פשוט, מאוד. וזה גם כלכלית לא קל. ואתה יודע, זה שנים של ניסיונות ואנחנו חמש שנים בפונדקאות. אנשים חושבים שניסינו פעם אחת וזה קרה. לא. לקח לנו חמש שנים, קצת יותר מחמש שנים בפונדקאות. מהקורונה. שזה קצת יותר אפילו.

למה זה בעצם?
אלוהים יודע. למה לא הצליח? אני לא יודעת. אני כל יום שואלת את עצמי למה זה לא קרה.

וזה מסע.
זה מסע, וזה כן, אז חמש שנים של ניסיונות גם בפונדקאות. וגם עברנו, היינו בהתחלה בקייב ומקייב עברנו לגיאורגיה. זה מסע.

היו גם כאלה שאמרו "מה, היא אמא מבוגרת"?
כן. זה היה לי צפוי שיגידו גם את זה. אבל אני בשלב שאני חיכיתי לזה כל כך הרבה שנים, הכמיהה הזאתי של להיות אמא, ואני חושבת שמגיע לכל אישה להיות אמא. כל אישה. וגם גבר כמובן. אני לא מסתכלת על אלה שחושבים שהם מבינים או יודעים יותר טוב ממני, כי הם לא יודעים מה אני עוברת ואיך אני חיה ומה קורה איתי ביום יום.

שום דבר לא משפיע?
בטח שזה משפיע, אבל היום אני לא מסתכלת, אני לא נותנת לזה מקום. אני מסתכלת, אני קוראת, אני אומרת אוקיי, זה טיפה ככה פוגע, אבל אני מהר מאוד מזיזה את זה הצידה.

יש משהו אחד שכן הצליח, את יודעת, לחדור? בעבר? עכשיו?
בעבר הרחוק, כן. היה משהו נורא אכזרי וקשה לקריאה. זה היה לפני המון שנים, שהיה איזה בחור שכתב "אז ככה נראית אישה ללא ילדים. אישה שלא יכולה להביא ילדים". וזה מאוד פגע בי. כי מי אתה ומה אתה ובאיזה זכות אתה יכול לבוא ולשפוט אישה שעוברת מסע מאוד קשה. או גם היו כאלה שרשמו ש"אה, היא בטח לא רוצה להרוס את הגוף שלה אז היא מעדיפה לא להביא ילדים". או משהו כזה.

לא מתייחסים לדברים האלה, אני היום לא נותנת מקום לתגובות השליליות האלה להיכנס לי לחיים ולהפריע לי. אני חושבת שכאישה בוגרת היום, אני מבינה שזה בכלל זה דברים שוליים, זה לא מעניין אותי ואני מתרכזת רק בטוב. כי הרוב הוא באמת טוב, אנחנו עטופים באהבה מהאנשים שזה פשוט מאוד מרגש.

אתה יודע, לפעמים אני יושבת ובוכה, אני קוראת הודעות ובוכה, כמה זה מרגש אותי. אנשים פשוט מדהימים. ובזה אני מתמקדת. אני לא מסתכלת על הרע. זה לא מעניין אותי.

היית עושה משהו אחר, אחרת? אם היית יודעת שהמסע יהיה כזה ארוך אולי היית עושה את הדברים אחרת?
היום בדיעבד כמובן שאני יותר חכמה, ואני לא חושבת שהייתי משנה משהו, אבל כן אולי בגיל הצעיר הייתי מקפיאה ביציות. למרות שאז לא הייתה את המודעות בתקופה שלי. אבל כן הייתי מקפיאה ביציות.

למרות שעוברים זה יותר טוב, נכון, אבל כן הייתי מקפיאה. בהחלט כן, כי אתה יודע, לא עושים ילדים עם כל אחד. והיה לי חשוב למצוא את הבנאדם שיהיה באמת האבא המתאים והראוי לילדים שלי, ולקח שנים למצוא אותו. וכשהוא הגיע, אז היה שווה לחכות. אבל הדבר היחידי שהייתי באמת עושה זה להקפיא ביציות. אבל לא הייתי משנה כלום.

כלום?
לא. כי אני אומרת מה, זה לא פייר, אז אישה שרוצה להביא ילדים בגיל מבוגר צריכה לשלם על זה מחיר יקר? למה? אז היום תודה לאל עם ההתקדמות ושיש היום בטכנולוגיה, אפשר להקפיא ביציות. אז אני פונה באמת גם לכל הנשים שעדיין לא מצאו זוגיות, אל תחכו יותר מדי. פשוט תקפיאו. שיהיה.

