עשרים שנה עברו מאז שאליענה בקייר פרצה לראשונה ללב התודעה כשהשתתפה בריאליטי "פרויקט Y" ולאחר מכן בסדרה האייקונית "השיר שלנו". אחרי הפריצה, היא השתתפה בסדרה "ילדות רעות", כיכבה בפסטיגל וזכתה במקום הראשון בעונה הראשונה של "רוקדים עם כוכבים". אבל אז הגיעה הדעיכה, ההצעות הפסיקו להגיע ולאחר שהיא התחתנה היא עברה עם בעלה ומשפחתה לשנגחאי ולאחר מכן ללונדון, שם הם גרים עד היום.
בריאיון מיוחד ל"וואלה אישי", בקייר חוזרת לימים שכיכבה על המסך, ההצלחה של "השיר שלנו" והסיכוי לפרק איחוד, מה באמת קרה מאחורי הקלעים של הסרט של הסרט "ריקוד מסוכן" והיחסים עם הבמאי מנחם גולן ז"ל, ההחלטה לעזוב את הארץ לצד הרצון לפתח פה שוב קריירה, האימהות לארבעה ילדים והחיים מעבר לים, איך מתמודדים עם אנטי-ישראלים בחו"ל ולמה היא בחיים לא תעשה עוד ריאליטי?
צפו בריאיון המלא בראש הכתבה.
בשנים האחרונות בקייר ומשפחתה מתגוררים בלונדון, לשם הם עברו בעקבות עבודותו של בעלה, ארנון פלדמן. על אף המעבר, בקייר חיה על הקו לישראל, ובתקופה האחרונה החלה להגיע לכאן יותר ויותר לצורך עבודה.
יש מצב שאתם עושים קאמבק לארץ?
אליענה: לא, אבל בעבודה כן, בטח. אני יכולה להיות על הקו, לונדון-ישראל זה טיסה של ארבע וחצי שעות.
כמה שנים אתם כבר בלונדון?
שמונה שנים בלונדון וכמעט חמש שנים בשנגחאי בסין.
13 שנים שבן לא תפעלת יותר מדי. יכולת לעשות מה שאת רוצה, עזבת בשיא.
לא, לא, לא. עזבתי כשלא הייתה עבודה. ולא בגלל זה גם עזבתי, רציתי לעזוב.
מבחינתי תמיד עבדת. אמנם לא היית בכל סדרה או תוכנית, אבל זה היה נראה שאת בררת ובחרת מה איפה.
היו כמה שנים ממש טובות ואז פתאום לא היה כלום.
איך את מסבירה את זה? הולכת לאודישנים ומה?
כלום! לא יודעת, היה מין כזה, 'אולי זה היה מספחק. לא יודעת להסביר לך, כי אני גם כן זוכרת את זה כמשהו שלא ידעתי איך להתמודד איתו, גם הייתי בת 24. מלהיות באמת בכל דבר, ופסטיגל, כלום. אבל זה מה שהיה.
את זוכרת את הרגע הזה?
וואו, זוכרת מאוד.
הולכת לאודישנים או לא קוראים לך לאודישנים בכלל?
כן, ממש. היה מאוד קשה.
פתאום המלהקים אומרים לך "זה לא מתאים"?
אולי כזה נמאס. אני באמת לא יודעת להגיד לך. אבל זה היה כזה בום. והוא היה קשה מאוד. היה קשה, ראיתי המון המון אנשים שהיו סביבי פתאום נעלמו, פתאום נהיה שקט תעשייתי כזה.
וכל זה אחרי שזכית ב"רוקדים עם כוכבים" ועשית פסטיגל, זה להיות בשיא וליפול.
מה זה ליפול? זה למות כאילו. וואו, זה היה מאוד קשה.
אז מה עושים?
הלכתי ללמוד. לקח לי כמה שנים להתאושש מהדבר הזה.
מה, פסיכולוגים וכאלה?
