מוטי רייף החל את דרכו בתעשייה כשהיה בן 16 בלבד, כנער צעיר שגדל בחיפה. כמה שנים לאחר מכן, הוא הגיע לעיר הגדולה והתברג לאט לאט בצד השני של אותה התעשייה. עם השנים הוא הפך לאחד מהמפיקים והיזמים הכי מוכרים בישראל, שנמצא תמיד בלב התעשייה בעולמות התרבות והאופנה.
בריאיון מיוחד ל"וואלה אישי", רייף שיתף על הדרך הארוכה שעבר בדרך להגשים את החלומות שלו, הילדות כילד בארון ועד היציאה ממנו רק בגיל 39, הימים שבהם התפלל שהמשיכה לגברים תפסק, ההורות המשותפת שהחלה כשהפך לאב בגיל 28 בלבד, החתונה המתוכננת עם בן הזוג סימור לוזון, הסודות מאחורי הקלעים של תחרות "מלכת היופי" ושל שבוע האופנה אותו יזם, הערכים שתמיד היה לו חשוב לקדם, למ ההוא לא הולך לפוליטיקה וגם - החלום הגדול שעוד נותר לו להגשים.
צפו בריאיון המלא בראש הכתבה.
לכל הפרקים של וואלה אישי
כאן מאזינים בספוטיפיי
מה שלומך?
בגדול תקופה מורכבת, חוסר ודאות, אבל סך הכל בסדר.
בתור מפיק, זה בטח כבר פגע באיזה הפקה או שתיים במהלך הסבבים של המלחמה.
יש לי את הפקת חיי שבוע הבא, הבת שלי מתחתנת.
היה איזה חשש כזה?
כן. אבל אני מאמין שהוא שומר עלינו.
לכולם קשה, אבל בטח מי שנפגעים בין הראשונים זה האנשים של התרבות וההפקות.
ברור, אבל גם בתקופות כאלה אני חייב להודות שההסתגרות הזאת בבית תמיד מעלה אפשרות של יצירה, כתיבה, גם במצבים האלה אני מוצא את היצירה. בתוך המלחמה כתבתי ספר. אתה יושב בבית ולא יוצא, יש לך זמן, אין לך אלפי פגישות, אין לך טלפונים, אתה יושב ואשכרה כתבתי ספר. וגם בתוך המלחמה הזאת ברגע שאין לי יתרון ואין לי במה לעזור, אז אתה יושב והיצירה חוגגת.
בוא שנייה נלך אחורה. אני בתור ילד שגדל כמוך בחיפה, כשאתה עברת לתל אביב לעיר הגדולה, עדיין כולם ידעו שמוטי רייף זה "הדוגמן מחיפה שעכשיו עושה את העיר הגדולה". איך התגלגלת לזה?
זה תמיד מצחיק אותי שבכלל יש את האזכור הזה של היותי דוגמן, כי בתוך כל הארבעים שנות קריירה שלי, אני השנה מסיים ארבעים שנות קריירה מאז שעברתי מחיפה, הייתי שנה דוגמן. וזה תמיד מצחיק אותי שבכלל האזכור הזה עולה. סיימתי צבא, הייתי ילד חולם, החלום שלי היה יותר הוליווד, לוס אנג'לס, אז תל אביב הייתה כאילו בדרך. וזה מאוד קשה, כי כחיפאים אנחנו מסתכלים על תל אביב כעל העיר הגדולה, כעל אמריקה. ואתה מגיע מיד אחרי צבא, לא מכיר כאן אף אחד. אבל זאת תקופה מאוד יפה.
איך הגעת בכל זאת לדוגמנות? סקאוטר כזה ראה אותך ברחוב?
לא, בחיפה כבר הייתי דוגמן, הייתה לנו קבוצה כזאת של דוגמנים ודוגמניות, הייתי דוגמן יחיד. הגעתי לפה וחיבורים, קשרים.
רק שנה אחת היית דוגמן, זה אומר שמהר מאוד התברגת לצד השני. מה עשית?
