את כוכבת הרשת הישראלית רומי אברג'יל בת ה-25 הכרנו כבר בילדותה, כשבגיל 11 בלבד יצאה מהארון כטרנסג'נדרית ובגיל 13 החלה ליטול הורמונים נשיים, ובכך הפכה לישראלית הצעירה ביותר שעשתה זאת. מאז היא נחשפה עם הסיפור שלה, השתתפה ב"הבנים והבנות" והפכה לשם מוכר כמעט בכל בית בישראל.
בשנים האחרונות היא העתיקה את חייה לתאילנד, שם היא מתגוררת, אלא שבתקופה הזו חייה עברו לא מעט טלטלות. מהמצב הרפואי המורכב שאליו נקלעה לאחר שזיהום חמור גרם לנמק באפה והוביל אותה לעבור שורה ארוכה של ניתוחי שחזור, ועד למעצרה בתאילנד בחשד לפעילות עסקית בלתי חוקית, פרשה שממנה יצאה זכאית בבית המשפט וקיבלה את הדרכון שלה בחזרה.
אברג'יל הגיעה ל"וואלה אישי", הפודקאסט של וואלה סלבס, ודיברה בפתיחות על השנים הקשות שעברה, המעצר הטראומטי בתאילנד והתגובות הקשות שקיבלה ברשת, וגם על המחיר ששילמה בעקבות החשיפה מגיל צעיר. היא סיפרה על התקופה שבה חשבה שלא תצליח לצאת מהמצב הרפואי שאליו נקלעה, על מאות אלפי השקלים שהוציאה בניסיון לשקם את פניה ועל הרגעים שבהם כמעט איבדה תקווה: "אמרתי לעצמי, 'אולי אני אסיים את זה וזהו', כי אני באמת לא רואה סיבה להמשיך".
לצד כל אלה, היא דיברה גם על הקושי למצוא זוגיות, הגברים הנשואים והמפורסמים שמתחילים איתה, היחס כלפיה כטרנסג'נדרית והרצון שיום אחד יפסיקו לראות בה רק את התהליך שעברה: "השאיפה שלי בחיים היא שלא יסתכלו עליי רק בתור מישהי שעברה את התהליך הזה. שישאלו אותי גם על דברים אחרים".
צפו בריאיון המלא בראש הכתבה.
באיזה גיל התחלת בעצם ב"הבנים והבנות"?
"מעולם לא תכננתי להתפרסם או שיכירו אותי, להפך, תמיד פחדתי מזה. אבל כשהתחלתי את השינוי שלי בגיל 11, אז היו לי שנתיים מאוד קשוחות, ולא הגעתי כל כיתה ח' לבית הספר. ואז, כשחזרתי בכיתה ט', אחרי שכבר התחלתי את התהליך שלי, את ההורמונים, פנו אליי מ'הצינור' לעשות עליי כתבה. אחרי הכתבה הזאת בעצם באמת התחילו להכיר אותי, לדעת מי אני. ואז בת דודה שלי הלכה לאודישן של 'הבנים והבנות', ובמקרה אחד מהמלהקים שם זיהה אותי, והוא אמר לי להיכנס".
את בעצם סוג של פורצת דרך, נכון?
"כשהייתי קטנה לא הייתה לי מישהי ישראלית, לפחות בגיל שלי. לא ידעתי שיש ילדים שעוברים דבר כזה בגיל הזה, לא ידעתי שזה קיים בגילים האלה, אז תמיד הייתי נכנסת לפורומים של חו"ל ורואה סרטים מחו"ל. בגלל זה הכרחתי את עצמי תמיד ללמוד אנגלית מגיל קטן, כי לא הייתה לי ברירה, הייתי חייבת ללמוד ולקבל מידע על הדבר הזה. אז כשהציעו לי באמת לעשות כתבה על החיים שלי, אמרתי, טוב, יש לי פה הזדמנות שבאמת אנשים יראו שזה קיים, שזה לא איזה משהו מדומיין, ושילדים שחווים אותו דבר יוכלו להסתכל על מישהי שכבר עברה את זה".
