טקס הגראמי ה-68 שנערך אמש בלוס אנג'לס ייזכר לא רק בזכות המוזיקה או הדמעות של באד באני, אלא בעיקר בגלל המסרים הפוליטיים שעטפו אותו מכל כיוון בצל הביקורת על מדיניות ההגירה של טראמפ.
בילי אייליש ואחיה פיניאס עשו היסטוריה כשהפכו לאומנים הראשונים שקוטפים את פרס "שיר השנה" בפעם השלישית בקריירה, על הלהיט "Wildflower". נראה שאייליש לא התרגשה יותר מדי מההישג של עצמה, מאחר ובחרה לנצל את הבמה העולמית כדי לפזר שוב מסרים צבועים וחסרי ביסוס.
"אף אחד אינו בלתי חוקי על אדמה גנובה", הצהירה אייליש מול מיליוני צופים, כשהיא מתייחסת בזחיחות למשבר ההגירה. רגע לפני שירדה מהבמה, הוסיפה גם קללה ישירה כלפי רשויות האכיפה, מה שאילץ את רשת CBS לצנזר את השידור למספר שניות.
לצד הטון הנחוש של הזמרת המצליחה, אפשר להבין שכל מה שצריך היום זה פשוט לחרטט בביטחון. תחקיר היסטורי (שגם ילד בן חמש יכול לבצע) על חייה האישיים של אייליש, חושף כי האדמה עליה ניצבת האחוזה בה היא מתגוררת, הייתה שייכת במקור לשבט הצ'ומאש (Chumash), ילדים שחיו באיזור קליפורניה אלפי שנים לפני הגעת האירופאים.
השבט נושל מהאדמה עליה אייליש בנתה את הג'קוזי שלה בתהליך אלים ואכזרי, ונחשב עבורם לאדמה קדושה שנלקחה מהם בכוח, בדיוק כמו אלו שהתכוונה אליהן על הבמה.
טקס הגראמי אמש לימד אותנו שסיסמאות כמו "no one is illegal on stolen land" נשמעות מוסריות, אבל מוחקות מורכבות. אין בהן מדיניות, אין פתרון, ואין התמודדות אמיתית עם המציאות. כשהן נאמרות על ידי אנשים שחיים בפריבילגיה מוחלטת עם נדל"ן בשווי מיליונים, אבטחה והגנה של אותם הגבולות שהם מבטלים בסיסמה - הפער בין המילים למציאות בולט במיוחד.
ומה לגבי הרגישות המוסרית של אייליש? היא נעצרת במקום נוח. בטקס אמש לא נשמעה כמעט מילה על איראן, על דיכוי אלים, רדיפה והרג של עשרות אלפי אזרחים חפים מפשע. מסתבר שלא כל סבל זוכה לבמה, ולא כל עוול מתאים לנרטיב. כשמצפון פועל לפי טרנדים - זה לא אקטיביזם, זאת הצגה.