ברור. גם לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הרגשתי שבעטו אותי החוצה וזה מה שאני רוצה לעשות. ואני חייבת להגיד שמלא מלא מלא שחקנים, ומלא זמרים, ומלא רקדנים, ומלא הכל מרגישים את זה כל חייהם.
נכון, אבל הם עדיין ממשיכים. את החלטת לעשות קאט.
אני כזה ברחתי.
למה?
כי זה היה לי מאוד קל לעשות את זה. לא מה זה קל, כי הייתה לי האפשרות לסוג של שקט בראש וסוג של להמציא לעצמי תירוץ שבגלל שאני שם אז אני לא פה, אז אני לא עושה. וגם ילדתי את ילדיי, ושנים ראשונות, וגם הייתי נורא רחוקה, גרתי בסין. זה בכלל לא היה אופציה מבחינתי לעשות את זה. ורק אחרי שלוקה וניקולה כבר היו גדולים יותר והיינו בלונדון, וגם עברו כמה שנים והתבגרתי והבנתי שאני לא יכולה לברוח ממה שאני רוצה לעשות בחיים, אז רק אז אמרתי "יאללה", וגם זה לא היה קל. וגם היום במקום שאני נמצאת, תמיד יש לי את ה"תשמרי על עצמך".
זה כזה, 'אל תעופי כי יכול להיות שמחר תיפלי'?
אני נהנית מכל רגע פשוט ואומרת תודה על כל רגע, כי באמת אני נהנית מכל פגישה, אודישן, הופעה, צילומים. אני נהנית, אני עפה על זה. זה פרופורציות אחרות לגמרי.
זה מחזיר אותך לאליענה בת 24?
לא, זה אני עושה מה שאני אוהבת. זה מחזיר אותי לעצמי זה לא קשור באיזה גיל. אני בנפש שלי לא בת 44, אני מרגישה הכי צעירה בעולם, אבל נושאת בגאווה את גילי. אני היום בפרופורציות על זה יותר, אני במבט הרבה יותר של באלאנס עם עצמי, לשמור על עצמי. זה נורא נורא קל להתאכזב, אתה בקלות יכול להרגיש שאתה לא טוב מספיק, וזה לא קשור לאם אתה טוב מספיק או לא.
ובלונדון ניסית קריירת משחק?
לא.
למה?
כי אני רוצה קודם פה. אין לי איך להסביר את זה. בלונדון אני מפיקה. אני מפיקה את פסטיבל הסרטים הישראלי בלונדון ובאירופה, שאני מאוד נהנית. ואני עכשיו גם עובדת על הצגה שאני מפיקה ואני משתתפת בה שם, שזה פעם ראשונה שאני הולכת לשחק בלונדון, אבל זה משהו שהוא שלי, באנגלית.
אז בואי נחזור שנייה להתחלה. כיכבת בריאליטי הראשון בישראל, פרויקט Y. איך הגעת לשם בכלל?
חברה טובה שלי הייתה בתוכנית אחרת של דייטים והיה מין פאנל ומישהי הבריזה, אז החברה ביקשה שאעשה לה טובה ואגיע. ואז טמירה ירדני ראתה אותי ואמרה לי לבוא, אז הגעתי לאודישנים. לא נגיד שעשיתי אודישן כמו כולם וחיכיתי בתור, אבל לא ידעתי לאן אני הולכת. אמרתי לעצמי "אני אלך ואני אנצל אותם ואז אני אלך ואני אלמד בניו יורק משחק כמו שתכננתי".
אני בעיקר זוכרת את ההתמודדויות שלי אחרי שיצאתי, ובגלל זה קשה נורא קשה לי עם הדבר הזה. לא כי אני מתביישת בזה.
מה היו ההתמודדויות?
קודם כל, ערכו לי את החיים. יצאתי מפרויקט Y והייתי צריכה להתמודד עם דברים שאנשים חושבים שעשיתי, ונעשו ולא עשיתי.
מה למשל? הזוגיות?