את אומרת שבהרבה דברים את הראשונה לעשות. את יודעת, הראשונים תמיד מקבלים את כל האש.
"אני חושבת שאני באמת הראשונה שפרסמה את התהליך שהיא עברה מבחינת הפלסטיקה, מבחינת התהליך עצמו. זה דברים שאני, כשאני רציתי לקבל מידע על התהליך הזה או על הליכים קוסמטיים, לא ראיתי באמת מישהי שעברה את זה מישראל. אז אמרתי, יאללה, אין לי אלוהים בדבר הזה, מה שאני רוצה אני משתפת".
יצא לי לראיין כמה נשים שעברו את התהליך, וכולן סיפרו לי שלא קל, ושכל החיים הן היו צריכות להילחם. למה בעצם?
"זו מלחמה שלא נגמרת, כי בסופו של דבר בעיניי רוב אוכלוסיית העולם זה סוג של טאבו, אפילו היום, שזה הזוי. לדוגמה, למשל כשאני בתאילנד ואני הולכת לבית חב"ד ונתקלת באנשים שלא מכירים אותי, שואלים אותי דברים שאני אומרת, 'לא שמעתם על זה מעולם?'".
מה למשל?
"התהליך לפרטי פרטים, אבל דברים הזויים. למשל, למי אני נמשכת, אם בנים נמשכים".
איך עונים על דבר כזה?
"אם אני במוד לענות, אז אני מסבירה באמת במתומצת. אבל אני בעד שפשוט יכירו אותי, אני לא רוצה שזה ילך לפניי".
עברת כל כך הרבה, יוצא לך להיפגע? להיעלב?
"אני מבינה שלא משנה מה אני אעשה, גם אם אני אהיה זוכת פרס נובל, גם אם אני אהיה לוחמת בעזה, עדיין ירשמו, 'איכס, יא קוקסינל, תמותי'. אז לא משנה מה אני אעשה, על כל דבר יקללו אותי, ובאמת את רובנו".
מה הדבר שהכי חרה לך?
"כשהיה את העניין של המעצר הזה בתאילנד, הדברים שרשמו לי היו מטורפים, מנותקים מהמציאות ברמה כל כך מטורפת שהייתי בהלם חיי".
מה היה, את זוכרת?
"פרסמו כאילו דברים שאני אומרת, 'מה? מה הקשר?'. זה בכלל לא היה. הייתי עצורה ליום, וגם אז זו הייתה אי הבנה, וכל התגובות היו 'תרקבי בכלא' או 'אנשים כמוך צריכים להישרף', 'איזה כיף, שלא תפילי את הסבון'. אין לכם אפילו טיפה של חמלה לאדם? בגלל שעברתי מה שאני עברתי אז אני מוקצה לעולם? אבל במציאות יבואו ויבקשו תמונה".
את קוראת את זה ומה? סכין בלב?
"אני משתדלת לא לקרוא, כי למה שאני אעשה לעצמי הרס עצמי? אבל אין מה לעשות, כשאתה בשפל של חייך, בנקודה כאילו שהיא שפלה, אין מה לעשות, חיפשתי לפחות אנשים שהם לא כל כך רעים, אבל הזדעזעתי מהתגובות".
"התחלתי לצרוח, 'הצילו! תוציאו אותי מפה!'"
בואי שנייה נעשה סדר, מה היה שם?
"תאילנד החליטה לצאת למבצע אכיפה פשוט על כל דבר, על כל ויזה, על כל דבר. אני, קטונתי מלהבין בבירוקרטיה ובמסמכים, שילמתי לסוכנות מאוד מוכרת שתוציא לי ויזת עבודה. והוא רשם את החברה שלי על משהו של איפור. הוא אמר שכולם עושים את זה וזה בסדר, זה רק בירוקרטי. ואחרי שנתיים שהייתי עם הוויזה הוא כתב לי, 'תעברי לוויזה אחרת'. באותו יום של המעצר, זה היה סופ"ש, ובאיזה 7:00 בבוקר דופקים לי שוטרים בדלת, אבל ממש דפיקות, כמו בסרטים".
