מהסטורי למסך הגדול: כשהטלפון מגדיר מחדש את הדוקו

יש רגעים שאנחנו מצלמים כמעט בלי לחשוב. כוס שמורמת בבר, שיחה שנמשכת עוד רגע אחד יותר מדי, מבט מהיר למצלמה, נסיעה לילית, הפגנה, ארוחה, בית, געגוע. פעם הם היו נשארים בזיכרון הפרטי שלנו. היום הם עולים לסטורי, נשמרים בהיילייטס, נשלחים הלאה, ולפעמים גם הופכים לסיפור גדול בהרבה.

תחרות "היילייטס" של דוקאביב 2026 מתקיימת בחסות שוופס, והחיבור הזה הורגש כבר מרגעי הפתיחה. משם נפרשה החוויה כולה: הבר, הכוסות, המפגשים והשיחות על הרגע שבו תיעוד יומיומי מהטלפון הופך לקולנוע דוקומנטרי. בין אווירת הפסטיבל למסך הגדול, נוצר מרחב שחיבר בין תרבות, בילוי וסיפורים אמיתיים שנולדים מתוך החיים עצמם.

התחרות, כפי שמציגים אותה בדוקאביב, מבקשת לבחון את הגבול שבין קולנוע לרשתות החברתיות ולהציע מבט חדש על יצירה דוקומנטרית בעידן שבו לכל אחד מאיתנו יש מצלמה בכיס. בעמוד הרשמי של תחרות "היילייטס" אפשר למצוא את הסרטים המשתתפים ואת פרטי ההקרנה, אבל באירוע עצמו הרעיון הזה קיבל גוף, פנים וקול.

האירוע בדוקאביב 2026 לא ניסה להפריד בין תרבות גבוהה לרשתות חברתיות. להפך. הוא שאל מה קורה כשהסטורי, שנועד במקור להיעלם אחרי 24 שעות, הופך לחומר גלם דוקומנטרי. מה קורה כשצילום אנכי, קצב מהיר, שברי רגעים ומבט אישי מאוד הופכים לשפה קולנועית בפני עצמה.

אלכס פרפורי, אוצרת תחרות "היילייטס" בחסות שוופס, ניסחה את הקסם של הפורמט דרך המקום שממנו הוא נולד. מבחינתה, היופי נמצא דווקא בשפה היומיומית, המהירה והאינטימית של הרשת. "מה שיפה בתוך האינסטגרם", היא אומרת, הוא היכולת למצוא בתוך המרחב הזה מבט אישי, חופשי וקולנועי. וכשנשאלה מי הסרט הפייבוריט שלה בתחרות, היא חייכה וסירבה לבחור. כמו אמא גאה, היא אוהבת את כל הילדים שלה.

לצדה הופיע גם עומר עציון, שחקן, תסריטאי ודיג'יי, שהביא לאירוע את החיבור הטבעי שלו בין קולנוע, במה ומוזיקה. "קולנוע זה המקום שממנו באה כל האהבה שלי למשחק, אז באתי לדג'ט תמורת כניסה לסרטים", סיפר בחיוך. במובן מסוים, המשפט הזה התיישב בדיוק עם רוח הערב: רגע אישי, כמעט אגבי, שמגלה איך אהבה לתרבות יכולה להתחיל ממסך אחד ולהמשיך להרבה כיוונים אחרים.

רן דה לנגה, במאי הסרט "120 שעות של שכרון חושים", תיאר תהליך שבו החומר עצמו כבר היה שם, חי, מיידי וטעון. "אז בגדול כל החומר היה...", הוא אומר, ומשם נולד האתגר האמיתי: לא רק לאסוף רגעים, אלא להבין איך מחברים אותם לסיפור. איך מזהים בתוך חומר גלם פרוע קצב, תנועה, רגש ונקודת מבט. בסופו של דבר, הוא מסכם, מדובר ביכולת "לתפוס את המציאות ולהעביר אותה הלאה".

זו אולי אחת ההגדרות המדויקות למה שהתחרות הזאת מנסה לעשות. לא להמציא מציאות חדשה, אלא ללכוד את זו שכבר מתרחשת סביבנו. בתוך הפיד, בתוך המכשיר, בתוך שיחה, בתוך רגע שנראה קטן מדי כדי להפוך לסרט, עד שמבינים שהוא בעצם כל הסיפור.