את מדברת על בני זוג, את שמצאת ובאמת יש לך בעל מדהים, גם לפי מה שאת מספרת ולפי מה שאני מכיר, היו לך כאלה שהיית מוותרת עליהם?
ברור. אני חושבת שלכולנו היה כאלה בני זוג שהיית אומר "טוב, הייתי יכולה לוותר". ברור. אבל אתה יודע, אני לא מצטערת על כלום. כי אני טיפוס גם של מערכות יחסים, אני לא טיפוס של סטוצים. אף פעם לא היו לי סטוצים. אני צריכה רגש.

אף פעם לא היה לך סטוץ?
בחיים לא. אומרים "מה את גרת בניו יורק וזה וחווית את העולם ופריז". בפריז הייתי נשואה אבל "מה חווית את העולם ואיך לא". זה לא עושה לי את זה. אני טיפוס של רגש, אני צריכה שהרגש יעבוד כדי שיקרה משהו. אז סטוץ בשבילי זה לא מדבר אליי. אני מערכות יחסים, גם אם זה שלושה-ארבעה חודשים מבחינתי זה מערכת יחסים. וכמובן שהייתי מוותרת על כמה כאלה, את ה-3-4 חודשים האלה, אבל אני חושבת שזה עשה אותי את מי שאני היום. זה עיצב אותי למי שאני היום.

הגרוש שלך זה אריק בן זינו, שבעצם דיגמנתם יחד והוא הבעלים של הסוכנות שלך. אתם בקשר?
לא. אנחנו לא בקשר אבל אני רואה אותו וחיבוקים ונשיקות. גם עם המשפחה שלו, משפחה שאני מאוד אוהבת וזה אנשים שאני מאוד מעריכה. ואתה יודע, פרידה היא לא תמיד חייבת להיות קשה ורעה. רוב הפרידות שלי תמיד זה בא ממקום טוב של אהבה. וידעתי שהבנו שאנחנו צריכים לשחרר ולתת לכל אחד לפרוח ולצמוח במקום שלו. ואני מאוד אוהבת אותו.

זה לא קשור לעניין הילדים.
לא. אז בכלל זה לא היה בראש שלי. זה לא היה הכיוון. הוא מאוד רצה, אבל אני אז לא רציתי, הראש שלי היה בכלל בקריירה, בעבודה, בנסיעות. רציתי לחוות ולראות עולם. כי אמרתי, ברגע שיהיה לי משפחה וילדים אני לא אראה את זה, אז זה הזמן שלי עכשיו לנצל את הרגע הזה, את הקריירה, ובאמת ראיתי עולם, חוויתי וזה היה מדהים. אבל ברגע שרציתי באמת והייתי בשלה לילדים, אז כבר הגיעו הגירושים אז זה לא היה רלוונטי.

את מספרת על קריירה ועל עולם ובאמת כל מה שעשית בזמנו, זה היה כשהיו את הטופ מודלס בעולם, איך את משווה את זה להיום?
אז זאת הייתה עבודה קשה. עבודה סיזיפית, קשה. פיזית. הייתי חוזרת הביתה ועושה קומפרסים ברגליים. זו עבודה מאוד מאוד מאוד קשה. היום החשיפה היא גדולה, אז אתה לא צריך לעבוד. העבודה היא עדיין קשה היום, אבל היא פחות פיזית קשה מפעם.

פעם כדי להיחשף היינו צריכות ללכת לאודישנים. וללכת לצלמים ופאשן-אדיטורים ולהכיר את כל האנשים מהתעשייה. זה ללכת פיזית, ממש לכתת רגליים ועם עקבים ולפעמים לשים את הנעלי ספורט בתיק ולסחוב את ה"בוק" הגדול והכבד. זו הייתה עבודה מאוד מאוד קשה וזה כל היום להסתובב בין אודישן לאודישן, לחזור הביתה גמורה וכל יום להתחיל מחדש. היום לא. היום יש את המיילים, יש את האינסטגרם. היום בוחרים דוגמניות לפי כמות העוקבים, זה שונה לגמרי מפעם. פעם דוגמנית הייתה דוגמנית.

את עדיין עובדת ואת עושה קמפיינים. איך את מצליחה לשמר את זה? להדביק את הפער הזה של באמת בין מה שאת מכירה, של ללכת בין סוכנויות, לבין באמת אינסטגרם שאת צריכה לתפעל כל הזמן.
וואי אני הכי לא טובה בזה. אני הכי פחות מתפעלת את האינסטגרם שלי שאני צריכה לעבוד עליו. אבל כן, אתה חייב להתקדם. עם הקידמה אתה חייב להתאים את עצמך למה שקורה היום. ואין מה לעשות, כי העולם מתקדם לכיוונים אחרים.

