מאז חודש מאי האחרון, אז קארין באומן הלכה לעולמה אחרי מאבק ארוך במחלה האנורקסיה, יהודית באומן ושימי תבורי לא מצליחים לחזור לשגרת חייהם. מעבר לאבל הכבד שאפף את בית המשפחה, בני הזוג מרגישים שנעשה להם עוול כבד, והטיפול הרפואי שקארין קיבלה בבית החולים הוא זה שהוביל, לכאורה, למותה.
יהודית שוחחה הערב עם איריס קול ברדיו 103FM וסיפרה לה על הרגעים האחרונים של בתה והמאבק המשפטי אליו יצאה יחד עם שימי, שסעד את קארין עד לרגעיה האחרונים.
הייתה סכנת חיים כל השנים האלה?
"כל מחלה היא סכנת חיים. אבל יש מחלות שהופכות מסכנת חיים למחלה כרונית. קארין סבלה 15 שנה מאנורקסיה וחיה עם זה. למדנו את הדרך ואת השיטה להחזיק אותה בחיים עם הטיפול באיכילוב. עקבתי אחרי כל פסיק של שינוי פיזיולוגי בגוף, אם זה בעייפות, בסחרחורת. היינו פשוט מחוברים לגוף שלה".
אם הייתה סחרחורת למשל, מה הייתם עושים?
"מיד הבנתי שזה לחץ דם, אז הייתי מיד נותנת לה סוכר".
והיא שיתפה איתך פעולה כשרצית לתת לה סוכר?
"היא שיתפה פעולה כשנתתי לה סוכר. היא בעצם לא רצתה לשתף פעולה בדבר אחד וזה אוכל ועלייה במשקל. כל הבנות שסובלות מאנורקסיה פוחדות לעלות במשקל יותר מאשר למות, אבל החזקנו אותה, וכל העקשנות שלי בכל המלחמה הזאת וכל הטיפול המתמיד והאוהב החזקתי את הילדה שלי בצורה כרונית. אפילו יש מחלקה של כרוניים של הפרעות אכילה שזה לא אשפוז, אלא כרוני. היא באה בבוקר, מקבלת את מה שצריכה לקבל וחוזרת הביתה".
היא רצתה לחיות?
"אני לא יכולה להגדיר אם היא רצתה לחיות או רצתה למות. היא רצתה לחיות באיזשהו שלב כי היא רצתה להיות כלה ורצתה להביא ילדים, שלב טבעי. היא כל כך פחדה לעלות במשקל, שלעיתים קרובות היא אמרה 'אוף, אני כבר עייפה מזה', אבל זה עדיין לא אומר שצריך לשחרר".
למה בעצם הגעתם לטיפול רפואי באותו יום?
"אני מגיעה הרבה מאוד. למה באותו לילה הגענו? כי אני לא רציתי לאחר את האנטיביוטיקה. רציתי שהיא תקבל אנטיביוטיקה כבר באותו ערב. היא נהגה לחטוף דלקות ריאות בגלל מערכת חיסונית מאוד חלשה, לעיתים בגלל חילופי מזג אוויר, כל מיני מזגנים. היא חטפה דלקת ריאות קטנה. לא רציתי לחכות לד"ר ישורון, הרופא הטוב שתמיד טיפל בה 7 שנים והחזיק אותה בחיים יחד איתנו. התקשרתי, אמרתי לו 'אני הולכת לקחת מחדר המיון את האנטיביוטיקה'. הגענו למיון, שלחו אותנו למעלה לטיפול דחוף לטראומה כדי לקבל שם גם חמצן כי היא השתעלה קצת וזו לא פעם ראשונה. היא הייתה בהכרה מלאה לחלוטין, דיברה, עשתה נס קפה ושם נתנו לה את כל מה שצריך, שזה עוד לפני טיפול נמרץ כללי.
נתנו לה ואיזנו אותה. הרופא אמר לי בפירוש, 'בואו נשאיר אותה להשגחה בלילה', אז היא אמרה לי 'לא, אימא, לא כדאי, נחזור מחר לד"ר ישורון', והרופא אמר, 'ליתר ביטחון, כבר מאוחר מאוד בלילה, תישארו'. עלינו למעלה לטיפול נמרץ כללי, שם קיבלו אותנו. תוך כמה דקות הכול השתנה. עולמי חרב עליי. הפכתי מאימא לרובוט. אני לא הבנתי מה קורה. תוך שנייה הגיע רופא, הכניסו אותה לחדר והיא בהכרה מלאה והוא אומר, 'אנחנו רוצים לתת לה קצת חמצן. אם היא כבר פה להשגחה, אז ניתן לה חמצן', ואז הם נכנסו לחדר ואני שומעת אותה צורחת, 'אימא, אימא, האחות מחזיקה לי את היד בכל הכוח. אני לא רוצה את החמצן, אני רוצה שתהיי בחדר'. לא הבנתי, אמרתי לה, 'למה את נלחמת? תני להם'. אני לא הבנתי שהוא הולך להרדים אותה בגלל שהיא סירבה. היא פשוט סירבה, היא לא רצתה את החמצן, אז הוא החליט להרדים אותה על דעת עצמו, ללא חתימתי כאפוטרופוס.