כשעברתי לתל אביב, ביום הראשון עופר רפאלי שהיה אז דוגמן מצליח מאוד, היינו חברי ילדות והוא סידר לי לישון אצל מי שהיה אחד הסטייליסטים הכי גדולים, קראו לו נמרוד דרור, והוא סידר לי לישון אצלו עד שאני אמצא עבודה. אני זוכר שהגעתי עם התיק, כל הדרך מחיפה לתל אביב היה אז קסטות, ואני זוכר ששמתי לי מוזיקה, תמיד מלווה אותי מוזיקה בכל מיני דרכים בחיים. שמתי שיר על ריפיט, הקלטתי את השיר של אלמז "כמה רציתי שתהיה שלי". שמעתי אותו כל הדרך מחיפה לתל אביב וכל הדרך אני בוכה.
אני זוכר שאבא שלי אמר לי "אם אתה עובר לתל אביב גרוש לא תראה ממני, תל אביב זה הומואים וסמים". ואני זוכר שכל הדרך מחיפה לתל אביב בכיתי, אמרתי 'מה עשיתי', בחיפה הייתי מאוד פופולרי כילד, כנער, כבוגר, הייתי מאוד מעורב מגיל מאוד צעיר. הייתי דוגמן בחיפה והמארגן של תצוגות האופנה בחיפה אמר לי "אין לך מה לעבור לתל אביב, אתה לא יכול לעמוד שם מול כל הגדולים", אז היה ירון פינק וכל הדוגמנים הגדולים. הוא אמר לי "אתה מאבד כאן את כל מה שיש לך, יתפסו לך את המקום ואתה תחזור עם הזנב בין הרגליים ולא יהיה לך לאן לחזור". כל החיים זה מה שהוביל אותי, שרק יגידו לי שאי אפשר.
ואתה מגיע לתל אביב ואתה לא מכיר אף אחד. בלילה הראשון אצל נמרוד, הם ישבו במטבח הוא ועופר ניסים ועוד שני גייז ושיחקו קלפים ודיברו בלשון נקבה, ואני נכנסתי לחדר והתחלתי לבכות, עוד יותר לבכות, מה עשיתי, מה זה, זה נורא הפחיד אותי.
אז ידעת שאתה הומו?
ידעתי מגיל מאוד צעיר, אבל אני בא מדור שלא היה דבר כזה, בחיפה בוודאי שלא. בתל אביב את זלמן שושי שהייתה בתל ברוך, בלגנים, מכות, היינו רואים אותה בחדשות. וזו בעצם הדמות שאתה אמור להזדהות איתה, וזה נורא מפחיד. ובחיפה היה את "קוני ההומו", הייתה לו חנות משקפיים. אני זוכר שרק המילה "קוני הומו" תמיד משכה אותי, הייתי קונה פעם בשבוע משקפיים. ואז אתה מגיע לקוני ואתה רואה שהוא איש מקסים, דיברתי איתו לא מזמן, מצאתי את הטלפון שלו והתקשרתי אליו כי נורא רציתי לשתף אותו בתחושות שלי.
מזה שפחדת שתהיה הוא?
אתה נורא מפחד. אצלי בבית אבא שלי שהיה איש מקסים והכל, אבל בסוף גם דור אחר. המפגש הראשון שלי שאני זוכר שהיינו אצל חברים של ההורים שלי אצל דבורה ואלכס בקרית ים, והיה בחדשות מצעד של גאים וגאות קראו לזה. ואני זוכר שאבא שלי אמר דברים איומים. עכשיו, אתה מרגיש משהו בתור ילד, אתה מרגיש איזשהו קשר לדבר הזה. שאלתי מה זה גאים וגאות ודבורה אמרה "זה אנשים שנמשכים לבני מינם". אבא שלי אמר "בני מינם, צריך לקחת אותם", זה היה נורא.