ומה שמצחיק שמהיום שהתחלתי לדגמן, אמרו לנו שיהיה יום ויחליפו אותנו ב-AI. זה משהו שכבר אני אומרת לך לפני 30 שנה, אני בגיל 19 אפילו, 18-19, אמרו לי תמיד "יבוא היום הזה שיחליפו אותנו בדוגמניות כאילו דרך המחשב". לא אמרו AI, אבל אמרו "זה יהיה מחשב, ויהיו דוגמניות לא אמיתיות, העולם ישתנה". זה כאילו משהו שהכינו אותנו כבר הרבה הרבה הרבה לפני. אז ידעתי שהדבר הזה יקרה ויגיע.

לגבי האינסטגרם לא ידעתי, אבל אני חושבת שגם בקריירה שלי היה לי נורא חשוב לברור ולבחור את הפרויקטים הנכונים לי, והדברים שאני מתחברת אליהם. אני חושבת שבגלל זה גם הצלחתי לשמר כל השנים האלו ולהישאר בעולם הזה כי ידעתי באמת לבחור את הדברים שנכונים לי ומה שמתאים לי. ולבחור את הלקוחות באמת שאני מזדהה איתם. וזה כיף גם עד היום להיות בעשייה ולעבוד וליצור וזה כיף.

יש משהו שאת לא מוכנה לעשות? יש משהו שאת אומרת- את זה אני לא מוכנה? קוד קופון, או להיחשף במשהו או להציג איזה משהו שאת לא מעוניינת או לא מאמינה בו ועדיין את תקבלי ארגזים של כסף.
שאלה טובה. אני מודה שאני לא יודעת. כי אני חושבת שהיום אפשר לעשות הכל ולעשות את זה בצורה נכונה. תלוי גם איך עושים את זה. צריך לדעת איך לעשות את זה. אבל אני חושבת שאני צריכה להתמקד בעולם שלי, לא לצאת מגבולות העולם שלי. שזה עולם הלייף סטייל, אם זה אופנה, קוסמטיקה, אסתטיקה, כל מה שקשור לעולם שלי. אני לא חושבת שאני אעשה דברים שהם לא בעולם שלי. דברים שאני לא מאמינה בהם. אני לא יודעת עדיין. לא הגעתי לזה. אני צריכה לחשוב על זה.

אבל מצד שני, אם נותנים לך קמפיין בתור אמא?
כן, ברור שאני אעשה את זה. אבל תשמע אני חושבת שלא יודעת, אולי לפלייבוי אני לא אסכים.

לא משנה כמה יציעו לך?
לא, כי אני לא בגיל הזה כבר, עזוב. זה לא, אני כבר לא שם.

תמיד אפשר למצוא איזה תמונה אומנותית, לעשות איזה משהו.
תמיד אפשר. אם זה בכיוון האומנותי אז אני אחשוב על זה.

מה הקמפיין הכי הכי יקר שקיבלת עליו הכי הרבה כסף, את זוכרת? שאמרת "בוא'נה שירלי שיחקת אותה".
אין איזה משהו אחד. כי כל קמפיין זה איזשהו הישג. וזה לא משנה אם זה לבושם, אם זה לקוסמטיקה, אם זה לא יודעת למה. זה הישג בפני עצמו.

ואם זה מבחינת פרסטיז'?
הפרסטיז' אני חושבת, מה שעולה לי כרגע בראש, אני זוכרת שפנטן העולמי פנו אליי ובחרו בי למתולתלת הראשונה שלהם. וזה לא היה בארץ. מה שמצחיק הוא, שאת כל הקמפיינים הכי גדולים לשיער, אם זה לוריאל וגרנייה ופנטן וכל החברות הכי גדולות בעולם עשיתי, עשיתי בכל העולם ובארץ לא. אף פעם לא עשיתי קמפיינים בארץ לתלתלים. אבל פנטן העולמי פנו אליי כי הם החליטו ללכת פעם ראשונה בקמפיין למתולתלות.

