ניצחונו של אור בן דוד בעונת "האח הגדול" 2024 עורר סערה ציבורית נרחבת, אך בעיקר חידד את השאלה - איך אדם שגילה לאורך העונה דפוסי התנהגות בריוניים ושיח אלים ולא מכבד, מצליח לזכות באהדת הקהל ולהוביל כל הדרך לניצחון? זכייה כזו מעוררת תהיות על המסרים שהחברה שלנו מקבלת ומעבירה, במיוחד כאשר מדובר בתוכניות ריאליטי שזוכות לפופולריות כה גבוהה.
אור לא היה דמות שולית בעונה הזו, הוא נחרט בזיכרון הצופים בעיקר בשל התנהגותו הבוטה והישירה, לעיתים אפילו אגרסיבית מדי. התבטאויותיו העוקצניות, העלבונות שהטיח במתמודדים האחרים והדרך בה השתמש כדי לכבוש את מקומו, לא עברו בשקט על המסך. עם זאת, במקום לייצר רתיעה מהתנהגותו, נראה שחלקים גדולים מהציבור בחרו לתמוך בו - אולי אפילו להתחבר אליו. מה זה אומר עלינו כחברה? האם אנחנו מעריכים את הדרך שלו, גם אם היא באה על חשבון כבוד לזולת? האם אנחנו נמשכים יותר לדרמה ולאינטראקציות קיצוניות מאשר לנחמדות ולאדיבות? קצת עצוב שהצלחה בתוכניות ריאליטי תלויה פחות במידות של דרך ארץ ויותר ביכולת לייצר נוכחות חזקה, גם אם היא מגיעה על גבם של אחרים.
הזכייה של אור מהווה קריאת השכמה. זהו מסר חד משמעי על הכיוונים אליהם אנו עלולים להיגרר, אם לא נבחן את הדמויות בהן אנו בוחרים לתמוך, במיוחד כשמדובר בתוכניות ריאליטי בהן תכונות כמו יושר, כבוד וסובלנות לא תמיד מקבלות את הבמה המרכזית - וחבל שכך. עלינו לשאול את עצמנו - האם בריונות היא דרך לגיטימית להצליח? והאם אנחנו, כצופים וכחברה, מעודדים זאת בעצם הצפייה וההצבעה שלנו?
ניצחונו גם מדגיש את התפקיד המשמעותי של תוכניות ריאליטי בעיצוב נורמות חברתיות. מדובר בתוכניות שמגיעות למאות אלפי בתים, ומשפיעות על הצופים, בעיקר על הצעירים שבהם שרואים בדמויות על המסך מודל לחיקוי וזו בהחלט אינה דמות שראוי להעצים בתרבות שלנו. אם דמות כמו אור מצליחה להגיע עד הסוף ולזכות בתהילה, מה זה אומר לצופים הצעירים? האם המסר הוא שהדרך להצלחה היא דרך של כוחניות, שיח אגרסיבי והשפלת האחר? אסור לנו לתגמל דפוס כזה של התנהגות, אסור לנו לתת לכך לגיטימציה.
לא מעט ממתמודדי העונה פחדו ממנו מכמה סיבות עיקריות. ראשית, ההתנהלות האגרסיבית שגילה לאורך העונה יצרו סביבו אווירה מאיימת. הוא לא היסס לתקוף מילולית כל מי שהעז להתעמת איתו או לחלוק עליו, ובכך גרם לאחרים לחשוש להיכנס איתו לעימותים. בנוסף, הוא הפגין נוכחות דומיננטית בבית - הוא ידע להשתמש בכוח שלו ובכישרונו במניפולציות כדי לשלוט בדינמיקה בין הדיירים, מה שהקשה עליהם לעמוד מולו. הפחד ממנו לא נבע רק מהדברים שאמר, אלא מהעוצמה והעיקשות בהן ניהל את עצמו ואת יחסיו עם אחרים. לעיתים קרובות, המתמודדים חשו שאם יעזו לעמוד מולו, הם ימצאו את עצמם במרכז עימות מסלים שיזיק להם גם רגשית וגם תדמיתית.
