צופית גרנט צופיפניקית

המקום: יער עופר. ההתרחשות: מחנה הצופים הגדול בארץ, שמארח את הצופיפניקים לשבעה ימים. האווירה: בסיס צבאי, אין יוצא ואין בא. האמא מלאת הגעגועים: צופית גרנט.

במבצע מורכז צופית חודרת למחנה, ומתחילה לעזור: מקלפת ירקות ועוזרת ברחיצת הכלים. בלילה סביב המדורה: יושבים כל האבות סביב צופית ומקרקרים סביבה. בתום המדורה: צופית הולכת לישון באוהל הצבאי, כמו גדולה.

- תשמעי, התרשמנו.
- "זה לא מדויק. זו שנה שנייה שאני עושה את זה וכנראה שגם בשנה הבאה, כי הבת תהיה. אף לא מקרקר סביבי, אני כאחד האדם שם, כולם חיים איתי ברמת חן. וזה חשוב שתכתוב את זה".
- שמה? שהם לא מתרגשים ממך?
- "כן. הכי לא מתרגשים. אני עובדת שם כמו כולם, מנקה ומבשלת."
- את אשכנזיה?
- "לא, יווניה."
- אה, אז את בטח מבשלת טוב כשאת לא שוברת צלחות. עכשיו תצחקי.
- "ממה?"
- מהבדיחה שלי עם הצלחות.
- "זה לא היה מצחיק."
- שנון?
- "בקושי."
- אז ספרי עוד משהו מהמחנה.
- "הייתי מאוד חולה, הייתי צריכה להשתמש בשירותים הצבאיים. די מגעיל."
- אני יכול לכתוב שצחקת מהבדיחה שלי?
- "כן, אבל היא לא הייתה מצחיקה."