בישראל, כמו בישראל, דרמות לא חסרות. אבל הפעם, מדובר בדרמה כפולה: עדן חסון, אחד הזמרים האהובים במדינה, יצא מהארון והכריז על אהבתו לבן זוגו, יותם גבריאל. רגע מרגש, נכון? אז זהו, שלא רק עבור חסון. לצד יציאתו האמיצה, גם קהל נוסף החליט לצאת מהארון - כל ההומופובים שהעריצו אותו עד לפני רגע.
אותם אנשים ששרו ברגש את "שמישהו יעצור אותי" הפכו באחת לשונאים. הם לא הסתפקו בלחישה מאחורי הגב או באי-נוחות שקטה - לא, הם דאגו למלא את הרשת בטוקבקים עוקצניים, פוסטים ארסיים, ובעיקר - בשנאה גלויה עם שם, תמונה ולייקים מחברים.
נראה שאנשים שכחו מה היא בושה. פעם, השנאה הסתתרה מאחורי מסכות של אנונימיות - והיום? נדמה שמספיק פרופיל פייסבוק מעוטר בתמונות משפחה כדי להוציא את המפלצת הפנימית לאור יום. הטוקבקיסטים של היום לא רק מגלמים את הצביעות בהתגלמותה, הם מתהדרים בה כמו תג כבוד.
וכאן מתחיל האבסורד: אותם אנשים שדקלמו את מילות שיריו של חסון בכל אירוע משפחתי אפשרי, הפכו פתאום לשופטי עליון שמוקיעים אותו על כך שהוא מעז לאהוב - ומעז לאהוב גבר. אהבה, מסתבר, היא קונספט שמתקבל בברכה כל עוד הוא מגיע באריזה שנוחה להם.
ואז מגיעים הטיעונים הקלאסיים: "אני לא הומופוב, אבל…", "מה יגידו הילדים?" או "זה פשוט לא מתאים לפריים טיים". זו אותה רטוריקה ישנה שמתחפשת לדאגה, אבל בפועל לא מסתירה את העובדה הפשוטה: מדובר בשנאה. ומה שמטריד הוא שכבר אין כאן צורך להתחבא - להפך, השנאה מתפקדת כאן כמין תעודת זהות, כחלק מהמותג האישי.
הטרגדיה האמיתית היא לא בעדן חסון. הוא ימשיך לשיר, לכתוב ולאהוב - גם אם זה לא יתאים לכולם. הטרגדיה היא בחברה שמרשה לעצמה להתפורר מוסרית, עד כדי כך שאנשים מרגישים בנוח לפרסם שנאה באופן גלוי, לא רק בשם שלהם, אלא גם בשמה של החברה כולה.
ועדן? הוא ממשיך הלאה. הוא שר את האמת שלו, חי את האהבה שלו, ובתוך כל הבלאגן הזה, מהדהד מסר הרבה יותר גדול מכל שיר שהוציא עד היום: תהיו אמיצים. לא משנה מי מנסה להקטין אתכם, האומץ תמיד ינצח.
יציאתו מהארון של חסון הפתיעה רבים, אבל במקביל היא גם חשפה משהו הרבה יותר עמוק ומטריד: מי האנשים שאיתם אנחנו חולקים את מרחב המחיה הדיגיטלי. אלה שאולי התרגשו מהשירים שלו בעבר, אבל כשהוא בחר לשיר את חייו כמו שהם, הם לא הצליחו להתמודד.
ואולי זה השיעור האמיתי: יציאתו של חסון מהארון לא חשפה רק אותו, אלא בעיקר אותנו - את החברה שאנחנו. היא גילתה מי האנשים ששרים איתנו בקול רם כשנוח, ומי אלה ששרים את שירת השנאה כשמשהו בהם מתערער. כי בסופו של דבר, חסון יצא מהארון עם אומץ, אהבה ושיר חדש לחיים. ההומופובים יצאו מהארון עם טוקבקים ונשמה ישנה. ואתם יודעים מה? ההיסטוריה תמיד זוכרת מי שר בקול - ומי נשאר לצרוח במקלדת.
הכותב: צחי קומה, סגן העורך הראשי של וואלה