חופשייה מאי פעם: סנדי בר פותחת את הלב

33 שנים עברו מאז שסנדי בר פרצה לראשונה בתעשייה, כשהייתה בת 17 בלבד. השבוע, היא סגרה מעגל כשהצטלמה שוב בהלבשה תחתונה, והוכיחה לכולם שגם בגיל 50 ואחרי עשורים בתעשייה, אפשר לגמרי להיות בשיא שלך.

בריאיון ל"וואלה אישי", הפודקאסט של וואלה סלבס, היא חוזרת אחורה לימי התהילה, ההחלטה לעבור לארה"ב דווקא בשיא הקריירה וההכרה, החזרה ארצה והפרידה מאקי אבני, התפנית המקצועית כשהחלה ללמוד עיצוב פנים, איך השפיע עליה ה-7 באוקטובר, החיפוש אחר זוגיות ואהבה ולמה היא לא תצא עם מישהו צעיר ממנה?

השבוע הצטלמת לקמפיין חדש ל"לדלתא", שעשית אחרי 33 שנים. בפעם ראשונה עשית את הקמפיין הזה בגיל 17. ואז מה, קוראים לך אחרי 33 שנים? אני בטוח שגם היו הצעות לפני.
אני חושבת ששבוע לפני זה צילמתי ל'לאשה' את השער שיצא באותו יום, וזה היה עם בגדי ים. וזה היה גם בגדי ים, ואמרתי "יאללה, רעיון מגניב, בוא נלך על זה", משהו כזה חופשי וקליל. ואז זה התחבר הכול ביחד. כל כך נהניתי מהצילומים עם הבגדי ים, כי יש בזה כל כך חופש וסוג של העצמה כזאת.

בתור מישהי שהתחילה לדגמן בגיל 17, כמה זה קשה לראות את סימני הגיל?
קודם כל, אם לא הייתי מרגישה מאוד בנוח לא הייתי גם מצטלמת. אני מרגישה מאוד בנוח עם עצמי. יש רגעים כמו כל בן אדם, אתה יודע, אני קמה בבוקר אני אומרת "וואו", אבל מה לעשות, אי אפשר להיאחז, צריך לשחרר. והמזל הוא שאנחנו משחררים לאט לאט.

זה כמו ילד שאתה מגדל, והתהליך הוא תהליך רציף כזה, זה לא משהו שביום אחד הוא נעלם לך מהבית. אתה יודע, הילד שלי עכשיו בצבא, אני רואה אותו בסופי שבוע ובקושי. התהליך הוא לאט לאט, אתה יודע, מהתינוק שיונק, ללאט לאט הולך בעצמו ואתה עדיין שם, ולאט לאט בית ספר וחברים, ולאט לאט הם פורשים כנפיים ועפים. אז ככה אני חושבת עם תהליך הקמילה, ההתבגרות, אותו דבר. שאנחנו יש לנו איזה משהו ולאט לאט אנחנו ככה מרפים.

משלימים?
ברור. אנחנו גם חיים בדור כזה שיש המון תשומת לב, והכול נורא בחוץ עם הטיקטוק והאינסטגרם, הכול נורא התעסקותי כזה סביב הדבר. והשאלה מתי אנחנו שמים דגש על ערכים, על הערך. כן, זה חלק מהחיים ואנחנו שם, ולקחת את זה חזרה, להחזיר את הכוח חזרה לערכים ופחות על הנראות אלא יותר על התחושה.

איפה את באמת במשחק הזה של טיקטוק ורשתות חברתיות?
טיקטוק לא. רשתות חברתיות ממש מעט. אני כן שם כי אני מבינה שזה חלק, אני משתדלת פעם ב, אני נזכרת כזה שאני צריכה להיות שם, אבל במינון שלי. זה לא הפורטה שלי, זה ברור לי.

ואם נניח עכשיו מותג ירצה אותך?
הם יודעים, הרבה מותגים יודעים שהם לא יקבלו את הכמות מיליוני העוקבים כי אני לא, זה לא הזה. אבל זה נורא תלוי מה מחפשים, נראה לי. איזה ערך אתה מחפש. וזה בסדר זה וזה בסדר זה.

איך היה נראה היום יום שלך בימי השיא? יכולת ללכת לקניונים ולהסתובב?
מה פתאום, זה היה משהו חדש, כמו כל דבר חדש לדעתי שהוא מרוכז יותר, אז זה קיבל המון המון באז. תחשוב שלא היו ערוצי תקשורת, אנחנו מדברים על ערוץ 2 וערוץ 1, זהו. כמות הפרסומות שעשיתי היא לא שפויה. אני זוכרת שעשיתי אולי עשר פרסומות במקביל. ערוץ 2 בין לבין הפרסומות שלהם עשו לי פרסומת.