אני זוכר את הלילה הזה שחזרתי הביתה, אני זוכר את הרגע שנכנסתי למיטה ואמרתי "איזה מסכנים האנשים האלה, אין להם אבא כמו שלי שככה אוהב אותם". ואני זוכר את המחשבה שאמרתי שכשאני אהיה גדול וחס וחלילה אני אהיה כזה, אז אני אחליט שאני לא כזה. זו מחשבה של ילד.
וניסית לא להיות?
גדלתי בבית עם אבא שמבחינתו גבר אמיתי זה אחד ששוכב עם כמה שיותר נשים. ואתה רוצה להוכיח לאבא שלך שאתה גבר.
גם עשית את זה.
עבדתי בזה, האמנתי לו. כשגדלתי קצת יותר, מגיל 13 כל ילדה בכיתה רצתה דווקא אותי. בסוף לא היה לי מה להסתיר, לי לא קראו הומו, לי לא קראו נשי, בחיים לא. ההפך, לפעמים אני אומר שאם הייתי יותר נשי היה לי יותר קל. נשים שיהיו בריאות, כשהן רוצות הן משיגות, ואני עבדתי בזה ממש. האמנתי גם לאבא שלי שזה יכול לעבור.
מתי השלמת עם זה שזה לא עובר?
בגיל 39. כילד הייתי מחזיק את ספר התנ"ך מהבית ספר ומתפלל שייקח את זה ממני, שזה יירד ממני. לימים תמיד הוקרתי תודה לאבא שלי, כי בתקופה ההיא, בסוף שנות השבעים שמונים, פרצה מחלת האיידס וכל מי שחגג נפטר, וזה היה סבל נורא. אז לימים אמרתי תודה לאבא שלי על זה שהוא הציל אותי. גם לא היה מושג כזה הומו.
ומה קרה בגיל 39?
הרבה לפני כן מול עצמי לא רציתי, הייתי עומד מול המראה והייתי אומר "תגיד אני הומו" ולא הייתי מסוגל להגיד את זה. במשך הרבה מאוד שנים חייתי חיים כפולים.
בטח אתה מכיר את שלומי דדון מעצב האופנה, שהוא עשה את השינוי האחר, הוא תמיד היה הגיי הנשי שכולם הכירו בתור מעצב והוא התחתן עם אישה.
קודם כל, שיהיה לו מזל וברכה. ראיתי את זה והתרגשתי בשבילו. כל אחד מאיתנו, כל אחת מאיתנו, יש לו צרכים אחרים. ובסוף ההחלטה לחיות עם מי שאתה מחליט, לא הכל נשען על מיניות, כי בסוף זוגיות לאורך שנים נמדדת בחברות, בהערכה, בתמיכה.
אבל הוא אמר ש"עבר לו".
אנחנו רק נאחל לו בהצלחה ובמזל. כל אחד מאיתנו מגיע מתרבות אחרת, מחברה אחרת, ממשפחה אחרת. הרי בסוף לכל אחד יש צרכים אחרים.
נשאלת כל הזמן השאלה למה צריך שיהיה מצעד גאווה, למה צריך שיהיה חודש גאווה. אז הסיבה שאנחנו צריכים שיהיה מצעד גאווה כי עדיין יש ילדים כמוני וכמוך שלא חיו את האמת שלהם הרבה מאוד שנים בגלל הסביבה שהם חיו בה, בגלל שאני הבנתי שזה חטא גדול. אנחנו מכירים הרבה מאוד סיפורים של ילדות וילדים, נערים ונערות שמגיעים למצבים של התאבדויות, של דיכאונות, של חרדות. אז המצעד הזה נועד לאותם ילדות וילדים היום שנמצאים בחברות דתיות, בערביות.
אז למה לא לעשות את החינוך הזה יומיומי? יש כאלו שיגידו, למה אתם צריכים עכשיו לעשות מצעד, תעשה מה שאתה רוצה עם מי שאתה רוצה.
