אנג'ל ברנס החלה את הדרך שלה בתעשייה כשהייתה רק בת 12.5. למרות שכיכבה ב"הבנים והבנות", "סוואגרז" ובלהקת "פורמולה", היא תמיד הרגישה שהיא עוף מוזר.
בשנים האחרונות היא החליטה לקחת צעד אחורה ולהמציא את עצמה מחדש - והיום, כשהיא מדריכת פילאטיס מצליחה, היא כבר לא רואה את עצמה חלק מהתעשייה.
בריאיון ל"וואלה אישי" עם מאור בן הרוש, היא חוזרת לימים שבהם לא הזמינו אותה למסיבות, האכזבה מהחברים שגדלו איתה, הקושי הכלכלי שהיה בבית, הדרך שהחליטה ללכת בה, בן הזוג התומך, החלום הגדול להיות אמא ואיך היא הצליחה להמציא את עצמה מחדש.
צפו בריאיון המלא בראש הכתבה.
לכל הפרקים של וואלה אישי
כאן מאזינים בספוטיפיי
לא ראיתי אותך כבר כמה שנים, וזו אנג'ל אחרת לגמרי. את גם שמה לב לשינוי הזה?
אני מרגישה שמה שאתה זוכר - אני לא זוכרת אותה. אני מרגישה שאני חיה חיים אחרים. זה הזוי, זה מוזר.
איך את מסבירה את זה?
עשיתי איזה שהוא תהליך פנימי עם עצמי, והשארתי את הילדה ההיא שם. בעולם שלה, ב"אנג'ל של פעם" שהייתה יותר בתעשייה, יותר עושה קמפיינים, דברים... אני לא שם יותר.
למה?
זה עולם רע. עולם רע ממש.
זיקקת את זה למילה אחת או שתיים, אבל מה כל כך רע בעולם הזה? את אומרת עולם רע, אבל בסופו של דבר מי שרואה מהצד אומר: "משלמים לה על זה שהיא מגיעה להצטלם, או שהיא מעלה איזה סטורי של נר והיא מקבלת על זה עשרות אלפי שקלים.
נכון. אבל אף אחד לא רואה את החוסר יציבות, את התחרות, את ההשוואות, את היריבות הלא ברורה בין אנשים, את החוסר פרגון, את הלבד.
זה עולם שאתה נמצא בו לבד, לא משנה כמה יש לך חברים - באמת הם לא חברים שלך. והיה לי קשה. היה לי קשה כי הייתי פשוט לא יציבה, לא נפשית ולא כלכלית, והחלטתי שאני שמה את העולם הזה מאחור ומתחילה דרך חדשה.
זו פעם ראשונה שאני שומע מישהי שיש את האומץ לבוא ולהגיד את זה.
זאת הייתה תקופה מהממת. בין היפות, הגשמתי את כל החלומות שלי, סימנתי וי, וי, וי, וי. את החלום הגשמתי מבחינתי. רציתי לעשות פסטיגל, סרטים, עניינים. אבל אם אני מסתכלת על זה ואומרת "האם זה שווה את הבריאות שלי, הנפשית?" - לא שווה.
אמרת יריבויות, או חוסר פרגון. את יכולה להצביע על מקרים כאלו שזכורים לך?
בעבר היו לי המון חברים בתעשייה. המון המון המון, שאני הרגשתי שהם היו חברים אמת שלי והייתי מזמינה אותם הביתה והכל. וברגע האמת שאתה צריך אותם, את הפרגון שלהם - הם לא שם. ולא משנה כאילו אני הייתי שם תמיד, מעל ומעבר. ולא משנה מה, איך, למה - הם פשוט לא היו שם.
אלין כהן, אנה זק, כאלו?
למה לתת שמות?
אלו היו החברות שלך בעצם.
היו.
ומה זאת אומרת? היה לך אירוע השקה ו...
זה לא היה אירוע השקה. הייתי במוזיקה הרי, הוצאתי מוזיקה. הייתי ב"פורמולה", ואז החלטתי שאני יוצאת לדרך משלי והתחלתי להוציא שירים. וואו, חוסר פרגון ברמה הכי גבוהה שיש. אבל תודה שהם לא פירגנו לי. תודה רבה שהם לא פירגנו לי.
למה?
כי זה מה שנכון לעשות. הם לא באמת חברים שלי. אני לא הייתי רלוונטית בשבילם.
איך הבנת את זה בעצם? זה מאוד קשה להגיד דבר כזה. אם את שולחת לחברה שתפרגן לך או אפילו לא שולחת, יצא לך סינגל חדש, את מצפה שהחברה תעלה לך איזה פרגון וזה לא קורה.
כן, אבל לא הייתי מספיק חזקה בשביל להיות רלוונטית. למה היא צריכה לפרגן לי? מה אני אתן לה אחרי זה? הבנת?
מה זאת אומרת? את ראית אותה בתור חברה.
אני כן, אבל היא לא.
דיברת על זה?