בדיוק, כלום לא היה. ובתור ילדה בת 21 שיוצאת מתוכנית ריאליטי, וגם זה פעם ראשונה, וכל העולם ולכי תשכנעי מדינה. לא ידעו מה זה עריכה. הייתי לובשת כל סצנה ביום, כל סצנה אני בלבוש אחר, לא שמת לב. אבל אני מבינה גם את התגובות שאני מקבלת, של סמל לפמיניזם ושל אישה חזקה.
היית גם מאוד מוכשרת במשחק שם.
אני חושבת שאני היחידה שם שרצתה להיות שחקנית. אני היחידה שבאתי להיות שחקנית. זה היה לי ברור מאז שאני קטנה שזה מה שאני הולכת לעשות. אני לא הבנתי את האחרים שהם באים והם לא מבינים מה עושים שם. אני באתי חדורת מטרה.
נשארת בקשר עם מישהו שם?
כלום.
מאז ומעולם?
כלום.
איך את מסבירה את זה?
זה היה חברות לתוך הבית, זה גילאים שונים, מקומות שונים. אני הרגשתי שם היחידה שבאה מתל אביב ומבינה את החיים והייתי בת 22, איזה חיים הבנתי למען השם. כל השאר היו ילדים כאלה מכל הארץ שבכלל לא גרו לבד, לא עזבו את ההורים שלהם.
את גרת בזמנו לבד כבר?
כן, גרתי בתל אביב, הייתי ברמנית בתל אביב. אז חשתי את עצמי מבינה עניין.
יכול להיות שבגלל זה גם לא זכית?
לא חשבתי שאני אזכה.
למה? את אומרת שבאת ממשחק, בסופו של דבר זה היה כישרון למשחק.
לא חשבתי שאני אזכה, גם הייתי בעד צ'ינו. אני זוכרת ששאלו את אבא שלי בקהל מי לדעתך יזכה? והוא אמר "צ'ינו". ואז אני זוכרת שעליתי על הבמה ואמרתי "אבא שלי תמיד צודק". הייתי ממש בעד צ'ינו, נורא אהבתי אותו. ליבי יצא אליו.
לא יצא לכם לראות אחד את השניה כל השנים האלו?
לא, לא. זה היה נראה לי תוכנית שלצ'ינו תעשה יותר טוב אם הוא יזכה, ובאמת רציתי את זה בשבילו. ובאמת היה מגיע לו בעיניי, הוא עשה את העונה מבחינתי.
כשיצאתי משם זה היה שוק שוק הלם הלם הלם, והאמת המזל הגדול שלי זה שהתקבלתי ל"השיר שלנו" מאוד מאוד מהר אחר כך. אני מניחה שאם לא הייתי מתקבלת ל"השיר שלנו" הייתי נוסעת אז לחו"ל ללמוד משחק.
ואז התקבלת ל"השיר שלנו" שנחשבת לסדרה אייקונית היום. ילדים בגיל של הילדים שלך גדלים עלייך.
נכון. עד היום זה נורא מצחיק אותי שואמרים לי "גדלתי עליך". כבר 20 שנה אומרים לי את זה. בהתחלה זה העליב, אחר כך זה כזה "די, אני עדיין לא שם, עדיין לא גדלו עליי". והיום זה כזה "כן, גדלת עליי, ברור". זה מחמיא לי.
אולי את יודעת לפצח למה כל כך אוהבים לאהוב את הסדרה הזו עד היום?
הדבר היחיד שאני יכולה להגיד זה שאולי פשוט הייתה שם נוסחת קסם כזאת של קאסט מאוד גדול והמון המון עקיצות וצחוקים על התעשייה ולא רציני, זה קסם. אני חושבת שזה זה מה שתופס. בגלל זה אני אומרת, "וואלה מגניב תגדלו עליי".
ואיך זה היה להיות אז עם המאמי הלאומית נינט ואפרת בוימולד, כולם שם היו מאוד מנוסים ואת הגעת מריאליטי. זה היה נחשב בזמנו?