תמיד החליקו לי את השיער. עשו לי החלקות ותמיד פנים וגלי ואף פעם לא הייתי מתולתלת בחו"ל. והחליטו ללכת על המתולתלת ואני כפרזנטורית העולמית שלהם. אני זוכרת את השתי עונות הראשונות במאליבו, ואחרי זה בדרום אמריקה. וזה היה וואו. זה היה היסטרי, עפו על זה. גם בשבילי זה היה כבוד גדול לעבוד עם פנטן העולמי וכמתולתלת, שזה מי שאני, זה הסימן היכר שלי. מאז החלטתי די, אני נשארת עם התלתלים, לא עושה כלום. הולכת עם הטבעי שלי.

את אומרת יש דברים שלא היית עושה. עשית אומנם ריאליטי, רוקדים עם כוכבים.
כן. כן. זה ריאליטי לייט. זה לייט, כי אתה עושה פה משהו שזה לא אתה, משהו שאתה לא רגיל. ואתה לומד משהו חדש. קודם כל זה היה כיף. זו הייתה חוויה מטורפת, זה היה כל כך הרבה שנים אחורה שזה שונה ממה שהיום. גם החוקים השתנו. לא היה לנו את האפשרות לקבל עוד הזדמנות. אבל זו הייתה חוויה מדהימה.

והיית עושה הישרדות, האח הגדול, משהו כזה?
תמיד שאלו אותי אם הייתי עושה הישרדות. תגיד, עשיתי רע למישהו? למה אני צריכה לסבול מקור ורעב? לא לא. אני לא חושבת שהייתי עושה היום, אם היית שואל אותי לפני 10-15 שנים, אולי כן הייתי עושה הישרדות. היום אני לא בטוחה, לא יודעת.

האח הגדול?
לא.

למה?
אנשים מכירים אותך כדמות מסוימת, אוקיי? עכשיו אנחנו בני אדם, ולפעמים אנחנו גם כועסים ולפעמים עצובים ולפעמים אנחנו שמחים ויש לנו את הכל מהכל. ולשים אותך בבית עם אנשים שיכול להיות שאתה מכיר אבל אתה לא באמת מכיר, ולחיות איתם במשך חודש-חודשיים, זה כמו סיר לחץ. ולפעמים יכולים לצאת ממך דברים שהם לא נעימים. ואז אתה יודע, גם יכול לשדר דברים שהם לא סימפטיים ואז אתה יוצר איזושהי שנאה כלפיך.

את פוחדת.
תשמע, אני מרוקאית, כן? אז יש לי את העצבים האלה לפעמים. ברור, אני בנאדם. כמו כולם. אני בנאדם ולפעמים אני צועקת וכועסת ולא בא לי.

אז איך בעצם הצלחת לשמור על הקריירה נקייה כל השנים?
קודם כל, אני למדתי שלא צריך לצרוח ולהשתולל, אלא לבוא ממקום של להיות פוליטיקאית.

אבל אנחנו בני אדם. אף פעם לא הייתה לך נפילה כזאת?
בוודאי שהייתה לי. אבל תמיד ידעתי כלפי התקשורת לאסוף את עצמי ולדעת איך לדבר. ככה לימדו אותי. מהיום הראשון שהתחלתי להיכנס לתחום הזה, באמת ייאמר לזכותו של אריק הגרוש שלי וגם הסוכנות שלי יולי, תמיד לדעת איך לדבר כלפי התקשורת. מה שקורה בבית או מעבר, מאחורי המצלמות, לשמור את זה לעצמי. מול המצלמה אני בנאדם אחר, אני דמות ציבורית ואני צריכה לדעת איך לדבר.

כן, אבל אנחנו מכירים כל כך הרבה דמויות ציבוריות שגם יגידו את אותו דבר, אנחנו פוליטיקאים ואנחנו מדברים יפה ובורח להם הקוף בשלב מסוים.
תלוי. אתה צריך לשמור על זה. אתה צריך לדעת איך לשמור על עצמך ולא להיות במקומות האלה. אני לא אהיה בצהוב. אני תמיד אדע לחשוף כמה שאני רוצה לחשוף, אבל את השאר לשמור לעצמי. כי בכל זאת יש את החיים האישיים שלי. העבודה היא עבודה, ואני יודעת שזה בא עם מחיר מסוים, שזה פרסום, שזה חשיפה, ותמיד יהיו דעות כלפי זה, אבל את החיים האישיים שלי אני שומרת לעצמי.

ואיך את בכל מה שקשור לפוליטיקה?
בעלי מכור לחדשות, אני בדיוק ההפך. איך שמתחיל החדשות אני פשוט מעבירה תחנה. זה לא עושה לי טוב. אני משתדלת כמה שפחות להתעסק בזה, כי אנחנו בתקופה נורא מבלבלת ותקופה מאוד קשה שאני מרגישה שזה משפיע עלי ואני משתדלת כמה שפחות לראות ולשמוע חדשות.

