החברה הישראלית לא הפכה להיות מכילה יותר, ליברלית יותר או עדינה יותר עם השנים. ההפך הוא הנכון. בחסות פוליטיקאים ציניים הפכנו להיות חשדניים יותר, שמרניים יותר ושונאים הרבה יותר. כל מה שזר, כל מי שמעז לצאת מהשורה. לא קל להיות שונה בשום מקום, אבל במדינות שעוברות תהליך של הדתה המצב תמיד יהיה קשה יותר.
ובכל זאת, אנחנו רואים יותר ויותר הומואים שיוצאים מהארון - דבר שפעם, גם בתקופות של הממשלות הכי ליברליות שהיו פה, לא היה קורה. מוקדם להגיד שהבושה עברה צד, אבל לא צריך להיות קשיש מופלג כדי לזכור תקופות בהן אמנים אהובים ונערצים כמו יהודית רביץ, קורין אלאל או יהודה פוליקר פחדו לצאת מהארון.
החשש של מפורסמים לצאת מהארון לא היה קיים רק אצל בני התקופה ההיא, שגדלו לדור שמרן. תחשבו כמה שנים לקח לדמות קאמפית כמו ניקי גולדשטיין לצאת מהארון, וכמה מעט הופתעו כשהוא עשה את זה בשנת 2021. אורנה בנאי יצאה מהארון כשהייתה בת 45, שרית חדד הייתה בת 42. מעטים לא ידעו את זה עליהן, ועדיין הן חיכו עמוק לתוך המאה ה-21 כדי להיחשף.
אני מספיק מבוגר בשביל לזכור שהזמר אדם המנוח ערך מסיבת עיתונאים כי לחשוף את מה שכולם ידעו עשורים קודם לכן. כמוהו גם אמיר פיי גוטמן זכרונו לברכה היה כוכב נוער - או ליתר דיוק, כוכב נערות - שנאלץ לבשר להן באיחור של עשור בערך שאין להן שום סיכוי איתו. כמה מכם זוכרים שעברי לידר היה כבר זמר מפורסם כשהוא יצא מהארון? אפילו אסי עזר (אסי עזר!) נאלץ לעשות את הצעד האמיץ של יציאה מהארון, אחרי שכבר התפרסם.
אלא שהיציאה של הארון השבוע של עדן חסון הייתה שונה. בחסות הרשתות החברתיות, מעטים לא הכירו את השמועות (המאוד מבוססות) על חסון. דווקא כתבי הרכילות בחרו לכבד אותו ולחכות שהוא יעשה את הצעד בעצמו, אבל השירים שלו כבר היו מלאים ברמזים די עבים.
הוא יכול היה להמשיך עוד עשור את הסוד האישי בינו לבין עצמו. בתור אחד האמנים המצליחים בישראל, הוא ממש לא היה צריך את יחסי הציבור האלה כדי למכור עוד כרטיסים להופעות. אז למה בכל זאת הוא בחר להיחשף? כי למה לא. זה מי שהוא. זמר, יוצר, הומו. מה יש לו להתבייש?
האהבה מנצחת כל פעם מחדש. זו קלישאה נכונה. יש טוקבקים דוחים, יש הומופובים בכל מקום. מי שחושב ששנאה יכולה לעצור רק כלפי שמאלנים או ביביסטים, רק כלפי ערבים או חרדים, יגלה שבסוף השנאה תופיע אצלו בבית. אלא שדווקא יציאה מהארון, בטח במציאות הישראלית הנוכחית, מתקבלת כבר בחצי אדישות.
נכון שיש הבדל גדול בין יציאה מהארון בפריפריה לבין יציאה מהארון בתל אביב (וזו הזדמנות להודות לאל הטוב שהוא ברא את תל אביב, מכל כך הרבה סיבות) - אבל עדיין צריך לקחת בפרופורציות נכונות את ההייט שסופג עדן חסון מחסרי חיים ברשת בימים האחרונים. למען הסר ספק, אם היה אומר שהוא מרחם על ילדי עזה - הוא היה סופג הרבה יותר שנאה.