אני חושבת שזאת השריטה העיקרית שלי מהדבר הזה. היה לי ברור אני תמיד רוצה לשחק אני הולכת ללמוד משחק, והמון המון שנים הסתכלו עליי כלא טובה מספיק, הרגשתי שלא נותנים לי את אותם הצ'אנסים, ומסתכלים עליי כפליטת ריאליטי.
ואבל הרבה פעמים הוכחית אחרת. זה העניין, כולם אמרו "הנה אתם רואים, פליטת ריאליטי ואיזו דמות היא הביאה ואיך שרופים עליה". אבל זה היה קשה. זה היה דרך להוכיח.
ומשם שמרת על קשר?
אני בקשר עם עמוס ועם יובל ויואב צפיר. לא עם כולם, הזמן עושה את שלו, אבל אני בטוחה שכשאני אראה אותם, אני אחבק אותם. יש פה איזה חסד נעורים.
אין איזה רצון לעשות פרק איחוד?
שיעשו כבר פרק איחוד, אנחנו מחכים לזה שנים.
אז למה את לא מרימה את הכפפה?
אתה צריך את אורי גרוס ואת יואב צפיר.
היית מוכנה לחזור לזה?
בטח למה לא? זה מגניב מאוד.
כי יש כאלה שאומרים - זה משהו מאוד מוצלח, לא לגעת בו.
אני חושבת שאם אורי יכתוב את זה ויואב זה ייראה טוב.
אם יציעו לך עכשיו תפקידים ואת תצטרכי לעבור לחיות בישראל, זה משהו שאת יכולה לעשות?
אני אהיה על הקו. הילדים גדולים, זה הזמן שלי. היום אני במקום שהילדים הם בטוחים הם רואים, הם כל כך שמחים בשבילי, שולחים לי הודעות כמה הם גאים בי.
גם שם מזהים אותך ישראלים שמגיעים ללונדון?
בטח, ברור.
ומה הילדים שלך חושבים עלזה?
הבנים חמודים גאים, והבת שלי היא כאילו מתלהבת, אבל אתה יודע, ילדה ילדה בת 13, אני יכולה להרשים אותה?
בני כמה הבנים?
תיאו בן 11 ולוקה וניקולה בני 8.
הפכת להיות לאמא די צעירה.
את סשה ילדתי בגיל31, אבל תקתקתי אותם. עשיתי מהר, והתאומים פשוט יצאו בפוקס.
והתאהבת באימהות?
לא. רציתי להיות אמא, אבל אני גם אמא.
ואת לא בארץ ואין לך מי שיעזור.
גם אם יש מי שיעזור, אני נגיד מניקה שניים, אין לי מספיק ידיים לנהל את האירוע, וברגע שאין מספיק ידיים אז כל פעם את מרגישה אשמה. זה היו שלוש שנים מאוד מאוד קשות, לא יצאתי מהבית. החיים חוזרים מאוד אבל זה לוקח זמן. זה לוקח זמן.
איך מתמודדים בעצם?
לנרמל לנרמל לנרמל. אני לא חושבת שמדברות על זה הרבה. אני חושבת שיש הרבה הרבה שמדברות ובעיקר מטיפות על מה צריך ומה כדאי, וכשנשים צעירות יותר מדברות איתי, אני לא אומרת להן מה כדאי, אני אומרת "מה את רוצה?". כי זה מה שכדאי. ולנרמל, הכל בסדר. וכשהיא רואה ומישהי שעברה את זה אומרת לה "זה בסדר זה נורמלי שאת מרגישה שאת מתחרפנת, זה נורמלי". ואז ברגע שאומרים לך שזה נורמלי - פתאום את לא מרגישה משוגעת.
ועוד היית בסין. את לא רוצה במצב כזה להיות עם חברות ומשפחה?
כשעברנו לשם זאת הייתה החלטה של שנינו. אני כבר עברתי עם ילדה בת חמישה חודשים, זה לא היה הפתעה. חיי כאמא היו בחו"ל.