אנחנו צריך להפריד את הנושא של המיניות של הקהילה הזאת לבין לחיות את האמת שלך. המצעד הזה נועד בעיניי לזה שעוד ילד או עוד ילדה שנמצאים היום בכל מיני מקומות בחברות סגורות ובחברות שהאיסור של הדבר הזה הוא באמת ברמה מאוד גבוהה וחמורה, כדי שיקבלו את האומץ לחיות את האמת שלהם.
אתה לא חושב שצריך להטמיע את זה אם זה בבית הספר, אם זה בטלוויזיה?
א' ברור שכן, ואיגי ועוד הרבה חברות וחברי מועצה בארץ עובדים על זה. אני בא מדור שלדבר על האמת שלך זה היה בכלל בלתי אפשרי. והיום כשאתה רואה בני נוער ובנות נוער, ודמויות כמו אסי עזר ועברי לידר, שלנו לא היה את הדבר הזה, וכן אסי עזר מדבר אל אותה אל אותו נער או אותה נערה ונותן לו איזשהו כוח לחיות את האמת שלו וליש לזה ערך עליון.
אנשים כמו אסי עזר ודומיו ומיקי בוגנים וכל אלה, לנו לא היה את הדבר הזה. אנחנו חיינו בסתר, בסבל, וזה כאב עצום. והיום אני מטפל הרבה בנושא של אלימות כלפי נשים, אלימות מינית, בסוף בחברות הסגורות האלה המספרים הם הכי גבוהים של אלימות מינית ושל תקיפות מיניות.
באיזה גיל הפכת להיות אבא?
קרוב ל-30.
שזה מוקדם מאוד יחסית למישהו שטורף את העולם ונמצא באיזה סוג של פיק.
הפיקים עוד לא התחילו.
השם שלך כבר היה מוכר ועשית הורות משותפת, שזה משהו שאני לא יודע אם היה קיים אז.
נועה ועומרי נולדו מתוך אהבה עצומה לאמא שלהם, פנינה בריק, שהייתה בלהקת "סקסטה". היא עבדה איתי הרבה מאוד שנים והיינו מאוד קרובים וזה היה אחרי שנפרדתי מפינצ'י (מור) ופנינה לקחה את כל האחריות של המשרד. פנינה הגיעה לגיל יחסית מאוחר, שלא רציתי שהיא תמשיך את החיים שלה בלי לחוות את החוויה הזאת להיות אמא, כי היא כל כך אמהית והיא אישה מדהימה.
שזה משהו הזוי שמישהו בן 28 חושב על זה בכלל.
חוויתי הרבה חברות לפני כן, ילד מבחינתי זה לא היה בכלל, אני בעצמי הייתי ילד. אבל זה רק בגלל שמאוד רציתי שהיא תחווה את החוויה הזאת להיות אמא ופנינה היא אמא למופת.
ואיך קיבלו את זה? היום הורות משותפת זה משהו מאוד לגיטימי. אז זה היה זר, לא?
אף פעם לא היה אכפת לי מה אומרים. אף פעם לא עשיתי את מה שמקובל לעשות, אף פעם.
אבל מבחינת הרכילות והמדורים איך הם התייחסו לזה?
פנינה ילדה בגיל יחסית מאוד מאוחר אז, קרוב ל-48. וגם זכינו בתאומים בת ובן, אז זה היה שלמות. היא אמא למופת.
לא גרתם באותו בית.
אף פעם לא.
היה לך רצון אחר כך לעוד ילדים?
כן, עם פנינה, אבל פשוט בגלל שעם פנינה זה כבר לא יכול היה לקרות אז זה כבר פחות היה רלוונטי. והיום לבעלולי שלי יש שני ילדים, אז הם כמו הילדים שלי.
כמה זמן אתם מאורסים?
אנחנו עוד מעט שמונה שנים ביחד. הצעתי לו אחרי חצי שנה, פחות אפילו. עמדנו להתחתן לפני הקורונה, בעלולי לא רצה להתחתן כי הוא כבר התחתן, אני לא חוויתי חתונה. ואני התחלתי לעשות רשימה והגעתי ל-600 איש והייתי באות ג'. אז ירדנו מזה. אני אמרתי לו שאני אתחתן, רוצה יגיע, לא רוצה הכל טוב.