שימי ואני עומדים שם מול האף של הרופא והוא נותן הוראות שאנחנו לא יודעים עליהן. תוך 5 דקות, שמעתי דומייה. מה קרה? הילדה רדומה. באותו רגע שהרדימו אותה, אחרי כל הצעקות ששמעתי, אני חשבתי שהיא צועקת כי היא רוצה שאני אכנס ונכנסתי וביקשתי מהאחות לא להחזיק לה את היד. תשחררי את היד. 'אני מכירה את הילדה, היא מרדנית, היא צעקנית, היא כזאת. כשהיא לא רוצה משהו, אז היא יכולה לצרוח עד השמיים'. 'לא, לא, יהיה בסדר, אנחנו רק מנסים פה לעזור'. לא תיארתי לעצמי שזו הולכת להיות הרדמה. למה הרדמה? היינו 4 פעמים בוועדות אתיקה, ששם החליטו תמיד בכל 7 השנים שהיא מטופלת שם, לא להרדים אותה. אני חשבתי הרדמה לצורך הזנה, אמרו לי 'בשום פנים ואופן', והסבירו לי למה, בוועדת אתיקה מורכבת עם הרבה מאוד רופאים שלא כדאי".
היה כתוב שאסור להרדים אותה?
"הוא לא אמר לי שום דבר. אם הרופא היה שואל אותי, 'אנחנו יכולים להרדים אותה?' הייתי אומרת לו 'רגע, החלטתם שלא. כל השנים שהיא פה לא רציתם להרדים אותה בגלל שאמרתם שהיא בסיכון גבוה, חסרת משקל, 28 קילו זה לא מצב להרדים. יכול להיות שהיא לא תתעורר'. זה קרה, הרדימו אותה".
הרדימו אותה והעירו אותה?
"לא, לא העירו אותה. אני הגעתי למחלקה לטיפול נמרץ ואמרתי, 'תעירו את הילדה. אני רואה שלחץ הדם נורא נמוך, אתם מזרימים לה חומרים, כל כך הרבה חמצן שהריאות מתפוצצות'. אני כבר הבנתי את הסיטואציה. אני לא רוצה פיצוי כספי, אני לא רוצה שום דבר. מחובתי הנשית כאימא, וזה לא 'תשחררי, היא נחה, תתחילי לחיות'. זה לא בא בחשבון".
יכול להיות שלא הייתה ברירה?
"לא, הייתה. אם לא הייתה ברירה, לא הייתי כמו שאני עכשיו ולא הייתי ככה משוחחת איתך בטלפון בכלל. זה לא היה מקרה שחייב להרדים אותה כדי לקבל חמצן, כי למטה היא כן קיבלה חמצן והתאזנה. הכול היה מאוזן. היא נשלחה למעלה להשגחה. אף אחד לא יכול לשכנע אותי. אף אחד לא יכול לשכנע את הלב שלי שזה היה בסדר. לו הייתי חושבת שזה היה בסדר והיא באמת נפטרה בגלל סיבה זו או אחרת או שמתה באופן טבעי, לא הייתי ככה מנהלת את המלחמה שלי. זו מלחמה שהולכת להיות מאוד מאוד קשה כי עורכי דין מבקשים המון כסף. אני לא רוצה. אני רוצה להילחם שיפטרו אותו או שיגיד את האמת. לדעתך, היו צריכים להחתים אותי, כשאני מולך, אני מול האף שלך, אני לא בבית, אני לא מחכה בחוץ? היא קמה, הלכה לשירותים. היו צריכים להחתים אותי כאפוטרופוס? היו צריכים לשאול אותי? כל הרופאים אומרים שכן.
שימי צרח. הוא הרבה יותר ברוטאלי ממני, כשצריך לצעוק, הוא צועק. אני אחרת. אני גם הייתי צריכה לצרוח ולפתוח את הדלת ולהוציא את הבת שלי. שימי שם צרח 'אל תרדימו אותה'. הוא צרח, לא רצינו שירדימו אותה כי הבנו שההרדמה הזאת יכולה לא להעיר אותה יותר.
הבריאות של כל אימא שהלכה לה בת שהייתה מסורה לה 15 שנים, היא מתה לי בידיים. הרופא אמר לי 'תיפרדי ממנה'. איך אני אמורה להרגיש? אני אישה חזקה מאוד ואני לוחמת, ואני לא יכולה לומר לך שאני יכולה להרגיש טוב, אם יש לי שברון לב כזה. ברור שאני חולה מעצם העובדה שאני יודעת שטעו. טעו. יש להם סוללות של עורכי דין והם יכולים להגיד ש'היא הייתה ככה ו-28 קילו', ויכולים לספר הרבה סיפורים, אבל אותי זה לא קונה. אני אשת החיים, אני גידלתי 9 ילדים לבד ויש לי 17 נכדים. אני חושבת שכל מילה שאני מספרת לך באה מתוך ניסיון חיים שלמים של מלחמה שלמה לגדל את הילדים שלי. לא להביא אותם ולקבור אותם. נכון, היא הייתה חולה והכול, אבל החיינו אותה, היא חיה. כל יום היינו בפארק הירקון עם כיסא גלגלים, קמה והתרחצה ובאמת שיתפה פעולה. אם היא הייתה מתה במיטה באופן טבעי, זה היה הרבה יותר מקל עליי. תביני, הייתי אומרת, 'ככה הטבע', כי אני אישה חזקה, אני מאמינה באלוהים ואני מאמינה באמת.
מה את מתכוונת לעשות עכשיו?
"הגשנו תלונה במשטרה. אני מקווה שיזמנו אותו לחקירה. אני מאמינה שלא ידונו אותו והוא לא יעמוד לדין וימציא את כל התירוצים שבעולם. בתוך תוכי זה עדיין לא ייגמר לעולם עד שהאמת תצא לאור. אני לא יודעת במה זה יהיה כרוך. אני מנסה להרגיע את שימי כי הוא רצה לצאת עם שלטי חוצות באיכילוב ולכתוב 'הרגו לנו את הילדה'. גם הוא חווה טראומה מאוד רצינית מכל הסיפור הזה".