"השתתקתי, אפילו לא בכיתי", היא ממשיכה. "כאילו הפכו לי את כל הבית, חיפשו לי בכל הבית דברים, לא מצאו שום דבר, לא יודעת מה הם חיפשו. ואז אמרו לי, 'תקשיבי, תארזי מזוודה, את צריכה להתלוות אלינו'. אמרתי, מה זאת אומרת? מה קרה? אני לא יודעת מה קרה. לא הסבירו לי. נסעתי איתם לתחנה, והם הסבירו לי פשוט שהם עוצרים אותי על זה שפתחתי עסק לא חוקי, כי הוא רשם אותי על חברת איפור, ולזרים אסור לעסוק בזה".
בהמשך היא הסבירה: "בתאילנד אתה חייב שיהיה לך שותף תאילנדי כדי לפתוח חברה. מסתבר שאותו בן אדם שפתח לי את החברה לקח סתם תאילנדי ורשם אותו על עוד איזה 30 חברות, ואני פשוט הייתי ביניהם".
אז בעצם היית עצורה רק ללילה אחד?
"ללילה אחד בבנגקוק. שמו אותי בתא מעצר, הייתה שם עוד תאילנדית שבכתה בלי הפסקה, וזה כלוב, זה פשוט כלוב. אני פשוט ישבתי בכלוב בלי כלום, בלי מים, בלי אוכל, בלי שום דבר. זה היה טראומטי, עד היום יש לי טראומה מזה. במשך שבועיים ישנתי עם חברה, לא יכולתי להיות לבד לשנייה. ועוד התייחסו אליי יחסית סבבה במידת מה. הייתי עם טלפון, חברה שלי בסופו של דבר הזמינה לי מקדונלד'ס. אבל בלי מים, ישנתי על הרצפה, ג'וקים, עכבישים, תולעים. אמרתי, למה? למה אני פה? מה עשיתי?".
בוכים? צועקים? מה עושים?
"באיזשהו שלב שם, אמאל'ה, התקף פסיכוזה. אני סובלת מהתקפי חרדה באופן קבוע. אני לוקחת כדורי הרגעה. ושם פשוט לא היו לי הכדורים שלי. באיזשהו שלב התחלתי לצרוח, 'הצילו! תוציאו אותי מפה!'. הרגשתי שאני חווה התקף לב".
ומה עושים? הם מתייחסים לזה בכלל?
"הביאו לי מים וחברה נכנסה. נתנו לי לדבר עם אמא שלי, כי אמרתי להם שאני מתחרפנת, כאילו עמדתי לקבל התקף לב. עצמתי את העיניים שלי, לא יכולתי להסתכל, רציתי להיות בהכחשה מוחלטת".
אוקיי, ואז מה?
"ואז באיזה 2:00 בלילה פשוט הקימו אותי ואמרו לי, 'בואי, בואי, יאללה, נוסעים לקראבי'. בלי כלום, שכחתי שם את כל הדברים שלי. אמרתי להם, 'חברה שלי באה איתי לשם, נקודה. אני לא נוסעת לשם לבד'. ונסענו 17 שעות. נסיעה מזעזעת, טראומטית. המזל שלי שהיה לי טלפון, כי אמרתי להם שאני צריכה לשלם לעורך דין וצריכה לשלם ערבות. אם לא החברים שלי שם ואם לא הקשרים שלי שם, אני לא יודעת מה בן אדם אחר היה עושה בסיטואציה הזאת".
לאחר מכן היא מספרת כיצד המעצר שלה התפרסם גם בישראל: "כשהם נכנסו, הם נכנסו עם מצלמות. מצלמות לתוך הפרצוף, אפילו לא הייתי לבושה. שאלתי למה, אמרו לי, 'סתם, אנחנו מצלמים'. ואז באמצע הנסיעה לקראבי, אני פתאום רואה שזה בפייסבוק, תמונה עם פנים מטושטשות. התחלתי לבכות, אמרתי, 'אלוהים, רק שאף אחד לא ידע על זה'. כי לא עשיתי כלום, אני לא רוצה שידעו על זה. ומה עשו ישראלים מתוקים שראו את התמונה? זיהו את התלתלים, וישר שלחו את זה לכל מקום אפשרי. ופשוט כל מדינת ישראל ידעה על זה. אני לא ידעתי אפילו מה קורה איתי, אני בעצמי לא עיכלתי בכלל שאני עצורה".