גם אלה ארמוני, שחקנית ובמאית, התייחסה לשינוי שעובר עולם היצירה בעידן שבו כמעט כל אחד מתעד את חייו. מה שבעבר דרש מצלמה, צוות וסט ברור, יכול להתחיל היום מרגע קטן שנתפס בטלפון. בעיניה, הגבול בין צילום מקצועי לתיעוד אישי כבר הרבה פחות חד: אם יש מבט, רגש וסיפור, לא תמיד משנה באיזה מכשיר הוא צולם. או כפי שהיא מסכמת בפשטות: "אז זה לא כל כך משנה".

ד"ר איריס זכי, מרצה לקולנוע דוקומנטרי במכללת ספיר, הרחיבה את המבט אל המשמעות התרבותית של הפורמט. היא דיברה על "הסיפורים הקטנים והסובייקטיביים", אלה שלא תמיד היו מקבלים מקום בקולנוע התיעודי הקלאסי, אבל דווקא הם מצליחים לפעמים לחשוף משהו עמוק על התקופה. לא תמיד צריך נרטיב גדול או גיבור מובהק. לפעמים מבט אישי, רגע אינטימי וקול אחד שלא נשמע מספיק הם אלה שעושים את ההבדל. "זה באמת עושה את השינוי", היא מסכמת.

בין המשתתפים היה גם גיא נמש, במאי הסרט "נוהל שבת", שנשאל על רגע שלא ישכח מתוך העבודה על הסרט. "נראה לי שהכל", הוא אומר, ובמובן מסוים זה אולי המשפט שמסביר את כל הפורמט. בעולם של תיעוד בלתי פוסק, לא תמיד יש רגע אחד שמחזיק את כל הסיפור. לפעמים דווקא ההצטברות של מבטים, קולות, פריימים קטנים ושברי זיכרון היא זו שמייצרת את התמונה המלאה.

לצד המשתתפים באייטם הופיעו גם אנה וגל רוכברגר, יוצרים דוקומנטריים, שהצטרפו לשיחה הרחבה על האופן שבו דוקו ישראלי יכול להיראות היום: פחות מחויב לפורמט אחד, יותר פתוח לשפה של הרגע. פחות הפרדה בין החיים כפי שהם נראים על המסך הקטן לבין הדרך שבה הם יכולים להדהד על המסך הגדול.

הנוכחות של שוופס באירוע התחברה בדיוק למקום הזה. בין הבר לאולם, בין הכוסות שמורמות לשיחות שנמשכות אחרי ההקרנה, נוצר מרחב שבו תרבות, בילוי ויצירה נפגשים. החסות של שוופס לא נשארה ברקע, אלא עטפה את הערב באווירה של מפגש חי, כזה שבו רעיונות, טעמים וסיפורים עוברים מאדם לאדם.

מה שמייחד את "היילייטס" הוא החופש. במקום לנסות להכניס את המציאות לתבנית מוכרת, התחרות מאפשרת ליוצרים לעבוד עם השפה שכבר הפכה לחלק מהחיים שלנו. צילום אנכי, קצב של רשתות, מבט אישי מאוד, רגעים שנראים קטנים אבל נושאים בתוכם עולם שלם. כל אלה מרחיבים את גבולות הז'אנר הדוקומנטרי ומציעים דרך חדשה לחשוב על קולנוע, על תיעוד ועל זיכרון.

בסיום ההקרנה התקיימה שיחה עם היוצרים ועם אוצרות התחרות, מיכל ויץ ואלכס פרפורי, שהמשיכו את הדיון על הקשר בין המסך הקטן למסך הגדול. בעולם שבו כמעט כל רגע מתועד, "היילייטס" מבקשת לשאול לא רק מה אנחנו מצלמים, אלא גם למה, איך, ומה קורה כשהרגעים האלה הופכים ליצירה שמישהו אחר צופה בה מהצד.

אולי זו בדיוק הסיבה שהתחרות הזו מרגישה רלוונטית כל כך. היא לא מבקשת להפריד בין החיים לרשת, אלא להבין את הקולנוע שנולד מתוכם. במקום שבו סטורי הופך לזיכרון, וזיכרון הופך לסרט, נפתח בדוקאביב 2026 פרק חדש ומסקרן בדוקו הישראלי.