צופית גרנט היא אחת הדמויות האהובות ביותר בישראל. מי שהפכה משחקנית וקומיקאית למגישה רצינית, הצליחה לחדור ללבבות של רבים ברחבי הארץ. לרגל יום הולדתה ה-60 שחל אתמול (רביעי), החליטה גרנט לפתוח את הלב בפני העוקבים שלה - והצליחה להוכיח פעם נוספת למה היא כזו אהובה.
"הנה זה בא, אני כבר לא בת 50 פלוס. מהיום אפשר להודות על 60 שנות חיים מאחוריי", כתבה בפוסט שפרסמה בחשבון האינסטגרם שלה, שבו יש לה 57 אלף עוקבים, שכלל גם תמונת סלפי שלה בזמן שהיא מסדרת את השיער. "בכתובים מגדירים את גיל 60 כ'גיל זקנה', מונח שעשוי להישמע מעט נוקשה, אבל אני לא נעלבת. להפך, אני מקבלת אותו בברכה. זקני עמנו תמיד היו בעיניי מקור להשראה, ועצותיהם לעיתים הן ממש מתנה יקרת ערך, נר לדרך".
"כשאני מספרת שאני תיכף בת 60, יש מי שמגיבים בקלות דעת ואומרים: 'שטויות, זה רק מספר', אבל העשור הזה, בין 50 ל-60, חשף בפניי פנים שלא הכרתי. זוהי תקופה שבה הגוף מדבר, לעיתים בלחישות ולעיתים בצעקות, ומבקש הקשבה אמיתית", הוסיפה לכתוב. "בעשור הזה החלו סממני גיל המעבר להכות בי - גלי חום, עייפות שלא הכרתי, כבדות ברגליים ואפילו נפילות חוזרות. כל אלה ליוו אותי עד לנקודת השיא לפני כשנה, כאשר הגעתי לבית החולים ויצאתי ממנו אחרי צנתור, עם בשורה חדשה לחיי: 'צופית, את חולה בטרשת עורקים'. הכניסו לי סטנטים, והורו לי ליטול כדורים לכולסטרול, ללחץ דם, לדילול הדם, ועוד ועוד".
"זיכרון עלה בי - דמותה של אמי האהובה, רחל, שכאילו חזרה לעמוד מולי, בגיל הזה ממש, כאשר גם היא עברה התקף לב ומאותו הרגע נאלצה לקחת את אותן התרופות. ראיתי לנגד עיניי כיצד הלכה ודעכה, וכאילו יועדה גם לי אותה דרך", המשיכה, "אבל בפנים, משהו בי סירב להיכנע. הלב, על כל פגיעותו, זעק שלא לקבל את הדין הגנטי הזה ללא מאבק. הבנתי שאיני יכולה להפקיד את חיי רק בידי הכדורים והצנתורים. החלטתי - אני בוחרת בדרך אחרת, דרך של אחריות מלאה על גופי ונפשי. זוהי דרך של טבעונות רדיקלית, חיבור מחודש לטבע ולמקור החיים".
עוד כתבה גרנט: "מאז, התחלתי לשחות, ללכת, להתעמל. הכדורים נעלמו בהדרגה, ורק מדלל אחד נותר, מזכיר לי את מה שהיה ואת מה שיכול להיות. היום, בגיל 60, אני חשה חיונית, נמרצת ומלאת הודיה. לא מתוך הכחשה, אלא מתוך הבנה עמוקה שהאחריות לאיכות חיי - בידיי".
היא סיכמה במילים האלו: "השינוי הזה הפך את גיל 60 עבורי לסמל של תודעה חדשה - הכרת תודה אמיתית לגוף שלי, על מסעו הארוך ועל יכולתו להתחדש ולרפא את עצמו, אם רק נניח לו. היום אני יודעת שאין לו תחליף, ושמירה עליו היא אהבה עמוקה לעצמי ולחיים. אולי זו תבונת הגיל - הידיעה שאין דרך נכונה יותר מללכת עם הגוף שלנו, להקשיב לו באמת, לאפשר לו להתאזן, להבריא, ולהעניק לנו את חירותו המלאה".