שלא מעט כתבו שבטח היא נעצרה בגלל האונליפאנס.
"ממש לא קשור. כל כך הרבה שקרים, ורשמו שאני ניהלתי איזושהי רשת של משהו. נעשה לי פה עוול מטורף. אני ראיתי את התגובות והזדעזעתי מהרוע של אנשים".
זה מחזיר אותך לרומי הקטנה שבאמת לא מרחמים עליה?
"בחיים לא רציתי רחמים מאף אחד, אני ממש לא דורשת רחמים. אני לא מצפה לאהבה או לכבוד או לרחמים של אף אחד, אני רק אומרת, תתייחסו באמת במינימום כבן אדם לבן אדם. כולנו בני אנוש ובשר ודם, תהיו אנשים. לא מבקשת מאף אחד לאהוב אותי, לקבל אותי, לתת לי, לעזור לי, ממש לא. אני מבינה שלא כולם יאהבו ויקבלו אותי".
את חושבת שזה בגלל השינוי או אולי בגלל הישירות שלך? למשל, כשאת אומרת "אני עושה אונליפאנס", ושאנחנו מאוד מקובעים.
"האונליפאנס זה בכלל לא כזה רלוונטי, האמת שזה פרט שהוא מאוד שולי בעיניי. אף פעם לא עודדתי ולעולם לא אעודד את זה, זה לא משהו שאני מדברת עליו, זה לא משהו שאני מעוניינת לדבר עליו. זה פשוט מה שעזר לי בתהליך שלי ותו לא. אני בחיים לא אהיה איזו נערת פוסטר של הדבר הזה. שכל אחת תעשה מה שהיא רוצה. כאילו, זה לא משהו שעושים אותו לכל החיים, זה משהו שהוא רגעי לקראת הדבר האחר, הדבר הבא".
מה הדבר הבא?
"זו שאלה טובה. אני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה מהחיים שלי, קשה לי להרשות לעצמי לחלום חלומות מטורפים. השנים האחרונות כאילו קצת שינו אותי בתור בן אדם".
זה מאוד עצוב מה שאמרת עכשיו.
"כן, יש לי חלומות להצליח ולפתוח עסקים משלי והכל, אבל אני בתקופה כזו שאני קודם כל רוצה לטפל בעצמי נפשית ולעכל את כל מה שחוויתי".
תשמעי, את רק בת 25 וכבר עברת המון, זה וואחד חיים.
"אתה יודע, אני תמיד אומרת לעצמי שבאיזשהו מקום יכול להיות שהקרבתי את עצמי למען האחר ברגע שהחלטתי להיחשף, כי אין לזה חזור. גם בתאילנד, כשעברתי, אמרתי לעצמי שאני רוצה שלא יכירו אותי, אני רוצה קצת שקט, אבל ישראלי שעובר ורואה אותי ברחוב מכיר. כולם יודעים מה הסיפור שלי, יש עליי את התווית הזאת של כל דבר שעשיתי, יודעים שאני טרנסית, יודעים מה עברתי. אין איך להסתיר את זה, את כל התהליך".
אם היית יכולה להחזיר את הגלגל אחורה, היית בוחרת לא להיות מפורסמת?
"מבאס קצת להגיד את זה, אבל אם הייתי יכולה, אם הבחירה הייתה נתונה בידיי, מצידי, לא מדברת על זה אפילו, על התהליך. עשיתי את זה מתוך מניעים שאנשים יבינו ויראו וידעו, אבל זה לא קל. גם אלה שבאות אחריי, תמיד אני זאת שחוטפת את האש. אני בחיים לא ראיתי בן אדם שחטף כל כך הרבה אש כמוני, על הכל. אם זה הניתוחים שלי ששיתפתי, מי משתף דבר כזה? כשאני מסתכלת לאחור, אני אומרת, איך העזתי בכלל לשתף דבר כזה?".
