מלכת היופי בדימוס טיטי איינאו פרצה לחיינו לפני יותר מעשור, כשהפכה ליוצאת אתיופיה הראשונה שזכתה בתואר, אחרי שירות כקצינה בצה"ל. מאז היא הספיקה לפתח קריירת דוגמנות מצליחה, להפוך לאמא לשניים ולהקדיש חלק ניכר מזמנה להסברה הישראלית בעולם.
בשנתיים האחרונות היא גם פקדה לא מעט את מסדרונות הכנסת, כחלק מהמאבק למען היימנוט קסאו, שנעדרת כבר למעלה משנתיים וחצי. בדרך היא קיבלה גם הצעות להיכנס בעצמה לפוליטיקה, עליהן ויתרה, אך לאחרונה החליטה בכל זאת להיכנס לזירה בדרך אחרת, כשהצהירה בפומבי על תמיכתה ביו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן.
איינאו הגיעה ל"וואלה אישי", הפודקאסט של וואלה סלבס, ודיברה בפתיחות על הדרך שעברה: מהגעגוע להורים שאיבדה בילדותה - "כל קידוש אצלי הוא הגשמת חלום", דרך תחילת הקריירה והקשיים בעולם הדוגמנות - "הייתי שמנה מדי בשביל לצעוד במסלולים בפריז", ועד למאבק למען היימנוט והטענה הקשה שלה בנוגע לחיפושים אחריה: "זה נטו כי היימנוט היא כהת עור". וגם: למה היא לא מפחדת להביע את דעתה הפוליטית, ומה היא חושבת על הסלבס שמעדיפים לשתוק?
צפו בריאיון המלא בראש הכתבה.
את לא דתייה, אבל יש לך זיקה מאוד גדולה לדת, נכון?
"אחרי ה-7 באוקטובר, הזהות היהודית אצלי ממש התחזקה. מאוד חשוב לי לעשות קידוש, זה ברמה שהבן שלי, כשאני ובעלי היינו בחופשה, היה ממש לחוץ כל הזמן מי יקדש, מי יברך ביום שישי. אין דבר כזה כאילו שישי בלי קידוש. הקפצתי את אחי שיבוא לברך לו, והוא בא במיוחד. בסוף, כשאתה רואה את כל השנאה בעולם מולנו, ואז אתה מבין שהסיבה לשנאה הזאת היא בגלל מי שאתה ובגלל הדת שלך, אז אתה אומר: 'כולם שונאים אותי, אני חייב לפחות לאהוב את עצמי חזק'".
זה גם באיזשהו מקום ניצחון. באיזה גיל את איבדת את ההורים שלך?
"סך הכול, את שניהם, מגיל תשע".
אז לא היה לך את הקידוש ואת שולחן השישי.
"פגעת בול, כן. זה ממש היה החלום שלי, שכשיהיה לי בית ויהיו לי ילדים, אמרתי שזאת תהיה המסורת אצלי בבית. גם בשנים אחרי זה, לא היינו כזה מקדשים בבית של סבא וסבתא שלי, ואני זוכרת שבימי שישי לפעמים הייתי שומעת בבניינים את הרעש של הצלחות והצחוקים ואת הברכה, ואמרתי: 'יום אחד זה יהיה אצלי'. כל קידוש בשבילי זה הגשמת חלום".
את זוכרת את ההורים שלך? יש לך זיכרונות?
"כן, מאמא שלי בעיקר. אבא שלי נפטר כשהייתי ממש קטנה. יש לי זיכרונות ממנה. הרבה דברים המוח מדחיק. זה חלק מההישרדות של המוח. אני לא זוכרת הרבה, אני זוכרת קטעים. למרות שיחסית לגיל תשע, זה גיל שאתה כבר אמור לזכור הרבה. אני זוכרת למשל שהיא לימדה אותי מה זה זיקית. לא יודעת למה זה אחד הדברים שהכי הכי זכורים לי. לימים שאלתי פסיכולוגית למה, והיא אמרה שזיקית מתאימה את עצמה לכל מיני סיטואציות, לכל מיני מקומות, היא חיה הישרדותית. וזו גם אני. אני יודעת לשרוד, יודעת להסתדר בחיים".
