קראתי, כמו עוד אלפים רבים וטובים, את הטור של צליל זהבי בוואלה סלבס על הצביעות של בילי אייליש בטקס פרסי הגראמי. במאמר טוענת זהבי כי הנאום של אייליש, בו חזרה על הסיסמה "אף אחד אינו בלתי חוקי על אדמה גנובה", הוא מופע של צביעות וניתוק. לטענתה, הזמרת מתגוררת בעצמה על אדמות שנגזלו משבט הצ'ומאש, ומעדיפה "לחרטט בביטחון" סיסמאות טרנדיות במקום לעשות בדק בית או להתייחס לזוועות באיראן.
עליי להודות שהטיעון מבוסס על עובדות, ולכן הוא לכל הפחות אפקטיבי ברמה הרטורית. הוא פורק את הדוברת מנשקה המוסרי ומציג אותה כמנותקת פריבילגית. מאידך, מדובר בכשל טו קווקה ("גם את.ה" בלטינית). העובדה שבילי גרה על אדמה גנובה לא הופכת את האמירה שלה על מהגרים ללא נכונה, אלא מקסימום הופכת אותה לצבועה. הטור מתמקד בתוקף המסר, ולא בתוכן המסר.
בעיקר, הטור הוא דוגמה קלאסית ל"ישראליזציה" של ענייני חוץ. חלק מהישראלים שומעים את הצירוף "אדמה גנובה" ונדרכים. יוזר פופולרי בטוויטר אפילו זעם על כך שהיא בחרה לדבר על עזה בטקס. למען הסר ספק, היא בכלל לא התייחסה לעזה אלא לנושא פנים אמריקני שמסעיר את ארצות הברית בימים אלה.
ובכל מקרה, גם הטענה האישית נגד אייליש מפספסת את הפואנטה. כן, אפשר לטעון שיש צביעות בטענות שלה מכיוון שהיא גרה באדמה גנובה בעצמה. מצד שני, המוזיקאית לא קראה לפינוי הלבנים מלוס אנג'לס והחזרת קליפורניה לאינדיאנים. אייליש הצביעה על האבסורד המוסרי של ארה"ב: מדינה שקמה כאומת מהגרים וחרטה על פסל החירות את ההזמנה "הביאו לי את העייפים והעניים", אך בפועל הפכה למבצר עם מדיניות ההגירה הדורסנית והקשוחה ביותר במערב כלפי אותם אלה ש"ככמהים לנשום כבני חורין".
בנוסף העלה הטור שאלה פופולרית נוספת, בעיקר בישראל: "מה עם איראן???". בגדול, שוב, זו נקודה נכונה. אין ספק בכלל שברחובות טהרן נטבחים יותר חפים מפשע מאשר ברחובות מיניאפוליס. בינתיים לפחות. אבל האמת היא שלגנות את איראן בלוס אנג'לס זה הדבר הכי קל, זול ומשתלם שיש. אפס מחיר אישי. לעומת זאת, לעמוד מול חצי אמריקה שהצביעה לטראמפ, מול ממשל דורסני ולצעוק "FUCK ICE"? זה דורש ביצים שאין לאף אחד בתעשייה המקומית שלנו.
וזו אולי האירוניה הגדולה ביותר: בישראל, שבה אמנים רועדים מפחד להביע דעה פוליטית כדי לא לאבד הופעות מול ועדי עובדים, ושבה אי אפשר לדמיין כוכב פופ עולה לבמה וצועק "פאק בן גביר" - דווקא כאן לועגים לאומץ של אייליש. אז לפני שאנחנו מחפשים צביעות מעבר לים, אולי כדאי שנסתכל במראה. בילי אייליש לפחות מוכנה לשלם את המחיר.
אציין שמבחינה אישית אני מסכים לרוב עם דעתו של האדמו"ר הצדיק ריקי ג'רוויס שליט"א שטוען שאין לדעות של סלבריטאים שום ערך. לשיטתו של ריקי, כשסלבריטאים זוכים בפרס הם צריכים לעלות לבמה, להודות לאלוהים שלהם ולסוכן שלהם ואז לרדת מהבמה. וזה לרוב נכון, אין לסלבס יותר תוקף מוסרי או אינטלקטואלי מנהג המונית הממוצע.
ולכן, יכול להיות שהטור של זהבי לא היה מזיז לי אם היה כתוב כל שם אחר. אם המאמר היה תוקף את צ'אפל רואן, דואה ליפה או אוליביה רודריגו (שאת שלושתן אני אוהב מאוד, ואף טסתי להופעות שלהן בחו"ל) - הייתי כנראה מתעלם וממשיך הלאה, אבל הבחירה לתקוף דווקא את בילי אייליש הרגישה פופוליסטית מדי, ובעיקר מאוד ישראלית.
העניין הוא שאי אפשר לטעון שאייליש סתם מפזרת סיסמאות מתוך מגדל השן המוזהב שלה. מדובר באחת האמניות הכי אקטיביסטיות בתעשיית המוזיקה, שתרמה 11.5 מיליון דולר לארגוני אקלים מרווחי סיבוב ההופעות האחרון שלה. למעשה, כל מי שהיה בהופעה של בילי (הייתי פעמיים, וזהו, יותר לא משוויץ בהופעות שהייתי, לפחות לא בטור הזה) יכול לראות את האקטיביזם במו עיניו - במעשים, לא בדיבורים. בילי מקימה "כפרים אקולוגיים" בכל הופעה שעזרו לנטרל 15,000 טון פחמן. אפילו התקליטים שלה מיוצרים מחומר ממוחזר.
בהופעה האחרונה בלונדון הייתי עד לצעד אנטי-קפיטליסטי רדיקלי בו הצוות שלה מעודד מעריצים לא לקנות מרצ'נדייז חדש אלא להחליף דרך מעריצים או אתרי יד שנייה. כל מי שבכל זאת בחר לקנות טישירט (מכותנה ממוחזרת כמובן), התבקש לענות על סקר שאמור להראות את רמת המודעות של הצרכנים לפגיעה הסביבתית של עולם האופנה.
יש נושאים שקרובים יותר ללבה של אייליש כמו למשל זכויות בעלי חיים, המאבק על זכותן של נשים על גופן ואקטיביזם אקלימי. היא הייתה יכולה לעלות לבמה בגראמיז ולהגיד "הצילו את דובי הקוטב" והייתה מקבלת מחיאות כפיים, אבל היא בחרה להתייחס דווקא לנושא הכי גדול שמקטב בימים אלה את ארה"ב. אז מה עדיף - שתיקה נוחה או קול שמעורר דיון, גם אם לא מושלם?