למה בעצם עברתם?
ארנון לא אוהבת שאני מדברת עליו, אבל עברנו לעבודה שלו. גם בלונדון עבודה שלו. אני עבדתי גם בשנגחאי ועכשיו אני עובדת בלונדון, אבל אבל זה בסדר, זה חלק מהחיים.
כשאתה מקבל ילד החיים שלך מקבלים בוקס מכל הכיוונים. זה מדהים, זה הדבר הכי יפה שיש וזה גם הדבר הכי קשה בעולם והקרבה והחיים השתנו, בסדר.
איך החיים מעבר לים מאז השביעי באוקטובר?
אני חושבת שזה לא מה שאתם חושבים. בטוח בלונדון! די להראות את כל הרע כל הזמן. ברור שיש, אני לא מטומטמת וברור שהאנטישמיות צפה וברור שאני פוגשת אנטי ישראליות, מאוד מאוד מעט והכל בסדר.
הפסדנו בנרטיב של ההסברה ואנשים מטיפים ולא מבינים, זה מבורות, כי הם רואים דברים בטלוויזיה שזה מה שמלמדים אותם שקורה. ואני מרגישה שגם פה מראים רק את הרע שקורה בעולם במקום גם להראות את הטוב.
איך את התמודדת עם באמת עם כל המלחמה ועם כל היחס כלפי ישראל בזמנו ועדיין?
אני כרגע באפס סבלנות וסובלנות לאנשים שאומרים לי משהו כי אני מישראל. אני לא מוכנה.
זה קורה?
זה יכול לקרות מדי פעם. בגלל שאני מפיקה את פסטיבל הסרטים הישראלי, שמה אני פוגשת את זה יותר. כי זה יותר אנשים שמפחדים לעבוד איתנו כי הם מפחדים שיהיו הפגנות. אני מרגישה שבתור יהודים אנחנו כל כך רגילים לאנטישמיות, שאנחנו מתנצלים ואנחנו מתקפלים ואנחנו צריכים להבין את כולם.
אני מרגישה ב-DNA שלי כל כך הרבה יותר ישראלית. אני אוהבת אני אוהבת את כולם ולא מעניין אותי מאיפה אתה מי אתה מה אתה לא אכפת לי. אוהבת מכבדת הכל טוב. ואז כשאני פוגשת מישהו ואם הוא אומר לי משהו כמו "אנחנו לא אוהבים אותך, את מישראל", אז אני עונה "גם אני לא אוהבת אותך".
לא מוכנה, די עד כאן. לא באלימות, גם מוכנה להידברות מוכנה שמישהו יפתח איתי שיחה, יש מקום לדבר אבל מישהו שיבוא עליי ובגלל מאיפה שאני כבר אוטומטית "אני רעה", אז אני מראה לו גם כן.
את באמת מאוד ישראלית כי את עזבת את הארץ בגיל מאוחר, אבל מה הילדים שלך?
קודם כל הם ישראלים. יש להם דרכון ישראלי והם ישראלים. אבל הזהות שלהם תהיה שונה משלי, אין מה לעשות. אנחנו בית מאוד מאוד ישראלי עם המון חברים ישראלים שחוגגים ביחד וממש מלמדים אותם והם יודעים והם מאוד חזקים בזה. הם גדלים בלונדון, אין לי איך לשנות את האיך זה ישפיע על הזהות שלהם. אבל הם יודעים טוב מאוד מה לעשות, מה להגיד אם צריך מה קורה אם.
עוד מעט יש בחירות. אתם תגיעו להצביע?
כן. אני מקווה שיהיה שינוי. זה משהו שהוא מאוד חשוב, בטח כשאת רואה את זה מהצד. מצד אחד אני מבינה את האנשים אומרים, "אתם בכלל לא חיים פה, מה זה משנה מה תגידו?". מצד שני, זה חשוב שאני אבוא ואני אצביע.