אבל אתה יכול לעשות משהו קטן.
אני עובד 40 שנה, אני עוד מעט בן 62, אתה מחובר להרבה מאוד אנשים, יש לנו מערכת יחסים מאוד קרובה עם הרבה מאוד מעגלים של אנשים שאני רוצה לשמוח איתם ושהם ישמחו איתי. אני תמיד אמרתי שאני רוצה להתחתן בכנרת. אמרתי, אם ישו הלך על המים גם אני רוצה ללכת לחופה על המים. כילד תמיד ידעתי שאני רוצה להתחתן בכנרת. ולפני הקורונה סגרנו בקיבוץ גינוסר שלושה ימים, לקחת את כל בית ההארחה, חמישי שישי שבת. ואני מאמין וזה יקרה גם.
בתור אחד שהכתיר את השמות הכי מפורסמים של הבנות הכי מוכרות כמלכות יופי, מה אתה חושב על זה שאין את התחרות הזאת יותר?
אנחנו חיים היום בתקופה שונה לחלוטין. כל הנושא הזה של הגדרה של מהו יופי לפי גובה, מידה, גיל, מגדר, צבע הוא שגוי. הוא לא רק שהוא שגוי הוא גם גרם לנזק עצום.
אני לא יורק לבאר שממנה שתיתי, אבל חוויתי את זה, הייתי חלק מזה, מעולם לא הייתי מעצב, הייתי מפיק, אז אתה רואה את הנזק שתעשיית האופנה עשתה לאורך שנים בעיקר לנשים. כי אתה מסתכל על איזשהו מודל שאת לא נולדת ככה. האבסורד הוא שנערות וילדות מטר שמונים חיו בסבל, קראו להן גמלות וקראו להן ג'ירפות והן סבלו סבל אדיר. וכל אישה שרואה אישה גבוהה אומרת "החלום שלי". פחות מאחוז מאוכלוסיית העולם הוא בגובה הזה, ואז גם התווסף לזה הנושא של מידה. מודל יופי לאורך השנים השתנה, אם נלך אחורה לתקופות יותר עתיקות אז המשפיעניות היו הבחורות שהציירים היו מציירים אותן, שופעות, חזה גדול.
אבל בעולם זה עדיין קורה, התחרויות של מיס יוניברס ומיס עולם.
וזה עצוב מאוד. בשביל זה הקמתי את שבוע האופנה. אתה לא תראה במיס יוניברס בחורה שהיא מעל מידה, אני לא מדבר איתך על מידה 40, גם 38 לא, אולי. זה חייב להשתנות. אני יודע מהמקום הקטן שלי, שבוע האופנה לא מאפשר לאף מעצב או מעצבת להציג עם דוגמניות במודל יופי אחד. חייב להיות להם על פי חוזה לפחות שליש דוגמניות גיל, מידה, גובה. בכל תצוגה יהיו לך דוגמניות מלאות, גבוהות, נמוכות, מכל דת, זו סיבה שהתחלתי את שבוע האופנה וזו הפכה להיות הסיבה העיקרית היום. זה חובה. מעצב היום שלא משתתף בשבוע האופנה תדע שהוא לא הסכים.
והיו כאלה?
ברור. רובם. רוב המעצבים אגב, הבנים, חלק מהנשים גם, חושבים שדוגמנית מושלמת זו דוגמנית גבוהה רזה, מטר שמונים מידה 32. זה לא מקובל. בסוף היום יש בשפע ויפהפיות, ואתה רואה שההגדרה של יופי ממש לא נמדדת בגלל גיל גובה ומידה.
כמה שנים הפקת את טקס מלכות היופי?