מה זאת אומרת?
הם לקחו קטעים מ'כסף קטלני', מכל מיני קטעים, וערכו לי סרטון של "או סנדי" ואני מסתכלת ואתה יודע, זה כאילו פרסומת עבורי.

מטורף.
משוגע.

ולא הולכים לאיבוד?
בטח שהולכים לאיבוד. זה לא שכיווננתי את הקריירה שלי, עכשיו נערה בת 17 הולכת ועכשיו אומרת "זה מה שאני רוצה לעשות בחיים" ומודעת, כי זה גם היה חדש כל הערוץ וכל ההתפרצות של פרסומות וכאלה. זה משהו חדש שקרה, אז אי אפשר היה ממש להיערך לזה. על אחת כמה וכמה כמישהי שלא ממש תכננה גם את הדבר, בסך הכל נכנסתי כזה "אוקיי, אני רוצה לעשות את העבודה שלי הכי טוב", עשיתי עבודה מצוינת ופתאום התפוצץ. אז היה מבהיל.

העבודה הייתה מדהימה כי אני מאוד יצירתית ואני מאוד אוהבת ופרפקציוניסטית ומעניין אותי, סקרנית. ולטייל בכל העולם פעם עם כל פרסומת הייתה מצולמת ב-all over.

גם עשית הרבה כסף בטח בזמנו.
הרבה כסף לילדה שאתה יודע, בקיץ יום יום הייתי עושה בייביסיטר בשביל לקנות לעצמי כרטיס טיסה לטוס לדודים בארצות הברית, ופתאום אני כזה יום צילום ואני כזה "אה, אוקיי, לא רע".

ואיפה ההליכה לאיבוד?
בגלל שההתבגרות עדיין קורת וגם הייתי ילדה די חנונית כזאת.

באמת?
כן, הייתי ילדה טובה כזאת מאוד עדינה, עדיין לא ידעתי לבטא, חיפשתי, לא יודעת אם סנטר, אבל הבנה. עברו עליי דברים ועדיין התמודדתי מול עצמי, מול כל מיני דברים של התפתחות עצמית.

יש לך איזה נקודה של איזה שבר, איזה נפילה שאמרת "למה אני צריכה את זה?"
אני לא יודעת אם נקודת שבר, אבל אני חושבת שכשהפרסום היה מאוד מאוד מסיבי, וההגדרה שלי הייתה ברורה, כאילו מבחוץ, קודם כל מלא אהבה שזה מדהים, אבל זה כמו היה ביני לביני, איזה חוזה של לספק את הסחורה, של מה שאתה חושב שזה במקביל, כי זה לוקח את החופש.

מה הסחורה? מה היית צריכה לספק?
את השלמות הזאת. אני לא יודעת את מה.

סמל סקס?
לא, אף פעם לא הרגשתי סמל סקס, אבל גם לקרוא לי סמל סקס, כילדה, זה היה נראה לי הכי רחוק מעצמי שאפשר. ואני זוכרת כל מיני אמירות, כל מיני דברים שהיו נשמעים לי כמו איזה משהו כזה לשים עליי ואני לא יודעת מה לעשות עם זה, זה סתם כותרת. זה לא באמת התחושה שאני הולכת איתה.

ומתי הרגשת שבאמת מעריכים אותך לא בגלל רק איך שאת נראית?
אני לא חושבת שזה העניין של להעריך אותי, זה לא היה מתי מעריכים אותי. החופש נלקח. אני לא הרגשתי שאני בן אדם חופשי לגלות את עצמו. זה הכל. ואני לא חושבת שאנחנו יכולים ללכת בעולם כשאנחנו לא חופשיים.

יש איזה רמה של זהות, שאתה כל הזמן מגלה אותה. וזה בסדר גמור להיות בתוך פרסום כל עוד אתה יודע כבר לשמר את המקום הזה שאתה יודע מה הכי חשוב לך, ואתה יודע לשמור עליו ולעשות את ההבחנה. אבל כשאתה לא יודע את זה עדיין לעשות את זה, אז בהצלחה.

גם בטח עניין של חברים וכאלה שרוצים בחברתך בגלל שבטח היית מאוד מפורסמת.
זה פשוט סגר אותי, זה לא קשור לזה, זה פשוט סגר אותי.