היכולת שלו לארגן סביבו קבוצה של תומכים וליצור בריתות מניפולטיביות אפשרה לו להרחיק דיירים מסוימים מהמעגל החברתי המרכזי בבית. רגעי החרמות הללו נבעו מהלחץ והפחד שהפעיל על דיירים אחרים, שבחרו לעיתים לתמוך בו כדי להימנע מלהפוך לקורבנות של ההתנהלות האגרסיבית שלו. כך נוצר מצב שבו דיירים חששו לצאת נגדו, אפילו כשהבינו שההתנהגות שלו פוגעת בהם ובאחרים. במקום להסתכן בעימות ישיר, הם בחרו לשתף פעולה או לפחות לשתוק, והדינמיקה הזו אפשרה לו להמשיך ולשלוט בבית בצורה כוחנית, לעיתים על חשבון רווחתם של אחרים.
הבעיה היא לא רק באופן בו אור התנהג, אלא גם בעובדה שזו התנהגות שהקהל בחר להבליט ולהעריך. המערכת שסובבת את הריאליטי יודעת שהקהל רוצה לראות דרמות והתנגשויות, וכך נוצרת אווירה בה דמויות שמפגינות התנהגות אגרסיבית מקבלות מקום מרכזי. במובנים רבים, הניצחון של אור הוא תוצאה של תופעה רחבה יותר - רומנטיזציה של הקונפליקט. תוכניות כמו "האח הגדול" מייצרות סביבה שבה מי שמפגין כוח ועימות, גם אם בצורה הרסנית, זוכה ליותר תשומת לב ולפעמים אף להצלחה.
הפופולריות של דמות כמו אור מלמדת שיש גם חיבור רגשי לדמויות שהן שנויות במחלוקת, כאלו שאינן חוששות לדרוך על אחרים בדרך אל המטרה. אבל השאלה היא, האם החיבור הזה מעיד על חוסר יכולת החברה לזהות ערכים בריאים ומכילים, או שמא אנו כל כך מוצפים בגירויים ובתכנים קיצוניים, עד שדרמות והרס עצמי הם אלו שמחזיקים אותנו מול המסך?
חשוב לציין כי בעולם הריאליטי, רייטינג הוא קריטריון משמעותי, אך הוא לא הכל. התוכניות הללו נושאות באחריות להעביר ערכים לצופים, ובעידן שבו השפעת התקשורת כל כך רחבה, יש צורך לשים דגש על מסרים חיוביים - ואור לא תרם לכך. לא רק שהוא אינו תרם למסרים חיוביים ולשיח מכבד, לנשים וגברים כאחד, הוא גם עשה את ההפך.
זה לא רק עניין של אור, אלא סמל למה שקורה בשיח הציבורי הרחב יותר. בימינו, לצערי, יש פחות מקום לשיח רגוע, פחות סבלנות לדעות שונות, ויותר מקום לאגרסיביות ולאלימות מילולית - וכן, לומר לאישה "תסתמי" או "תורידי ת'ראש ותבקשי סליחה" זו אלימות מילולית חמורה מבחינתי, סוג של מראה מנופצת למציאות החברתית שלנו. ניכר שתוכניות הריאליטי מעודדות את המגמות הללו, ואנו רואים את ההשלכות שלהן גם בעולם שמחוץ למסך.
אם לא נעצור ונשקול מחדש את הדרך בה אנו צורכים תרבות פופולרית ואת המסרים שאנו סופגים ממנה, אנחנו עלולים לגלות שהבריונים של המסך הופכים לגיבורי התרבות של המחר.
רציתי לסיים את הטור הזה כאן, אבל בימים מאתגרים כמו אלה, אני בוחר להישאר עם קצת אופטימיות. אני מאמין שלכל אדם, גם לאור, יש את היכולת להשתנות ולהפוך לגרסה טובה יותר של עצמו. אולי הזכייה הזו תעורר בו מודעות, והוא ינצל את הבמה שניתנה לו כדי לשפר את דרכיו ולהפגין דוגמה חיובית יותר בעתיד.
צחי קומה הוא סגן העורך הראשי של וואלה.