לא הרבה. הייתי ילד שיודע מה הוא מרגיש מבפנים. אני זוכר שהייתי מסתובב בשכונת הדר בחיפה, והיו פעם כאלה לוחות מודעות עגולים והיו מודעות של מלכות יופי ואני זוכר שהיה "במאי: צדי צרפתי" בענק. אני זוכר שהייתי עומד מול הדבר הזה, והייתי רואה את השם מוטי רייף תחת זה. כשבאתי לתל אביב זה היה סוג של הגשמת חלום.
בשנה הראשונה עופר הביא אותי לאודישן להיות מלווה במלכות יופי, דוגמן מלווה של המועמדות, זה היה ביד אליהו אז, זה לא היה שידור טלוויזיה. עופר ואני עמדנו ככה על הבמה ואמרתי לו "אתה מאמין ששנינו מבת גלים פה על הבמה הגדולה הזאת?". הרגשנו על גג העולם.
צדי אמר לי "אתה כוכב". ואז משם צדי לקח אותי לקליפ עם ירדנה ארזי לשים "מה נתת לי" והפך אותי לכוכב של הקליפ. הוא הפריד אותי משאר הדוגמנים. אני זוכר שהוא וחיים סלע אמרו "אתה תהיה כוכב גדול". רציתי אגב שהם יתחילו איתי, כי זה היה טמון עמוק, אבל כלום ושום דבר.
הסיפור של מלכות יופי זה היה סוג של הגשמה של ילד בארון. אהבתי את הבמה, אהבתי לייצר את העולם. תמיד היה לי מאוד חשוב ערך מוסף בדבר הזה, אז גם התפאורות היו שונות, כל ההצגה הייתה שונה. היו את גל גדות, לינור אברג'יל, רנא רסלאן, אילנית לוי, כל אחת מהן הביאה משהו אחר.
אילנית לוי אף אחד לא רצה אותה כיוון שהיא הייתה נמוכה, היא הייתה פחות מ-1.70, היא הייתה 1.69 ולא הייתה במידה הנכונה. הבחירה באילנית הייתה כי מי קבע שמלכת יופי צריכה להיות מידה 36-38? גם רנא רסלאן, מלכת היופי הערבייה הראשונה שזכתה, זה היה כמה שנים אחרי רצח רבין, היינו בתקופה אחרת והיה איזשהו רצון לשלום ואני מאוד רציתי שיהיה כתוב למחרת "היסטוריה: מלכת יופי ערבייה ראשונה". אף אחד לא חשב שהיא צריכה לזכות, אבל אני חשבתי שזה הרבה מעבר. יופי של בן אדם יוצא לא רק בגלל המראה שלו, הרבה בגלל אישיות. רנא גם החליפה את לינור (אברג'יל) שהייתה סמל מאוד גדול למה שלינור הביאה. כל אחת מהנשים האלה הביאה ערך מוסף לכתר.
גם גל גדות נבחרה בגלל האישיות שלה, חד משמעית. גל לא השתנתה עד היום, האישיות שלה והענווה שבה. בבוקר של התחרות של טיטי (איינהו) התעוררתי וראיתי בפייסבוק כותרת איומה שנזרקו מאות של תרומות דם של אתיופים. אני זוכר את הצמרמורת ואמרתי "היום בערב תיבחר מלכת יופי אתיופית", כי חשוב לנו בפלטפורמה הזאת להעניק לקהילה של נערות אתיופיות להרים את הראש. וזה קרה. טיטי היא אחת הפעילות, אחת האקטיביסטיות. טיטי היא מתנה של המערכת הזאת.
אתה חבר מועצה בעיריית תל אביב. יש לך רצון להיות ראש עיריית תל אביב?
לא. תפקידים מהסוג הזה יש להם אחריות מאוד גדולה, נטל מאוד גדול. אני עושה את הדברים האלה יום יום בחיי. למה אני צריך מחויבות? אם כבר אז הייתי רוצה להיות שר הרווחה.
הציעו לך פעם לרוץ לפוליטיקה?