אז מה עושים? סגר אותך ומה?
סגר אותי אז בורחים, טסנו ל-LA, אתה יודע. סתם, אני מסתכלת על זה על איפה הייתה נקודת היציאה שלי מהלופ הזה, זה היה כן, טסנו. איזה כיף, חופש.

לפני שנסעתם, היה איזה פרויקט, איזה משהו שאמרת, 'טוב די, זהו, אני לא יכולה יותר'?
לא, תמיד אמרתי שאני רוצה לנסוע, זה היה לי ברור שזה הנקודת יציאה, לצאת שנייה ולחוות ולגלות ולצאת להרפתקה חדשה.

איך הייתה ההרפתקה הזו?
כל הזמן רציתי לנסוע לניו יורק. לא קרה ניו יורק, ואחרי שנה אקי קיבל הצעה מאיזה סוכנות, והוא אמר לי "יש LA", ואמרתי מה שזה, מצידי לנסוע להונלולו, לא משנה לי לאן. אז קיבלתי קצת דקלים, אומנם זה לא היה הונולולו, אבל כן.

אבל זה הוא קיבל הצעה, אקי קיבל. ומה את, אשת איש? היה בא לך את השקט הזה?
אני ידעתי שאני רוצה כרגע לנסוע. זה היה ברור לי שאני צריכה לנסוע. זה לא ממש היה לי משנה, זה לא היה בעקבות חלום , להפך הגעתי לשם ודי מהר כבר נכנסתי לסוכנות שלו. ואמרתי, "רגע, אני עדיין לא בשלה לגמרי למשחק". די מהר קיבלתי סרט, ממש מהר, אודישן וסרט, ואני כזה "וואו, איזה יופי", זה נורא כיף לקבל אישור שאתה טוב במשהו, זה ברור ועם שחקנים גדולים. עד שקלטתי שאין לי גרין קארד, אולי כדאי להתחיל לעבוד על הגרין קארד לפני.

מה עושים? אין סרט?
לא, בוטל.

כמה התבאסת?
התבאסתי, אבל לא יודעת, הייתה התרגשות גדולה ואז פתאום כזה "אה, לא קורה", אוקיי.

יכול להיות שהיית במסלול של איזה גל גדות כזה?
אני לא יודעת כי באיזה שהוא מקום, אין לי מושג, אנחנו לא יודעים. אבל זה לא שלא היו הזדמנויות אחרי, היו הזדמנויות אחרי. ואז פשוט התמכרתי, לא יודעת אם המילה התמכרתי היא הנכונה, אבל כל כך נהניתי פתאום מהשנייה של השקט שאמרתי, "רגע רגע, מה יקרה אם אני אהיה פה מפורסמת? מה, אני אסתובב בכל העולם וכולם יצביעו עליי?". וזה היה עדיין צמוד לתחושה של הפרסום ההיא (בארץ), ואמרתי "לא, אני באתי בשביל שיהיה לי גם חופש. מצד אחד אני רוצה להצליח, מצד שני אני רוצה את החופש. אז שנייה".

יש מצב שזה בגלל שהתחלת מאוד מוקדם יחסית בגיל 17?
הרבה דברים, בגלל שזה גיל 17, בגלל שזה בום גדול של ערוץ 2 שהתפוצץ, שניים וחצי אנשים שהם המוכרים וכולם סביבם. כל מיני דברים, ובגלל שהייתי גם באמת מסוגרת ועדיין חיפשתי את הקול הפנימי שלי שהגיע מאוחר יותר.

אבל גם כשטסתם ל-LA הייתם מגיעים לפה לגיחות. למה זה?
חלק מהעבודה שלי, זאת הייתה העבודה שלי.

אבל מצד שני גם רצית את השקט הזה ולא רצית את העבודה.
אבל עבודה זה דבר חשוב, איך שהוא אתה צריך גם לחיות. זאת הייתה העבודה.

כמה זמן הייתם שם?
שמונה שנים.

ואז, למה חוזרים?
ליאם נולד שם. ליאם היה בן חמש כשהחלטנו לחזור. אני מודה שאני לא מיהרתי לחזור. לאקי זה כבר היה כזה לוחץ והוא אמר לי "אני רוצה הביתה". אני עדיין נהניתי, אני מאוד מצאתי את LA כיכולה לספק לי את המקום של בית שני. וגם ליאם, אתה כבר בונה סיסטם, הוא היה בגן מיוחד, ואהבתי את השקט לגדל אותו בצורה מסוימת שהיא מאוד שקטה, לא תכננתי "אוקיי, בוא נעשה סטופ ונחזור". אבל זה בא משם, כשהוא אמר "אני חוזר".