יש לך קטעים שאת נשברת ואומרת: בא לי להיות גם הילדה של אמא ואבא?
"היה לי את זה הרבה כשהייתי נערה, בסיום טקסים, נגיד כשסיימתי בית ספר, בבה"ד 1. נגיד בסיכת קצונה, הייתי אומרת: 'וואלה, איזה באסה, איזה עצוב שהיא לא פה'. בשישי-שבת הרגשתי את זה, גם מאוד בתקופת הלימודים, הצבא. גם כשזכיתי במלכות היופי. גם לפני שילדתי, גם בימים אחרי שילדתי. גם אני אמא, אבל את רוצה את אמא שלך. זה חלק מהחיים, אין מה לעשות. בגלל זה אני נורא גם מחבקת את העובדה שאני אמא ושאני יכולה לקום לילדים שלי. יש בך מן הודיה כזאת, כי לא כולם זוכים לזה. איזה מזל שאני יכולה לקום בבוקר ולחבק את הילדים שלי".
למה זה כל כך מרגש אותך?
"כי זה לא מובן מאליו, זה לא ברור מאליו בכלל. לפעמים אנחנו שקועים בכל כך הרבה דברים של היום-יום, ולפעמים אנחנו תקועים במרוץ החיים, וביום כיפור אתה מתפלל, מודה לאלוהים, והדבר הכי הכי עיקרי שאתה מבקש זה שניחתם בספר החיים. ולא כל בן אדם זוכה לישון ולקום בבוקר, ואני מאושרת שאני קמה בבוקר כל בוקר, ואני מלבישה את הילדים שלי ולוקחת אותם למסגרות. ואני חווה איתם את האמהות, וזה לא ברור מאליו".
אני מכיר אותך בתור רווקה, ואת התמסרת לאמהות כל כך בטבעיות. חשבת שתהיי כזו אמא?
"תמיד רציתי להיות אמא, זה היה החלום שלי. לא ידעתי איזו אמא אני אהיה. אני חושבת שזה בא הרבה מהחוסר. גם כאישה, לא ראיתי מה זה להיות אישה של בעל בבית. אין לי נגיד תבשיל שלמדתי מאמא שלי ואני עושה אותו בבית, אין לי איזשהו מנהג שאמא שלי הייתה עושה, כי אני לא זוכרת אותם כל כך. אין לי את הדוגמאות האלה שיכולתי לקחת איתי. אבל אני הולכת עם הלב. אני מובלת על ידי הלב שלי".
את אומרת שתמיד חלמת להיות אמא. חשבת גם שתתחתני עם מישהו שיש לו ילדים מנישואים קודמים?
"לא. הייתי פתוחה לזה. וברור שהחלום זה לבנות לך את הקן שלך מאפס, אבל כשצחי הגיע, הוא הביא איתו את הבגרות שחיפשתי. אז הילדים הם פלוס, ויש לו ילדים מדהימים. אני לא אשקר, זה יכול להיות הרבה פעמים מורכב, אבל יש לי מערכת יחסים מאוד טובה עם הילדים, ויש לי מערכת יחסים מאוד טובה עם הגרושה, היא מדהימה".
אם נסתכל אחורה על התקופה שזכית בתואר מלכת היופי, לא היית אז טיפוסית, לא היית במידות.
"כן, לא הייתי 'פיט'".
חשבת שתזכי בכלל? כי בעבר מוטי רייף התארח כאן, והוא אמר שהוא כבר ראה מראש איך יום למחרת יש בעיתון כותרת: "מלכת היופי האתיופית הראשונה של ישראל".
"לא. אני חושבת שהזכייה שלי שמורה הרבה למוטי רייף. אני חושבת שהוא ראה משהו. הוא נלחם עליי בשולחן השופטים, זה לא היה ברור. והוא ממש שם עליי את החותמת, הוא נלחם עליי, הוא ראה את העתיד".
אם אני חושב על זה, את אולי מלכת היופי האחרונה שבאמת השפיעה.