ברור. אבל אני מאוד נהנה מהעשייה שלי, העולם שלי מאוד רחב, מגוון, עוסק ביצירה. וגם לצד זה, 50 אחוז מהחיים שלי היום זה עבודה ציבורית, התנדבותית. אני בתפקיד מתוך בחירה.
בבחירות הקרובות אתה כבר יודע במי אתה הולך לבחור?
אני אדם של שטח, יש לנו עם מדהים. ההרצאות שלי מצפון ועד דרום, אני חי ונושם את העם בעיקר מול קהל של נשים. והלוואי שתקום מנהיגה או מנהיג אחד שבאמת יסתכל לנו בעיניים ויראה את הצורך של העם שלנו, הצורך בחינוך, ברווחה, בבריאות. לצערי אני לא יכול היום להצביע על אף אחד. אף אחד לא רואה את האנשים השקופים האלה, אף אחד באמת. וזה לא משנה איזה צד.
אני חבר מועצה, אני הגעתי כחבר מועצה והעמדתי לעצמי מספר יעדים שאני אבחן את עצמי על פי ההצלחה. מכיסא כזה אתה יכול לשנות לאנשים את העולם. אתה יכול לתקן לאנשים את החיים אם אדם רוצה לתקן אתה יכול. ואתה לא רואה אף אחד או אף אחת שבא ואומר "אני רוצה עכשיו לטפל בנושא של אלימות".
פעם דיברנו רק על אלימות כלפי נשים היום זה כבר אלימות ברחוב בכל מקום. מאיפה זה בא? תסתכל על הממשלה שלך, על כולה. השפה, האלימות הזאת מטפטפת ומחלחלת היום בבתי ספר ביסודי. איפה נשמע דבר כזה? מי לוקח אחריות על כל נושא הבריאות? היית פעם עם מישהו קרוב אליך שהיה מאושפז ואתה לא סלב? לך תחפש. חינוך, בריאות, רווחה, יש פה אנשים שאין להם מה לאכול במדינה שלנו אז פלא שהפשיעה והאלימות גואה?
אז למה אתה לא רוצה לרוץ לבחירות?
אני מאוד מעורב, אני עוזר עד כמה שאני יכול. והכי עצוב זה שהיום העולם הזה מנוהל בעיקר על ידי גברים מהסוג הלא נכון. היום יש איזשהו שינוי, אבל גברים גדלים ומתנהלים ממקום שונה לגמרי. אתה זוכר שאמרו לך "אל תבכה"? אתה זוכר שאמרו לך "אל תתנהג כמו ילדה"? "אל תרוץ כמו נקבה"? המשפט הכי נורא שאמרו לנו ועדיין אומרים לנו זה "תהיה גבר".
אני זוכר את המשפט של אבא שלי שאומר לי "מה אתה בוכה כמו ילדה?". מה זה בוכה כמו ילדה? אני בוכה כמו גבר. המשפטים האלה לכל אחד מאיתנו הבנים מייצרים חסימת רגש, חוסמים לנו את הרגש בגיל מאוד צעיר. חסימת הרגש הזאת מייצרת כעס, וכעס בחברות מסוימות מייצר אלימות. תחשוב כמה זה מעוות. למה אני צריך לבכות כמו אישה, כמו ילדה? אני בוכה כמו בן.
אתה בוכה הרבה?
אוהב לבכות. היום פחות, אבל פעם אהבתי לבכות מול המראה. לבנות יש את האמירות ההפוכות, מבנות מצפים להיות עדינות, רכות, שקטות. אישה שהיא דעתנית אומרים שהיא "חזקה", "כלבה", "ביצ'ית". כל הדבר הזה בעצם עיוות לנו את כל מערכת השוויוניות שלנו כבני אדם. וזה אחד העיסוקים הכי גדולים שלי, גם כמחזיק תיק שוויון מגדרי בעיריית תל אביב וגם כל העיסוק שלי, גם שבוע האופנה עצמו, שאתה משנה את ההגדרות שגדלנו עליהן.