בעבר דיברתי הרבה. היו לי שיחות עם כל אחת ואחת. אבל היום אני במקום אחר. היום הן היו חברות שלי, אני אוהבת אותן.
אני אם הייתי במקומך, הייתי מבקש, הייתי אומר: "אתה יכול בבקשה לעלות לי? את יכולה בבקשה לעלות לי או לפרגן?"
הייתי מבקשת, אבל היו מסננות אותי. אבל אני אגיד לך מה, אני רגילה מילדות שהייתי "עוף מוזר". בין אם זה בבית ספר, בין אם זה בתעשייה - אף פעם לא קיבלו אותי. לא יודעת להסביר את זה. לא שחיכיתי לאישור של מישהו, אבל תמיד הרגשתי בחוץ. תמיד הרגשתי, גם כשהייתי קטנה והיה את "הבנים והבנות" ו"סוואגרז" והייתי הכי "וואו" שיש ובשיא שלי, אז לא היו מזמינים אותי אף פעם למסיבות ולמפגשים. זה חברים שלי! לי לא היה חברים בבית ספר כי בתור ילדה הייתי בטלוויזיה וכל
החבר'ה... כאילו אין ביחד.
איך את יכולה להסביר את זה? שכולן בסופו של דבר הפכו להיות איזה סוג של לא יודע אם "גאנג", אבל כן הן היו נפגשות וכאלה, ואת אומרת שזה לא קרה?
לא.
איך את יכולה להסביר את זה?
ככה השם רצה.
נכון, אבל בכל זאת.
ברור שבתקופה ההיא לא קיבלתי את זה. היה לי קשה. הייתי מרגישה מאוד דחויה. הייתי מרגישה ברווזון מכוער. למה? למה אותי לא? למה אתם לא מזמינים אותי? מה אני שונה?
בילדות שלי אני ואנה (זק) היינו כזה סוג של צמד ותמיד היינו ביחד. אבל בסוף בהזמנה לא הייתי מוזמנת. וזה היה קשה, זה היה קשוח.
אני אם חבר שלי טוב לא מזמין אותי או לא מפרגן לי - אני מתעמת איתו.
וואי, אני אפילו לא זוכרת.
באמת? ויצא לך לראות את אנה?
כן, שלום-שלום.
מאור בן הרוש: "שלום-שלום"?
אנג'ל ברנס: שלום.
אין איזה צביטה כזו בלב?
יש צביטה כי אני אוהבת אותה. היא ילדה מדהימה והיא מצליחה ואני גאה בה ומפרגנת לה מרחוק. הייתה איזה נקודה בחיים שפשוט דיברנו, התעמתנו נגיד את זה ככה, אני לא יכולה להגיד הבנו, כי אני לא הבנתי, אבל הטענה הייתה שכאילו אנחנו לא באותו מקום מבחינת ראש, אנחנו לא באותה נקודה וכל אחת נפרדת למסלול שלה.
זה המסר שקיבלתי, אבל אני ממש בסדר עם זה. אני אוהבת אותה, אני לא כועסת עליה, אני מפרגנת לה. אני לא אגיד שלא עצוב לי. היא הייתה חברה שלי הכי טובה בילדות, היא הייתה יותר מאחותי. אבל אני מאמינה שבחיים השם שולח לנו אנשים לתקופות שאנחנו צריכים אותם וכשמסיימים את התפקיד
שלהם - אז הם עפים.
ומעבר לזה שהיא הייתה חברה וכמו אחות, אי אפשר שלא לעשות את ההשוואה ששתיכן התחלתן באותו מקום ו...
לא היינו באותו מקום. תמיד היא הייתה מעליי. תמיד היא הייתה "אנה זק". ואני עפתי על זה. אני הכי מפרגנת לה בעולם, באמת.
מאבל זה לא עושה איזה "קוועץ'", גם את ניסית קריירה של שירה זה לא עושה איזה "גם אני אמורה להיות במקום הזה"?
לא, כי תמיד האמנתי שאני במקום הכי נכון לי. גם כשלא הצלחתי, גם שלא הלך לי, גם שניסיתי ונפלתי - ידעתי שזה מה שאני צריכה לעבור. זה מוזר להגיד אבל אני אוהבת להיכשל, אני אוהבת שיש לי אתגרים, אני אוהבת שלא הולך לי חלק. אני סבבה עם זה. זה לא אומר שזה לא קשה, זה לא אומר שזה לא עצוב, זה לא אומר שזה לא מתסכל. אבל זה לא דאון, זה בונה אותך.
זה בנה אותך כל הסיפורים האלו?
וואו. זה בנה אותי, זה ביגר אותי. היום אני בנקודה אחרת בחיים שלי, אני מגשימה את עצמי בצורה הכי קיצונית שיש, אבל אני כל כך מודה על כל "לא" שקיבלתי, על כל כישלון שהיה לי, על כל הפסד של כסף שהיה לי - וזה בנה אותי.
הריאיון המלא בראש הידיעה.