אבל בזמנו בהפגנות, לעלות כל מיני פוסטים בעד או נגד הממשלה.
את הדעות שלי אני חושבת שאני אשמור לעצמי. למה אני צריכה לחשוף אותם? למרות שיש כאלה שיגידו "מה, את דמות ציבורית וזה חשוב לחשוף אותם". למה? אני חושבת שהעולם שלי זה עולם הבידורוהוא לא צריך להתערבב עם פוליטיקה. אני לא פוליטיקאית, אני לא באה מהתחום של פוליטיקה ואני לא חושבת שאני צריכה. אני יכולה להביע את דעתי אם בא לי, אבל אני לא מחויבת לזה. ואני חושבת שבעולם שלי כדוגמנית, אני צריכה לעסוק במה שאני יודעת ואני לא צריכה לעסוק בדברים אחרים. וזה לא העולם שלי ואני לא מתעניינת בעולם הזה. וכרגע הדעות שלי הן..

מה הן?
תשמע, אנחנו במצב לא פשוט. אנחנו בסיטואציה לא פשוטה ואני חושבת שצריך איזשהו שינוי. צריך שינוי.

בבחירות הבאות את חושבת שאת תרצי ממשלה אחרת?
אני ארצה ממשלה אחרת, קצת יותר מתונה וממשלה שחושבת על האזרחים. כן. ממשלה שחושבת עלינו כאזרחים. מכל הבחינות.

איפה זה תפס אותך?
מכל הבחינות. אם זה ביטחון ואם זה בריאותית וכלכלית וכמו שאמרתי ביטחון והכל. הכל הכל הכל. הכל מהכל בקיצור.

את אומרת הכל, וזה מחזיר אותי לזה שאת בנאדם עם סנטר.
אני מאוד מנסה לשמור על זה.

וזה נראה לי שזה גם באמת משליך על ההתמדה של הכמעט 14 שנים של עבודה להביא ילדים.
וואו כן. אני בנאדם שלא מרים ידיים. הרבה אמרו לי "די, תשימי לך דד ליין וזהו, את לא יכולה להמשיך, את חייבת איזשהו דד ליין". אבל מה לעשות, אני לא טיפוס שמרים ידיים. באיזשהו שלב אמרתי אוקיי, מה שיהיה יהיה, אני לא שמה דד ליין אבל מה שיהיה יהיה. מה שהגורל ירצה זה מה שיהיה.

ובאמת בפעם האחרונה, בניסיון האחרון, גם הייתי בחופשה, זה לא היה כבר בראש שלי, כשהתקשרו אלי ואמרו לי "תשמעי אנחנו... זה הניסיון... עושים עוד ניסיון, תחזיקי אצבעות", הייתי כזה "יאללה מה שיהיה יהיה", לא אכפת לי יותר. זה כבר הגיע לשלב הזה. וזה קרה. אני לא בנאדם שמרים ידיים.

יש לך חברים מהתעשייה? חברות?
כמעט ולא. מעט מאוד.

מי כן? אני יודע שיר אלמליח.
שיר המתוקה, כן. יש לי מכרים ואנשים, שלי גפני וסנדרה רינגלר שאני מאוד אוהבת ומוטי רייף.

סנדרה יודעת מה את חושבת על הממשלה?
אנחנו מה זה לא מדברות על זה. אנחנו בכלל לא שם. אנחנו מדברות על האימהות ועל ילדים, על החברות. גם עם החברים הקרובים שלי אנחנו לא מדברים על פוליטיקה. זה לא שם. וגם אם זה קורה, שיח קצר כי אתה יודע שזה לא ילך לשום מקום. כל אחד והדעות שלו ואני מכבדת דעות של אנשים אחרים וזה בסדר, הכל טוב.

אך עוד מעט תחגגי 52 בעזרת השם.
אוי נו, מה אתה מזכיר לי את הגיל הזה? אוף.

מה את מאחלת לעצמך? איפה את רואה את עצמך בגיל 60?
מה אני מאחלת לעצמי? קודם כל אני מאחלת בריאות. שזה יישאר ככה. שאני תמיד אחייך ואסתכל על הילדים שלי ואהיה אמא גאה ולשמור על החק המשפחתי ולהיות תמיד בעשייה. ואני מאחלת גם לכולנו שיהיה לנו טוב ושנראה אור, שנתחיל לראות הרבה אור ושפע ודברים טובים וחיוביים לכולנו.