"הפיק. אני מסכימה. זה נורא לא מתאים להגיד את זה על עצמי, אבל אני אומרת את זה כי יש הצלחה פה, בישראל, ויש הצלחה בחו"ל, ואני הצלחתי להביא את הסיפור בחו"ל. כי זה עניין אנשים. איך מישהי שהייתה מ"פ בצבא הופכת להיות בכלל מלכת יופי, כי זה מתנגש. ואיך מישהי שהיא שחורה, יהודייה בכלל, ועוד מנצחת. כל הסיפורים האלה שאנחנו רגילים לראות פה ולחיות אותם, כששומעים את זה על ישראל, בגלל אנטישמיות אגב, אז לא מאמינים. יש כל כך הרבה ניגודיות בסיפור שלי. התראיינתי בכל העולם וזה עשה הד בעולם".
את מאמינה עדיין בדבר הזה של מלכות היופי? כי זה מאוד לא מתאים לך.
"אני בן אדם עם מלא ניגודיות. ובעיניי המשפט הזה 'זה לא מתאים להיום', הוא צבוע. כי אז גם דוגמנות לא מתאימה להיום. אז למה דוגמנות מתאימה להיום? למה ויקטוריה'ס סיקרט עובדת היום? אגב, במיס יוניברס הם שינו את כל ההגדרות. פעם זה היה יותר מחמיר, כמו שבדוגמנות זה היה הרבה יותר מחמיר. היום אישה נשואה יכולה להתחרות במיס יוניברס, גם טווח הגילים התרחב, וטרנסיות יכולות. כל המידות וכל הצבעים. וגם אם עושים את זה בשביל ה'וי', גם זה חשוב. כי כמו שאמרו על הפלאס סייז שעושים אותו רק בשביל ה'וי', זה חשוב, כי כשאישה שהיא לא 60-90-60 רואה מישהי, רק רואה אותה, והיא רואה אותה בפרסומות הכי גדולות שיש, זה עושה לה משהו".
איינאו המשיכה וסיפרה גם על החוויה האישית שלה במסלולים בפריז: "אני בעצמי הייתי שלושה שבועות בפריז, והייתי באחת התקופות הכי רזות שלי, והייתי שמנה מדי בשביל לצעוד שם במסלולים. ויש לי את הגובה, אני 1.81. ואני נעמדתי שם ליד בנות, באמת, זה היה כמו לראות קיסמים, גפרורים הולכים על עקבים. הזוי. אז המסלול הוא מאוד מאוד מחמיר. אני לא עברתי מסלולים וזה עשה לי ממש רע, ממש רע".
זה גורם להפרעות אכילה?
"אתה יודע משהו, במלכות היופי, אני הייתי שם לדעתי הכי לא חטובה. אני לא יכולה להגיד על עצמי מלאה כי זה לא מלאה, אבל שם רצתי, ספרתי מה אני אוכלת וממש הייתי בסטרס על המשקל שלי. ולמרות שאני מבחינה נפשית עברתי הרבה דברים וגם באתי בבגרות מסוימת, ובאיזשהו state of mind שהוא טיפה יותר לא חדיר, יותר חזק, גם אני הייתי שם בסטרס של לרזות. הפרעות אכילה זה משהו שלא כולן יכולות להיות חסינות ממנו, וזה לא משנה מה הרקע שלך".
מה מעסיק אותך בימים אלו?
"פוליטיקה מעסיקה אותי, היימנוט מעסיקה אותי הרבה".
אפשר להגיד שאת הקול שלה? של המשפחה?
"אפשר להגיד שאני בתוך המאבק הזה מאוד חזק. אני גם חלק מהמטה של היימנוט, יש באמת צוות של אנשים מדהימים שמתנדבים ועושים עבודה מופלאה. מהדברים הכי קטנים לדברים הכי גדולים, אני שם".
היה סרטון ויראלי שלך לקראת כיפור, שאת מבקשת ממנה סליחה.
"אני תמיד אומרת שאם היו קוראים לה אמילי, או עמליה, והיא הייתה מתל אביב, מהמרכז, אולי בלונדינית עם עיניים כחולות, כנראה שהיו מתאמצים בשבילה הרבה יותר".
את באמת חושבת?