בוא נדבר על משהו שנלקח משבוע האופנה. החתונה של יובל כספית. אתה חיתנת אותם, זה יצר סערה ברשת. מה אתה חושב על זה?
סערה בכוס של מים. יובל ונמרוד בעיניי הם דוגמה לזוגיות של דור חדש. דור לא כמו ההורים שלנו, לא דור שהגבר שולט באישה שלו והיא במטבח, מטפלת בילדים, מכינה אוכל וחלק מהן גם חוטפת פה ושם. נמרוד ויובל בעיניי מייצגים דור חדש של זוגיות שוויונית מרגשת שתומכת אחד בשני עם 100 אחוז כבוד והערכה, זה מקסים.
אני מעולם לא הקשבתי למה שיש לאנשים להגיד, אני הלכתי תמיד בנתיב שלי. אז אמרו. זו תחושה מדהימה לקדש שני אנשים. שיבוא אליי אדם שיגיד לי שהוא יותר דתי ממני. להיות אדם דתי זה להיות אדם טוב.
הבת שלך תתחתן בחתונה עם רב?
מה פתאום, לא. בעלולי מחתן אותם. כל אחד יעשה מה שנכון לו. אני לא חושב שכל נושא המצוות והחוקים האלה מדברים אלינו, אליי. המצוות שאני עושה, שיבוא אדם דתי אחד שיעשה מאית ממה שאני עושה ביום. מי יגיד לי מה זה להיות אדם מאמין או דתי או אדם טוב או אדם שעושה לאחרים. כיפה על הראש, עם כל הכבוד, וציצית לא עושה אותי אדם דתי. אני אדם מאמין מאוד, אני מאמין בחמלה, בכבוד, בערכים, במוסר. כיפה על הראש לא הופך אדם להיות אדם דתי ובטח ובטח לא טוב.
איזה עוד חלום לא הגשמת? היית דוגמן, מפיק, סופר, הכל, כל מה שרצית נגעת. מה לא?
הרבה. אני רוצה להוציא ספרים, רוצה להפוך אותם להצגות, החלום שלי לכתוב אופרה. הרבה דברים. בסוף כל העשייה שלי מסתכמת במטרה אחת, לכל דבר שאני עושה, שתהיה בו משמעות. משמעות לתיקון כלשהו מהמקום הקטן שלך, איך אני יכול לתקן חיים של אנשים אחרים. ובכל עשייה כזאת יש מן הדבר הזה, וזה נורא כיף לקום בבוקר לדעת שאתה מצליח להשפיע ואתה מצליח לתקן לאנשים ובפרט לנשים.
כל הסיפור הזה של עולם שוויוני, זה הייעוד שלי בחיים. לראות היום איך אנחנו מצליחים להוביל את החברה שלנו, ואתה כבר מתחיל לראות ניצנים אצל הדור הצעיר של נערות ילדות שמבינות שהן לא פחות שוות מהבנים ובזה אנחנו עובדים.
אנחנו הקמנו בעיריית תל אביב את הרשות לחוסן ושוויון מגדרי ואתה רואה שינויים מדהימים בענף הספורט, עשרות אחוזים של ילדות שמשתתפות בפעילויות ספורט מה שלא היה בכלל. קרן אימהות שהקמתי יחד עם קרן תל אביב זו קרן שהיום מממנת למאות אימהות חד הוריות שחוו אלימות בדרום תל אביב את כל החוגים של הילדות והילדים שלהן. אתה יודע מה זה לקום בבוקר ולדעת שאתה מעניק לילדות וילדים, שלי לא היה כסף לחוגים. הייתי מדמיין, הייתי ממציא לעצמי. כילד נשבעתי שיום אחד אם יהיה לי אני אתן לילדים אחרים. בעזרת השם שנחיה בעולם שוויוני שמה שמותר לו מותר לה. כי אני לא גדלתי בבית כזה. גם אתה לא.
שאלת אותי מה החלום שלי, אז כמה שיותר עשייה לטובת הנושא הזה של משמעות יוצרת שוויון.