ולא היה איזה משבר כזה של "טוב, אני נשארת"?
אני לא יכולתי אפילו לחשוב על זה. זה עבר לי לרגע ואמרתי "מה זאת אומרת, אני נשארת? אז מה, ליאם יגדל בלי אבא? בלי אמא? על הקו?". לא, זה לא הייתה אופציה בכלל, זה ברור ששנינו נהיה באותו מקום, גם אם בנפרד אבל שזה הוחלט, שנינו באותו מקום, יש לנו אחריות.

אני חושב על פאוור קאפל שיש לנו במדינה, אבל פעם זה באמת הייתם פאוור קאפל, לא היו דברים כאלו. אם את אומרת שהפרסום שלך היה מטורף, אז שלכם ביחד זה היה משהו שלא היה.
אני כל כך לא חוויתי, לא זוכרת את עצמי חווה את הדבר הזה.

לא נהנית מזה? אני מדבר עם הרבה אנשים שבאים ומספרים לי "כל החיים חלמתי להיות ברגע הזה שאנשים יזהו אותי ברחוב ושיתבקשו ממני סלפי". את לא?
לא, לא, זה לא היה בלקסיקון, זה פשוט קרה. זה באמת קרה נורא מהר.

איך זה קרה, אגב?
הסתובבתי ברחוב, הרבה פעמים היו עוצרים אותי, הייתי באמת נערה מאוד יפה, משהו תמים כזה. והיו עוצרים אותי וברחוב ויום אחד עצר אותנו צלם, סטיב קראו לו, מלונדון. והוא אמר לי שהוא רוצה לצלם אותי. ואני הייתי עם אמא שלי ואמרתי לו "תודה, אבל לא", כמו שתמיד הייתי אומרת, נורא נחמד שמחמיאים לי אבל הייתי כזה אתה יודע, פיזיקה, כימיה מדעים.

ואז אמא שלי הסתובבה אליי ואמרה לי "למה את כזאת אנטי תמיד?". אמרתי לה "אני לא אנטי, זה פחות הכיוון שלי". היא אמרה לי "אולי ננסה, למה לא? מקסימום יהיו לנו כמה תמונות שלך מהגיל הזה יפות כזה בבית". סוג של שכנעה אותי קצת, ואמרתי "אוקיי".

הוא הזמין אותנו, מההבנה שלי גם הבאתי בגדים מהבית, כל מיני דברים, הייתי מאורגנת, ידעתי בדיוק מה אני עושה. והוא שם מוזיקה ואשתו הייתה מאפרת, ובאנו, אמא שלי ואני. והיה נורא נעים, אווירה נורא נעימה. ואיך שנפתחה המצלמה, זה היה כל כך טבעי, כל כך ברור מה אני עושה וכל כך פאן, שזה פשוט התגלגל. הכיף הזה עבר הלאה. הצילומים היו כל כך טבעיים ונכונים.

הוא אפילו לא שאל אותי, הוא העביר את זה לסוכנות יולי. יום למחרת אמרו לי "אנחנו מסוכנות" ולא הבנתי כלום, והוא אמר לי "כן, העברתי את הצילומים". והם כבר הזמינו אותי, והם כבר שלחו אותי לדעתי כבר יום למחרת או באותו יום לאודישן. ואמא שלי באה איתי ונכנסתי ואמרתי "אוקיי, מה עושים?", והיה נורא נחמד. ושאלו אותי בחוץ "איך היה?", אני כזה "אחלה, נתראה בצילומים כנראה". אמרו לי "לא, זה לוקח זמן עד שבוחרים", ואמרתי "מה זאת אומרת?", זה היה לי ברור שאנחנו עושים את זה. ובאמת כך היה. שבוע אחרי כבר צילמנו.

אודישן ראשון שלך עברת.
זה התגלגל כזה כל כך מהר, כמו כדור.

ואחרי כמה זמן את כבר מפורסמת בכל מקום?
לדעתי תוך איזה שנה היו כבר מלא דברים בחוץ. אני זוכרת אותי בצבא כבר מצלמת סדרה.

אני זכרתי שזה התחיל עם עדי ברקן.
לא, ממש לא. זה תקופה אחרת.

אתם בקשר היום?
לא לא, ממש לא. זו הייתה תקופה שסגרה אותי מאוד.

למה?
כי היה שם דברים לא הכי וואו, שלא היה תקין לגמרי.