"אני אתן לך דוגמאות שלא קיבלת, שלא שומעים בשום מקום, כי זה דברים שקורים אצלנו בתוך המטה. למה סתם כשהיא נחטפה, 24 השעות אחרי, זה השעות הקריטיות. מתי השוטרים הגיעו? העלו מסוק ראשון לאוויר רק 24 שעות אחרי, והתירוצים של מלחמה, זה תירוצים, כן? כשהפצ"רית נעלמה, אתה זוכר מה היה פה? היה פה טררם. תוך שעה כולם היו באוויר. זה לא היה בשביל היימנוט. האמא התקשרה לשוטרים בשעה שמונה, הם הגיעו ב-10:00. אז זה אירוע גורר אירוע גורר אירוע, וגם השוטרים עצמם אמרו שהם נכשלו במשימה. אז בעיניי זה נטו כי היימנוט היא כהת עור, נטו כי היא באה ממשפחה שאין לה את כל היכולות והאמצעים, אוקיי? וזה נטו באמת התרשלות, אין דרך אחרת להגדיר את זה".
"זו אותה משוואה גם עם מה שהיה עם אברה מנגיסטו. אברה מנגיסטו לא היה חוזר מהשבי אם לא היה ה-7 באוקטובר. לא היו מחזירים אותו. לא תכננו לעשות עליו איזה דיל, הוא נמק בשבי, הוא היה שם 11 שנים".
ואת דווקא לא מאלו שצועקות 'גזענות, גזענות', נכון?
"נכון, אני לא מאלו, אבל אני יודעת שיש גזענות בישראל".
את מרגישה את זה?
"אל תשכח שאני טיטי מגיל 21. כולם מכירים אותי. וגם צריך להבין את האישיות שלי. יש מצב שהתגזענו עליי ואני שמתי על זה פס, כי זה לא מעניין אותי ואני לא רואה את זה. מגיל קטן אני בן אדם שהוא חדור מטרה, יש לי הרבה מוטיבציה ואני לא רואה את הצבע שלי כמכשול. סתם לדוגמה, משהו שיכול להרתיח אנשים: עברתי לרמת השרון, ודפק לנו בדלת שכן, פתחתי לו, ואז הוא אמר לי: 'תקראי בבקשה לבעלים של הבית'. אני לא נעלבת מזה, אני לא כועסת, אני מסבירה. זו אני כטיטי, זה האופי שלי. הרבה פעמים אני חושבת שהרבה מאוד אנשים הם פשוט או באמת גזענים או בורים. שני המצבים לא מרתיחים אותי והם לא מעצבנים אותי. אם אתה גזען, אז זו הבעיה שלך, אולי אתה שונא את עצמך, ואם אתה לא יודע, אני אבוא ואסביר לך. זו הגישה שלי בחיים".
וממשיכה: "באותה נשימה, אני גם יודעת שיש גזענות בארץ, ומי שיגיד שלא, אז הוא משקר. הנה, קחו לכם דוגמה את היימנוט קסאו, ילדה אתיופית שנחטפה ממרכז הקליטה בצפת, וכמה שאנחנו נלחמים ונפגשים ועושים, לא עושים בשבילה מספיק. ואין שום סיבה אחרת, כל אחד יודע".
את חושבת שאם לא היית אמא, זה גם היה נוגע בך, והיית פעילה כמו היום?
"אני מאוד פעילה בכל מה שקשור לעדה שלי, תמיד. אני לא מעורבת סתם. אני בתוך הדבר הזה, זה ברמה שאני מפסידה עבודה. יכולתי להיות גם כמו הרבה מאוד מהסלבס, לא אבקר, אבל הרבה התגייסות אין עבורה, גם לא מהקהילה אגב, גם לא אצל הסלבס מהקהילה. לאחרונה באמת, בגלל שאנחנו די מנסים לנהל את זה נכון, יש כל מיני כאלה שמות חזקים שמעלים אותה, אבל אין התגייסות רחבה עבורה. אני לא יכולה לחשוב מה הם חושבים, אבל נראה לי מאוד מוזר לא להילחם עבורה".
איך זה להיות עם אמא שלה? את חוזרת מרוסקת כאילו מיום כזה?
"קשה מאוד. אני הייתי שבוע שעבר שם בצפון. התנאים שהם חיים בהם מאוד קשים, יש להם שני חדרים, חדר אחד להורים עם התינוקת, ועוד חדר לכל שאר הילדים, והם שישה ילדים".
