השבעה באוקטובר הוא יום שנחרט בלב של כל ישראלי. ההלם, הכאב וחוסר האונים היו עצומים. כמו כל אחד מאיתנו, גם אני ישבתי מול הטלוויזיה, התעמקתי בכל סרטון שפורסם ברשתות החברתיות, וניסיתי לעכל את מה שהתרחש - ולא, לא הצלחתי, גם לא עכשיו. בין כל הדיווחים הקשים והתחושות הכבדות, התחלתי לשים לב לתופעה שלא ציפיתי לה - התגובות של הסלבריטאים.
באופן טבעי, הסתכלתי עליהם כמי שיש להם השפעה עצומה, אנשים שמסוגלים לאחד את העם בתקופה כל כך מורכבת. הייתי מצפה לראות מהם מסרים של תמיכה, אחדות, משהו שיחזק אותנו - אבל מה שראיתי לפעמים היה ההפך הגמור. במקום מסרים מאחדים, היו כמה סלבריטאים שבחרו לנצל את הרגע הזה כדי להביע דעות פוליטיות קשות, אפילו מפלגות ומעוררי סערה שתרמו לקרע הקיים. אני זוכר שחשבתי לעצמי - "זה באמת הזמן לזה?". הימים הראשונים לאחר המתקפה היו כל כך כאובים והיה צורך ברור לחזק את הרוח הלאומית, לייצר תחושת אחווה, בטח שלא להוסיף עוד שמן למדורה.
רובם ניסו לייצר כותרות לעצמם. אלו היו אותם אנשים שבמקום להציע תמיכה אמיתית או לנסות לאחד, התבטאו בצורה פרובוקטיבית, והיה ברור שהמטרה שלהם הייתה בעיקר למשוך תשומת לב. בלי בושה הם ניצלו את המלחמה ואת הכאב הלאומי כדי לדחוף את עצמם קדימה, לגרוף לייקים ועוקבים חדשים או לקבל חשיפה תקשורתית רחבה יותר. בזמן שאינספור משפחות מחפשות את יקיריהן, אוספות שברים של חיים שהתנפצו, אותם סלבריטאים עומדים בראש הבמה, משתמשים במילים שלהם כדי לייצר פרובוקציות ולעורר מחלוקות, במקום לנסות לאחד. במקום לנצל את הרגע כדי להפיץ תקווה ותמיכה, הם בוחרים לרכוב על גבי הטרגדיה הלאומית כדי לקדם את עצמם בעזרת פוסטים מלאים בדרמטיות יתרה או בביקורת חריפה - וזה הרגיש ציני, במיוחד בעידן שבו כל מילה יכולה להפוך לוויראלית תוך שניות. אין שום תחושת אחריות, שום מחשבה על הציבור. מבחינתם, הסבל של כולנו הוא רק רקע נוח לעוד פוסט מתלהם או הצהרה מחלוקתית שתביא להם עוד דקות של תהילה.
במקום לפעול מתוך אמפתיה ורצון לתמוך, המוטיבציה נראתה כאילו הייתה מבוססת יותר על אגו ורצון להיחשף מאשר לעזור ולחזק. כשראיתי את זה, חשבתי כמה עצוב ומאכזב לראות אנשים שבוחרים בטקטיקה כזו במקום להציע חיבוק אמיתי ותמיכה בשעה שהעם זקוק לה יותר מכל. זה עורר אצלי כעס עצום, כי כשהעם כולו חווה משבר כזה, היה צורך עז בסולידריות ובתמיכה, לא בעוד פרובוקציות מיותרות שבאות ממקום אישי ולא מתוך אכפתיות אמיתית.
גם שתיקת הסלבריטאים שלא הגיבו בכלל הרגישה כמו קרחת במדבר, עמדו שם כמו פסלים חסרי חיים בזמן שהעם עובר טלטלה. ואילו אחרים, מיהרו להעלות קוד קופון לאינסטגרם רק מספר ימים לאחר הטבח הנורא, כאילו שום דבר לא קרה. זה כאילו הם חשבו שמה שצריך עכשיו זה לא לעודד סולידריות, אלא לדחוף לעוקבים הנחות על מוצרי טיפוח או תיקים. כשכולנו נלחמים כדי להתמודד עם כאב כזה עמוק, הם מציעים לנו קניות כאילו מדובר במבצע בסופרמרקט - פשוט מזעזע.
כמובן, זה לא היה המצב אצל כולם. היו גם כאלה שהצליחו להשתמש בקול שלהם כדי לאחד. אני זוכר כמה פוסטים שהגיעו מאנשים כמו נועה תשבי, שהפיצו מסרים של סולידריות ואחדות סביב השעון, ונתנו תחושה של תקווה בתוך כל החושך הזה.
אותו יום הבהיר לי כמה כוח יש למילים, וכמה אחריות יש לאנשים שיש להם במה. זה גרם לי לחשוב מחדש על המרחב הציבורי ועל איך שאנחנו משתמשים בו, במיוחד בזמנים קריטיים. השבעה באוקטובר היה לא רק רגע מבחן לעמידתה של החברה הישראלית מול אויביה החיצוניים, אלא גם מבחן לכוחות הפנימיים שמעצבים את השיח הציבורי.
הכותב הוא צחי קומה, סגן העורך הראשי של וואלה