למה עשית את זה בעצם? יכול להיות שכן רצית את הבאזז הזה, גם אם הוא שלילי?
"זה לא היה על הבאזז כמו שזה היה להוכיח לאנשים, הנה עשיתי. בגיל 18 וחצי עשיתי את הניתוח הראשון שלי. עשיתי, אני יכולה".
את מרגישה שאת צריכה תמיד להוכיח שאת יכולה?
"אני מרגישה שכאילו אני תמיד צריכה להוכיח שאני אישה לאנשים, להוכיח שאני מי שאני. שוב, אני לא חייבת כלום לאף אחד, אני בטוחה בעצמי מאוד, אני אוהבת את עצמי מאוד, אני גם אוהבת את החיים מאוד. אבל זה אנשים, אין מה לעשות".
יש לך חברים מהתעשייה?
"פחות, כי אני כאילו לא גרה בארץ, אבל זה לסירוגין. תשמע, קשה למצוא חברים אמיתיים בכללי, אני חושבת שבגילים האלה זה כבר לא קשור לתעשייה או לא".
יש כאלה ששואלים, "אוקיי, היא לא חיה בארץ, אין שיתופי פעולה, מאיפה יש כסף?"
"קודם כל חסכונות, השקעות, אונליפאנס פה ושם, אבל הרבה פחות. אבל חסכונות בעיקר. תאילנד לא יקרה, אני לא עפה מעל הפופיק, אני לא קונה מותגים ותיקים, אני באמת מסתדרת, כי המחיה שם נורא נורא נורא זולה. היה לי מאוד קשה לקבל שיתופי פעולה וקמפיינים, כי אנשים תמיד פחדו שאני אפרסם אותם. כנראה יש ערכים אולי שאני מייצגת שלא מתחברים, או הדמות שלי, יש סקנדלים של ניתוחים".
"כמויות של מפורסמים ונשואים מתחילים איתי"
מה עם חיי אהבה?
"לא, קשה מאוד. גם בתאילנד קשה. קשה לי לסמוך על אנשים, אני נכוויתי מאנשים בחיי, אני ראיתי סיטואציות בחיי, קשה לי להאמין למילים. יש באמת סטנדרטים שקשה לי לרדת מהם, אני רוצה מישהו שהוא יותר ממני, לא מישהו שהוא פחות ממני. לא כל משפחה תקבל את זה, לא כל אחד יקבל את זה. אני מבינה את זה, אני בן אדם שהוא מוכר".
יצא לך פעם שהיית בזוגיות שהיא נגמרה בגלל שאת טרנסית?
"הייתה לי אהבה נכזבת, מישהו שמאוד מאוד מאוד אהבתי אותו והוא אותי, ובאמת זה היה קשר מטורף, אבל הוא אמר לי, 'זה לא יעבוד'. יכול להיות שגם אני לא מוכנה למערכת יחסים, גם אני דוחה הצעות מהרבה אנשים. יכול להיות שזה לא קשור לזה שאני טרנסית, יש הרבה טרנסיות שהן בזוגיות".
לא מעט נשים טרנסיות מספרות שגברים מאוד נמשכו אליהן, הכי יפים, הכי מוצלחים, אבל הם לא יצאו איתן.
"יש לי גם חברות שהן לא טרנסיות שזה אותו דבר איתן, שהכל כזה בשושו. גם ככה כולם בוגדים".
כן? את חושבת שכולם בוגדים?
"לא כולם, אני לא אכליל, אבל היו סיטואציות שאני ראיתי בחיי. לא סיטואציות שאני הייתי חלק מהן לפחות, כי אם אני אדע שבן אדם נשוי, אני בחיים לא אטרח בכלל לדבר איתו. אבל כמויות של נשואים מתחילים איתי. גם מפורסמים נשואים, כמויות. אנשים שאני הייתי בהלם שלחו לי הודעות".
את רוצה משפחה? את רוצה להיות אמא?