פרסמנו כאן בוואלה סלבס שקיבלת הצעה מגלעד ארדן, למה את לא בפוליטיקה?
"זה היה שיקול ממש כבד. קיבלתי הצעות, לא רק מארדן. מאוד ריאליות, שאם הייתי אומרת כן, הייתי בדרך להיות חברת כנסת. אבל קודם כול, יש לי תינוק בבית. ואני גם חושבת שאני יכולה להועיל למדינה דווקא בתחום ההסברה. אני מרגישה שאני יכולה ממש לעזור למדינה בתחום הזה. אני עשיתי הסברה לישראל לפני ה-7 באוקטובר. אתה יודע כמה מסעות הייתי עושה? הייתי ב-78 קולג'ים, הייתי בקולומביה כשהיו שם הפגנות נגדי, בהרווארד, בייל, בכל האוניברסיטאות הכי יוקרתיות. הייתי בדרום אפריקה בשבוע האפרטהייד והיו שם הפגנות נגדי ונכנסתי לשם עם כוחות של השב"כ".
"אני יודעת מה זה עושה כשאני נכנסת לחדר", היא מסבירה. "אנחנו בתוך הבועה של עצמנו ולנו זה טריוויאלי, הם לא רואים בכלל שבישראל אנחנו כזו מדינה מגוונת, וכשאני שם, זה פשוט מנפץ להם כל כך הרבה. הם אומרים שישראל זו מדינת אפרטהייד, שלא נותנת שוויון זכויות לכולם. ועצם הנוכחות שלי בשם המדינה שם, אני יודעת מה זה עושה. אני יודעת לכמה קהלים אני הגעתי, בכמה קולות אני נגעתי, כמה אנשים אני שכנעתי".
ולא פנו אלייך בתחום הזה?
"לא, אין משרד. וזו אחת הבעיות הכי גדולות. אנחנו אולי מנצחים בשדה הקרב, אבל במלחמה על התודעה אנחנו מפסידים לגמרי. והממשלה הבאה חייבת לשים על זה דגש".
את יודעת במי את הולכת לבחור?
"כן, בליברמן, אני מכירה אותו באופן אישי. ואני חושבת שבפן הביטחוני, אני לא יודעת אם אתה יודע, אבל יש את המכתב הזה שהוא שלח לראש הממשלה והתריע לפני ה-7 באוקטובר. ולא התייחסו אליו, ואז קרה ה-7 באוקטובר. ואני גם מתחברת לאיך שהוא תופס את המציאות הביטחונית. הוא גם מדבר על הסברה כערך, גם לזה אני מתחברת".
"אתה יודע מה הבעיה אצלנו במדינה?", היא ממשיכה. "אנחנו לא קוראים מה הבן אדם מייצג, אין לנו מושג. הרבה פעמים אנשים פשוט הולכים להצביע כי ראו אותו מתראיין, כי ראו אותו נואם טוב. צריך לקרוא במה מאמינה המפלגה, במה הם מתחייבים".
"אני יודעת שסלבס נורא מפחדים להביע את עמדותיהם", היא מסבירה. "ובאיזשהו מקום הפכנו להיות אמריקה בקטע הזה, שפשוט אסור לך להגיד את דעתך ואתה מפחד על המקום שלך. אנחנו צריכים בחברה הישראלית ללמוד להכיל אחד את השני בלי לצלוב. אנחנו צריכים וחייבים למצוא את המרחב הזה של השיח על פוליטיקה בלי שיפסלו אותך על הדעות שלך. יש אנשים שוואלה השרישו בהם דברים מהבית שלהם, וזה מה שהם מאמינים, וזה מה שהם הולכים איתו, ואתה לא יכול לשרוף בן אדם בגלל מה שהוא מאמין או בגלל הדעות שלו. אז אנחנו חייבים להיות מסוגלים להביע את הדעה שלנו בלי שיצלבו אותנו. וגם לדעתי אלו בחירות גורליות למדינת ישראל, ואין לנו את הפריבילגיה לא להביע דעה. אנחנו נשברנו בשלוש שנים האלה, גמרו אותנו, אנחנו רוצים באמת לשנות פה בהרבה מאוד פרמטרים, אז בעיניי אין לנו את הזכות לשבת מהצד".