אפשר לדבר על זה?
פחות. כאילו אפשר אבל לא בא לי שזה יהיה הנושא.

אבל אם תראי אותו היום ברחוב, זה אין שלום שלום?
לא יודעת, לא. אתה יודע, מה שהיה היה, זה דברים שכל אחד חווה כנראה אתה יודע מהמקום שלו.

אז בואי נחזור שוב אחורה, חזרתם לארץ, ואתם מחליטים להתגרש. כמה זה היה קשה? את זוכרת איך זה יצא אז? אתם הוצאתם את זה?
וואי, זה היה קשה. הדבר היה לחזור לארץ בכלל. לחזור עם ילד קטן, שעד אז היה לו שקט טוטאלי והייתי אמא מגוננת, מייצרת לו את התנאי שקט האולטימטיביים. ומבחינתי לחזור לרעש עבורו, יותר ממני, אני כאילו הייתי ה-protector. לחזור לרעש, שני בתים, ואז להוסיף את זה על זה את הרעש החיצוני, לא ידעתי איך אני אוחזת את כל הדבר. לא ידעתי איך אני מצליחה.

אז איך הצלחת בכל זאת? כי הצלחת.
הייתי צריכה לשחרר. הייתי צריכה לשחרר, כי הבנתי שאם אני לא אשחרר אני אתחרפן.

זה בא עם טיפולים של פסיכולגים? יועצים?
תמיד הייתי טובה בלעשות self-monitoring כזה, אני די טובה עם זה. לא סתם יוגה 20 שנה, קראתי פילוסופיות, עניינים, אבל תמיד עניין אותי. החקר הזה, אגב לפני עשור כשהלכתי ללמוד, ממש התלבטתי בין פסיכולוגיה לבין עיצוב פנים.

ובסוף הלכת לעיצוב פנים.
מבחינתי זה טיפולי לכל דבר, זאת אומרת, העיצוב פנים הוא לגמרי משלים את העיצוב האישי שלנו, המרחב לגמרי מאפשר, המרחב החיצוני לעומת המרחב האישי, הפנימי, הכל מתחבר.

את עושה את זה היום? זה עדיין מעסיק אותך?
אני אוהבת את זה, אני עושה את זה מעט מאוד, תמיד עשיתי את זה מעט מאוד יחסית, מאוד מדוד. זה משהו שאני מאוד טובה בו, האסתטיקה היא משהו שקיימת אצלי מאז ומתמיד. אני זוכרת את זה, הפרטים הקטנים שהייתי אוספת מבתים, מתפעלת מהאדריכלות, מפיסים, מכל מיני, זה היה טבוע בי.

יכולת לעשות מה שאת רוצה, לשנות מקצוע, או ללכת לכיוונים אחרים.
עדיין. פתחתי, בחרתי לפתוח, לפתח ולפתוח.

התקשורת והקהל והציבור תמיד חיבקו אותך.
ממש, אני מודה שזה תמיד הפתיע אותי, גם שזה היה נורא נעים. הקהל תמיד באמת המון חסד הורעף עליי.

היית המאמי הזו, נכון?
כן, נכון, ממש. אני מודה שעד היום זה נורא נעים. אומנם אני לא בן אדם שמסתכל בתגובות, והיום היד הרבה יותר קלה. אני לא רוצה להתעסק בזה. באמת הקהל תמיד חיבק, זה נורא נעים. גם ככה זה עומס, אני יכולה רק לשער איך זה להתחיל להתעסק עם הדבר הזה, כמה רעש זה יכול לייצר.

התעסקות מיותרת, באמת התעסקות מיותרת. אנחנו באמת חיים בעולם כזה שאתה אומר, אם זה לא להגיד משהו טוב, באמת עדיף שלא להגיד כי יש כל כך הרבה כבר, כל כך הרבה כבר רע. ואם אנחנו יכולים להביא משהו, אז בוא נביא טוב אם אפשר.

את לא מרכלת עם חברים.
לא. לא.

אף פעם לא?
זה אף פעם לא העסיק אותי. מה זה לרכל? זה יכול להצחיק, אבל אין לי את המקום הזה, ההתעסקות בזה.

יש לך חברים מהתעשייה? שחקנים, דוגמניות?
יש כמה. אנשים שאני אוהבת, חברים שמדברים שפה שאני מעריכה את האמנות שלהם, שהם די חיים את החיים שלהם, לא מהריכולים, לא, זה לא יקרה אם לזה הכוונה.