"ביולוגית אני לא יכולה, לאמץ אולי. זה לא משהו שחשבתי עליו אף פעם".
"אמרתי לעצמי, אולי אני אסיים את זה וזהו"
הייתה עוד נקודת שפל שהייתה קצת יותר מהמעצר, העניין עם האף.
"אני לא חשבתי שאני אצא מזה, חשבתי שזהו, שאין לי עוד מה להמשיך".
כן? היו לך רגעים שאמרת, "טוב, אני לא רוצה להמשיך יותר"?
"ברור. גם היו לי רגעים שהייתי בסכנת חיים ממשית. לא חשבתי שאני אצליח לצאת מזה. ראיתי את עצמי בלי אף, הפנים שלי היו מעוותות, אני הייתי נראית כמו מוטציה. לא עבדתי בכלל חצי שנה, אם לא יותר, כל החסכונות שלי הלכו על זה. הייתי בטורקיה ארבעה חודשים במדינה זרה, עשיתי באמת עשרה ניתוחים בשנה של שחזורים, כל שבועיים ניתוח. הייתי חודשיים לבד בטורקיה עד שאמא שלי באה. באמת הגעתי לשפל של חיי. היה לי נקרוזיס באף, היה לי נמק רציני, זה השחית לי את החיים, השחית לי את הפנים, הכל".
כמה כסף השקעת על זה, אם אפשר לשאול?
"מאות אלפים, כל החסכונות שלי. לא היה לי ביטוח, לא יכולתי לבוא לישראל, כי לא הייתה לי את התושבות, לא יכולתי לקבל פה טיפול רפואי, לא היה מי שיעזור לי. לא יצאתי פיזית מהבית לפחות חמישה חודשים. היה רגע שאמרתי, 'אולי נסיים את זה וזהו'".
ותוך כל זה את מקבלת הייט ברשתות?
"כן. 'תמותי, נבלה, תישרפי, הלוואי שתמותי מהזיהום'. אני בשפל של חיי, ואני צריכה לראות אנשים מאחלים לי למות ולקבל סרטן, תוך כדי שכאילו אני במצב הכי נורא שלי בחיים. זה מעבר לאכזריות. אמרתי לעצמי, 'אולי אני אסיים את זה וזהו', כי אני באמת לא רואה סיבה להמשיך. ואז התקשרתי לאמא שלי, אמרתי לה, 'נמאס לי מהחיים, אני לא יכולה לחיות ככה, בא לי למות'. היה לי קשה ממש, ואז היא באה אליי והייתה איתי שם ועזרה לי ותמכה בי. היא אמרה לי, 'אנחנו נצא מזה, אנחנו נעשה הכל', וטסתי בכל העולם לתקן את זה. לא היה אכפת לי כבר להיכנס לחובות, אני אעשה הכל להציל את עצמי. ככה זה נמשך איזה שנתיים שלא יכולתי לחיות, עד שלפני שמונה חודשים באמת הגעתי לישראל ודוקטור יוסי פיכמן שחזר לי את האף מאפס".
יצאת מזה כמו גדולה.
"אמרתי, מה, זהו? פה זה נעצר? פה החיים שלי נגמרים? לא. יש לי עוד חיים, יש לי עוד חלומות. אני מאמינה שאני יכולה להגשים הכל. גם אמרתי, 'אולי באמת הייתי צריכה לעבור את זה'. הרבה פעמים, גם בתקופות הכי טובות שלי, הייתי בוכה, אומרת, 'יאללה, רע לי'. אז אלוהים אמר, את בוכה? בואי, אני אתן לך באמת על מה לבכות. ובאמת בכיתי. ואז אחרי שהחלמתי מזה, בא המעצר".
אני חושב שאת מישהי שכן צריכה להיכנס, לא לכולם אני ממליץ.
"אני חושבת שפשוט ברגע שאנשים יראו אותי באמת, יבינו מי אני באמת. השאיפה שלי בחיים זה שלא יסתכלו עליי רק בתור מישהי שעברה את התהליך הזה. שישאלו אותי גם על דברים אחרים".