"יציאתו של חסון מהארון לא חשפה רק אותו, אלא בעיקר אותנו - את החברה שאנחנו. היא גילתה מי האנשים ששרים איתנו בקול רם כשנוח, ומי אלה ששרים את שירת השנאה כשמשהו בהם מתערער", כתב צחי קומה, סגן עורך האתר שאתם גולשים בו כרגע. אבל למרות הפיוטיות היפה של קומה, אני לא מסכים איתו. שום דבר לא התערער בהומופובים שהגיבו בשנאה ליציאה מהארון של עדן חסון. הם תמיד היו שונאים, וכנראה שגם עיוורים.
לא נעים להיות מפורסם בישראל באקלים הנוכחי. כל מילה צריכה להישקל בתוך מארג שיקולים ואינטרסים. דווקא לאהוב את מי שאנחנו רוצים לאהוב זה הדבר הקל. ובכל זאת זו חוכמה קטנה לזהות את השנאה המבעבעת הזאת רק כשהיא מופנית כלפי מגזר שאתה שייך אליו.
שנאה כלפי שמאלנים? שנאה כלפי חרדים? סליחה על הצרפתית שלי, אבל השנאה הזאת מעניינת לחלק מההומואים את התחת. סליחה על משחק המילים. איך כתב כבוד הרב רן דנקר (עוד אחד ששכח לספר לכל העולם שהוא נמשך לגברים במשך יותר מדי זמן): "בא לי בזריחות, לחגוג את החיים, לברוח לפעמים, כי גם ככה פה זה בית משוגעים".
עדן חסון עשה את שלו בעצם היציאה מהארון. באמת שכל הכבוד לו. אלא שעם כח גדול מגיעה אחריות גדולה - ואסור לחסון לשתוק למול השנאה. כל שנאה. מדובר באמן-על בקנה מידה ישראלי. דמות מופת לילדים ונוער, שאהוב על כל החלקים באוכלוסייה. נשים, גברים, חילונים, דתיים, ימין ושמאל. הוא יכול להתמודד עם כמה טוקבקיסטים עלובים, אבל השנאה תישאר שם, ורק תצמח.
הממשלה הישראלית מורכבת היום מהומופובים כאלה. השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר ארגנו בעבר את "מצעד הבהמות" כתגובה למצעד הגאווה. סמוטריץ' התבטא בקולו כבר כנציג ציבור כי הוא "הומופוב גאה". על הפוליטיקאים החרדים אני מניח שאין מה להרחיב בדברים. אפשר להיות ימני ולא חשוך, אפשר להיות דתי ולקבל את זה שיש אנשים שנולדים אחרים. תשאלו את אמיר אוחנה, יו"ר הכנסת. ובכל זאת, הכיוון שהמדינה הולכת אליה הוא של שנאה לכל מה שלא "נורמלי". וזו בעיה מאוד גדולה שנותנים לגברים (זה תמיד גברים) עם סט ערכים שנטוע איפשהו במאה השלישי לפני הספירה לקבוע מה נורמלי ומה לא.
שורד השואה המפורסם אלי ויזל קבע בחוכמתו הנדירה כי ההפך מאהבה אינו שנאה, אלא אדישות. ההפך מיופי אינו כיעור, הוא אדישות. ההפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות - וההפך מחיים אינו מוות, אלא אדישות בין החיים למוות. אסור לעדן חסון להיות אדיש למציאות של החברה הישראלית. לכן זה טוב שהיציאה שלו מהארון הוציאה מהכלים את השונאים ונתנה להם להרים את ראשם המכוער. זה יכול להיות ההבדל בין חיים למוות.
איזה מזל שעדן חסון אמיץ מספיק בשביל להתמודד איתם. איזה מזל שיש לו את הכוחות להמשיך הלאה. יש ילד הומו בפרדס חנה שנושא אליו עיניים. אסור לו לאכזב אותו. זו הזדמנות טובה לשאר המפורסמים ההומואים בארון (אתם יודעים מי אתם) לעשות מעשה ולהתייצב באהבה גדולה מול כל השונאים.