זה היה קשה לקרוא על עצמך אייטמים, לראות פפראצי?
ה לא נעים לחשוב שאין לך חופש, זה הדבר היחיד, שנלקח ממך חופש. אני חושבת שזה הדבר הבסיסי שקיים לאדם כדי לחקור ולגלות ולהתפתח, אתה חייב את הנקודת מוצא הזאת, שיש לך חופש. וכשיש איזה הרגשה שמישהו עוקב אחריך, אז זה לא נעים.

בדיעבד לא היית עושה את הצילומים האלו בגיל 17?
אני מה זה לא יודעת לחשב את הדבר הזה ככה. לא, לא הייתי עושה משהו אחר. לא, זה המסלול שלי. הייתי צריכה לעבור מסלול מסוים שהוא ממקום סגור וחושש. לא, לא הייתי עושה אחרת.

אני רוצה לחזור לגירושים. איך זה היה בזמנו? אבל זה משהו שאתם הוצאתם או שזה דלף איכשהו?
אני לא זוכרת, יכול להיות שכן כדי לחסוך את הבלאגן, אני כבר לא זוכרת.

ואיך הייתה ההתמודדות עם זה? אין לך מזה טראומה?
לא, זה לא טראומה, אני גם חזרתי יציבה הרבה יותר, כבר בן אדם בוגר. ההתמודדות, אני זוכרת אותי אומרת "וואו, אני חוזרת לרעש", אני חוזרת לרעש כשיש לי אחריות על ליאם בן חמש שגדל באמת בתוך כפפות של משי, איך אני שומרת על היציבות הזו עבורו בעיקר. אבל אני הייתי כבר בתוך מקום הרבה יותר יציב, הייתי כבר אמא, הייתי כבר מקום שהוא התפתח.

נשארתם חברים את ואקי?
כן. כן, אבל יותר סביב ליאם. לא שעכשיו שיחות נפש, זה יותר היה סביב ליאם. שיהיה נעים, שיהיה נכון עבורו. אז בהתחלה זה היה קשר קצת יותר צמוד כי אנחנו הורים לילד קטן, ולאט לאט עם השנים, הוא התפתח ואנחנו גם. נכון שאפשר עוד לייצר, זה נורא תלוי. אפשר, אבל היו גם שנים שפחות, של רחוק יותר.

היום איפה זה עומד?
היום אנחנו בסדר גמור.

הבן שלכם חתיך הורס.
אבל הפנים, הפנים שלו זה ה... כן. הלב שלו, הלב שלו במקום.

איזה כיף. הוא קצין, נכון?
כן, קצין קרב מגע בבה"ד 1.

איך זה להיות אמא של חייל בתקופה מטורללת כזו?
וואו. תקופה קצת אחרי המסיבה (הנובה) הוא אמר לי, "את יודעת שהייתי צריך להיות שם". היו לו שני חברים טובים שהם חזרו משם. הסיפורים היו מאוד קרובים. גם חברים קרובים שהם שירתו, כל הזמן הסיפורים היו בבית. זה דור, שהחוויות שמה שהם חוו, הקרוב הזה.

העיניים שלך מדברות.
זה תקופה מזעזעת. אין מה אין מה לומר. עברנו, אני שמחה שאני יכולה להגיד עברנו, כי מרגיש שהרע רע רע שהיה רע עבר.

כמה זה צילק אותך?
הגוף שלי הגיב לזה. אתה נזכר בדברים שהם באמת זוועות עולם. אתה לא יכול לדמיין שיש רוע כזה בעולם. וזה לא נגמר, אחרי זה עליהום מכל העולם, זה תקופה וואו.

ואיפה זה תפס אותך? הסתגרת בבית? ברחת?
שלושה שבועות ראשונים אני זוכרת, אני חושבת שכולם הסתגרו נראה לי. להסתגר בבית, להגיף את החלונות, לתכנן לאן אני בורח אם חס וחלילה, באמת היה סיוט. מטורף. אחרי שלושה שבועות אני זוכרת שאמרתי "אני חייבת אוויר ולרדת לים". והרחוב היה שומם.

ואז ראיתי חבר של ליאם על החוף ואני מסתכלת ואני אומרת "זה הוא", מקפיץ כדור לבד כזה וכולו בחיוכים, ואני מסתכלת ואני אומרת "אני אפילו לא זוכרת איך זה נראה שמחייכים, שצוחקים". ואמרתי לו "איזה כיף לראות אותך מחייך".

יש לו את התכונות שלכם? יש לו את החיידק של המשחק או של הדוגמנות?
לא. לא.

