"אני לא עושה כלים." מודיע אנחל בונני בחגיגיות לדורין אטיאס ההמומה בפודקאסט שלה. "אני נשוי לאחת הנשים הכי חזקות בישראל", הוא מסביר, והיא פשוט לא מוכנה לראות אותו עושה כלים כי "זה לא סקסי בעיניה".
וכן, יש להם, לבונניז' - ליידסדורפס' פתרון פשוט: לפעמים דושי שוטפת צלחת, אבל בדרך כלל המשימה נשארת למנקה שלהם, שמגיעה, "כמו אצל כולם" על פי בונני, 5 פעמים בשבוע.
מכאן דורין יוצאת למסע הסברים לאנחל המבולבל: לא לכולם יש עוזרת 5 פעמים בשבוע, או בחודש. או בשנה. זה מה ששובר זוגיות הרי, הכלים בכיור, המיטה הלא מוצעת, הזבל שהצטבר וערמות הכביסה הלא מקופלת. "אז שיביאו עוזרת לשעה ביום, 5 פעמים בשבוע" מציע בחזרה אנחל, "מה, אנחנו שמים את מערכת היחסים בבית על זה שיש לך עזרה או אין לך עזרה?".
והתגובה של דורין? כמצופה, עצבים. לא כולנו שחקנים מצליחים שנראים כמו פרסומת לגבר שמניח בלטות או נשים אחת על השניה, לא התחתנו עם אצולה ישראלית. אנחנו עושים כלים. וספונג'ה וכביסה וחלונות ופאנלים, אז איך הוא מעז?
ואני אגיד לכם איך הוא מעז. ממש כמו שהעזה לפני כמה ימים מעיין אדם: כי הוא יכול. וכי זה בדיוק מה שאנחנו רוצים לדמיין על החיים הנוצצים שלו ושל דושי.
בתחילת הפודקאסט אנחל מתיישב ומודיע שהוא רוצה לדבר על יחסים, ובמקרה הספציפי הזה, הוא מספר את ה"פתרון" הספציפי שהוא ודושי מצאו לשמירה של מערכת היחסים הפרטית שלהם, והפתרון הזה הוא לשפוך כסף על הבעיה.
זה לא הופך את הזוגיות שלהם או אותם לרעים. אני לא חושבת שאנחל מגיע הביתה, זורק את הנעליים המטונפות שלו באמצע הסלון וצורח "דושי! איפה ארוחת הערב שלי?! מה עשית כל היום?!" והיא, מצידה, מעדיפה ככל הנראה לראות אותו עושה דברים אחרים, אולי להרכיב מדף מאיקאה, לתרגם לה "קטנטנות", או לעשות מעשה משוגע לחלוטין כמו להקשיב לה ולהכיל אותה.
נראה לי תמוה לכעוס כל כך על החלטה פרטית של זוג שנשוי כבר מעל ל-12 שנים, הורים לשני ילדים, שמצליחים לג'נגל הורות, קריירות, פרסום, וכנראה גם כיור נקי, רק כי לרובנו אין את הפריווילגיה לעשות את אותו הדבר.
זה אגב לא אומר שההצעה שלו "להביא עוזרת לשעה ביום, כל יום" היא לא מנותקת, כי היא כן, אבל בואו נודה באמת - אנחנו אוהבים את הסלבס שלנו מנותקים ומפונקים.
אנחנו לא רוצים לחשוב שאנחל עושה כלים אלא אם זה סצנה בקומדיה רומנטית, כשהוא עטוי בסינר ונושף בועות על בת זוג מאושרת, ממש כמו שנעדיף לראות את יעל שלביה משחקת פאדל על היאכטה של החבר שלה מאשר רבה על קוטג' במכולת.
הכעס על העובדה שהם מחליטים להוציא את הכסף הפרטי שלהם על משהו שאחרים לא עושים או לא יכולים הוא צבוע במקרה הטוב, ועלוב במקרה הרע.
זה בדיוק הדיון שעלה לפני כמה ימים עם מעיין אדם, שהודיעה לכולם שהיא גילתה את הנוסחה לאושר: כסף. האם זה אומר שאישה כמו מעיין, שהצליחה לבנות חיים, משפחה ועסק משגשגים לצד איבוד אחותה בשביעי באוקטובר ושבירת המשפחה שלה, ועדיין מצליחה לחייך, חושבת שכסף זה הכל בחיים? כנראה שלא. האם היא אישה ריאלית שמבינה שמדובר במשאב שיכול להקל על החיים שלה ושל המשפחה שלה ולהפוך את היום יום להרבה יותר קל ונעים, ואולי גם מטופל ושמור? חד משמעית.
בסופו של דבר הדיון של דורין, אנחל ומעיין הוא זהה: האם מותר לנו לקחת סכומים שנראים לאנשים אחרים אסטרונומיים ולבזבז אותם על משהו שמהצד נראה כפינוק מנותק, ואז, במקום להצניע את העובדה שהם מפונקים ומנותקים, עוד ללכת ולספר על החוצפה המנותקת הזאת לכל מי שרק מוכן לשמוע. התשובה היא כן.
ואם לרגע נוותר על ההיתממות והיומרה, אז בואו נודה שאנחנו רוצים את הסלבס שלנו קיצוניים: יושבים גבוה במגדל עם 10 משרתים ואז נופלים למטה לעבר התמכרויות, מטפסים בחזרה למסיבות נוצצות ושטיחים אדומים ואז מגלים לנו שהם בכלל הוטרדו, נשדדו ונבגדו. זה סקסי ומעניין הרבה יותר מלשמוע על יום-יום אפור ומשעמם. את זה יש לנו בבית, בין הכלים לניקיון אחרי הכלב ששכחנו להוריד.
האם זה אומר שאנחל, דושי או מעיין מאושרים יותר מאיתנו? כנראה שלא. הרי בסוף כולנו מבינים שכסף באמת לא קונה אושר, אבל הוא בהחלט פותר בעיות כלכליות.