זה לא יהיה שם? לא כמו אבא ואמא.
ליאם מנגן גיטרה כבר הרבה שנים. הוא גם מלמד את עצמו, לרוב הוא מלמד את עצמו מאוד, הוא אוהב את זה מאוד, הוא יש לו אוזן מדהימה.

את אמא חרדתית?
לא.

לא? משחררת?
כן.

תמיד היית?
תמיד. עם זה שהוא התפתח וגדל וצמח, אבל כן, לא אמא חרדתית.

ראיתי בלא מעט ריאיונות השבוע שסיפרת שאת רוצה אהבה, שאת כבר פנויה לאהבה. יש לך מקום אבל למישהו?
אני רוצה להאמין שכן. כן, לרוך הזה. אני חושבת שכשאני חושבת על זה אני חושבת על מקום רך, על איזו שהיא רכות, סוג של ותמימות. רכות ותמימות, בהחלט יש.

אני יכול לשאול אותך מתי היית בזוגיות פעם אחרונה?
מזמן.

אני מנסה להיזכר, חוץ מאקי אני לא זוכר שום דבר.
לא, היו היו.

היו שמועות על עידן רייכל.
נכון.

זה קרה?
לא.

כלום?
לא. אנחנו חברים. אבל לא.

למה לא?
צריך להיות התאמות בכל מיני מקומות, וזהו.

הקשר האחרון שהיה לך לפני כמה זמן?
לפני שלוש שנים. גם ככה נכנסנו לתקופה שכזו.

קצת לפני המלחמה בעצם, לפני כל הבלאגן שהתחיל.
כן. זאת תקופה של הסתגרות בבית, באמת הרבה בית. לא הסתגרות, אבל הרבה בית עם כל הטטרם ועם כל הרעש, הרבה בית. ותודה לאל, עכשיו זה תקופה של אש כזאת.

אני יכול לראות אותך בברים בתל אביב יושבת?
לא יודעת אם ברים בתל אביב, אבל אני בחוץ.

כשאת יוצאת לדייט למשל. זה אירוע אם את תשבי עכשיו באיזה בר.
תשמע, אני מכירה אנשים. כשאתה מכיר בן אדם , אם זה משהו ששווה שמתפתח, אז מה אכפת לי? לא מעניין אותי. אני לא חושבת על זה. אני לא יכולה לחשב כל הזמן את המקום הזה, של מישהו שמחליט לכתוב, זה לא הגיוני, כי אז אני מוותרת על החופש שלי. לא רוצה, אני רוצה את החופש שלי אני אחליט להיות איפה שבא לי ומה לעשות.

את נראית מדהים, בטוח שמתחילים איתך מלא או מנסים לשדך לך כל הזמן.
צריך להיות איזה משהו שבא לי להכיר.

אבל בא לך להכיר.
אני חושבת שאני ממש יודעת, איזה ידיעה שזה תחושה שאתה מזהה משהו שאתה אומר "כן". זה לא ליד. זה כן.. אני מאוד מדויקת היום, פשוט מאוד מדויקת אז זה בסדר, אז אני הולכת עם הדיוק הזה.

עכשיו זה נהיה טרנדי שנשים קצת יותר בוגרות יוצאות עם ילדים צעירים, 26, 27. את יכולה לראות את עצמך בזוגיות עם מישהו בן 27.
אמרת את האמת, עם ילד בן 27, איפה אני ואיפה זה? לא, אני לא יכולה לראות.

לא? כי זה נהיה היום מאוד טרנדי את יודעת.
סבבה, אני לא טרנדית.

למה בעצם?
כי יש לי ילד בן 21. לא נראה לי. לא. לא. סורי. סורי. אין לי בעיה, כל אחד שיעשה מה שבא לו, כל אחד והזה שלו. לא.

כבר חסכנו לך קצת איזה ב-DM באינסטגרם מכל מני צעירים.
אי אפשר לדעת מה מו מי, את הפערים וזה. אני לא רוצה לקבע, אבל אני חושבת שאנחנו בנויים, יש את הספר "שלבים", שהוא מדבר על כל עשור עם מה שהוא מביא. ואני חושבת שאין מה לעשות, כל זמן יש לו משמעות. והדברים שאנחנו עוברים בתקופות מסוימות הם שייכים לתקופות מסוימות, והייתי רוצה לחוות את התקופות האלה ביחד.

אז זה אומר שגם מישהו בוגר יותר, מישהו בן 60, את גם לא תרצי?
נראה לי שהעדיפות תהיה שנחווה ביחד, שנלך ביחד בשביל, אבל אי אפשר לדעת. זה יכול לנוע קצת אבל לא יותר מדי.

אנחנו בשנת בחירות. את כבר יודעת מה את הולכת לעשות?
אל דבר איתי על פוליטיקה, או מיי גוד.

את מתעניינת בפוליטיקה?
אני אגיד לך את האמת, החדשות אצלי זה כמעט מחוץ לתחום. אין לי טלוויזיה בבית. יש אצל ליאם בחדר טלוויזיה. לפעמים כשהוא לא בבית אני אפתח לראות אם יש איזה משהו, אבל אני לא רואה טלוויזיה.

אז מה עושים, קוראים ספר?
כן קוראים ספר. I'm all day from the old generation.

ואינסטגרם, את גוללת כל היום?
לא כל היום, אני יכולה לראות אם יש משהו אבל לא הרבה. האינסטגרם אצלי ממוקם כדי שזה לא יהיה הדבר.

אז איך נראה סדר היום שלך?
קודם כל אני פותחת את היום אם אפשר בים. יוגה. ויש כמה דברים על הפרק, עכשיו שאני אחסוך את הדיבור כרגע, דברים שמרגיש לי שהם צריכים לקרות, מעניינים.

זה עשה לך חשק, החיבוק המחודש?
לא, זה בכלל. אני פשוט בתקופה שזה כמו לצאת קצת מהביצה. הייתי בתקופה של הסתגרות עם כל המצב, עם כל השנים האלה, וזה וגם ביני לביני ופתאום זה כזה מביא לי מביא לי כל מיני רעיונות ודברים שבא לי לעשות ולהיות שם בחוץ.

מה עם הנחייה?
לא חשבתי על זה.

באמת?
היו אומרים לי הרבה ,"הדיקציה שלך את רהוטה את מדברת יש לך את זה".

גם אין הרבה מנחות טובות.
לא חשבתי על זה, אבל כל דבר ולגופו. אבל בקטע של ליזום את הדברים, אני כרגע מסתכלת ואני אומרת איזה כיף שיש לי כזה כמה דברים כרגע, שאני מסתכלת ואני אומרת 'בא לי ליזום אותם'. בוא נראה, אני לא אדבר לפני הזמן.

כמה כסף צריך להציע לך בשביל להיכנס לתוכנית ריאליטי?
כמו מה?

הישרדות או האח הגדול.
שום כסף שבעולם לא יצליח להביא אותי לשם, לאף תוכנית כזו.

למה?
אני לא בנויה להישרדות בוא נתחיל מזה נניח. תנאים קשים כזה ולא לישון, אני צריכה לישון טוב אני צריכה את הבריאות הנפשית שלי ואי אפשר לקנות אותה בכסף. באותו המשקל אני יכולה להגיד את זה גם על האח הגדול, מבחינתי להיות חשופה כל היום, לי זה לא מתאים זה לא אני.לא מעוניינת. לא מעוניינת בכלל.

ומה עם 'קחי אותי סנדי'? עם איזה תוכנית רווקים?
האמת שפעם מישהו היה לו רעיון כזה והציע לי ואמרתי לו "לא".

לא? והיום?
ואמרו לי "אבל את יודעת שיש היום התאמות מדויקות". לא. אני אתן לזה לקרות באופן טבעי.

סנדי זה יכול להיות גאוני.
תן לי לשתות מים.

מה אני יכול לאחל לך? איפה את רואה את עצמה עוד עשור, בגיל 60?
וואו מה עוד עשור? מי חושב כל כך רחוק?

לא חושבת רחוק?
לא כזה רחוק, זה רחוק מדי. אתה יכול לתכנן אתה יכול לראות את עצמך עוד עשור?

לא, אבל לפנטז לפחות. סבתא את יכולה להיות כבר בעזרת השם.
וואו. וואו. איזה רשע רגע שנייה. זה יכול להיות גם מקסים, זה נראה לי ממש רחוק.

אבל אם הולכים כל כך רחוק, אז הייתי רוצה אני אקח את זה למקום כזה ציורי כזה , לעטות עיניים כאלה מלאות בחסד, כזה שאתה סופג כזה כל רגע יותר ויותר.הוקרה, אהבה כמובן, משהו רחב כזה.

חתונה שנייה יש מצב? זה משהו שמעניין או שאת כבר מוותרת על זה?
בטח. אם כבר אז כבר. אני אוהבת, אני אומרת אם כבר אז עד הסוף. טוטאלית, אני בן אדם טוטאלי.