אנג'ל ברנס החלה את הדרך שלה בתעשייה כשהייתה רק בת 12.5. למרות שכיכבה ב"הבנים והבנות", "סוואגרז" ובלהקת "פורמולה", היא תמיד הרגישה שהיא עוף מוזר.
בשנים האחרונות היא החליטה לקחת צעד אחורה ולהמציא את עצמה מחדש - והיום, כשהיא מדריכת פילאטיס מצליחה, היא כבר לא רואה את עצמה חלק מהתעשייה.
בריאיון ל"וואלה אישי" עם מאור בן הרוש, היא חוזרת לימים שבהם לא הזמינו אותה למסיבות, האכזבה מהחברים שגדלו איתה, הקושי הכלכלי שהיה בבית, הדרך שהחליטה ללכת בה, בן הזוג התומך, החלום הגדול להיות אמא ואיך היא הצליחה להמציא את עצמה מחדש.
צפו בריאיון המלא בראש הכתבה.
לכל הפרקים של וואלה אישי
כאן מאזינים בספוטיפיי
לא ראיתי אותך כבר כמה שנים, וזו אנג'ל אחרת לגמרי. את גם שמה לב לשינוי הזה?
אני מרגישה שמה שאתה זוכר - אני לא זוכרת אותה. אני מרגישה שאני חיה חיים אחרים. זה הזוי, זה מוזר.
איך את מסבירה את זה?
עשיתי איזה שהוא תהליך פנימי עם עצמי, והשארתי את הילדה ההיא שם. בעולם שלה, ב"אנג'ל של פעם" שהייתה יותר בתעשייה, יותר עושה קמפיינים, דברים... אני לא שם יותר.
למה?
זה עולם רע. עולם רע ממש.
זיקקת את זה למילה אחת או שתיים, אבל מה כל כך רע בעולם הזה? את אומרת עולם רע, אבל בסופו של דבר מי שרואה מהצד אומר: "משלמים לה על זה שהיא מגיעה להצטלם, או שהיא מעלה איזה סטורי של נר והיא מקבלת על זה עשרות אלפי שקלים.
נכון. אבל אף אחד לא רואה את החוסר יציבות, את התחרות, את ההשוואות, את היריבות הלא ברורה בין אנשים, את החוסר פרגון, את הלבד.
זה עולם שאתה נמצא בו לבד, לא משנה כמה יש לך חברים - באמת הם לא חברים שלך. והיה לי קשה. היה לי קשה כי הייתי פשוט לא יציבה, לא נפשית ולא כלכלית, והחלטתי שאני שמה את העולם הזה מאחור ומתחילה דרך חדשה.
זו פעם ראשונה שאני שומע מישהי שיש את האומץ לבוא ולהגיד את זה.
זאת הייתה תקופה מהממת. בין היפות, הגשמתי את כל החלומות שלי, סימנתי וי, וי, וי, וי. את החלום הגשמתי מבחינתי. רציתי לעשות פסטיגל, סרטים, עניינים. אבל אם אני מסתכלת על זה ואומרת "האם זה שווה את הבריאות שלי, הנפשית?" - לא שווה.
אמרת יריבויות, או חוסר פרגון. את יכולה להצביע על מקרים כאלו שזכורים לך?
בעבר היו לי המון חברים בתעשייה. המון המון המון, שאני הרגשתי שהם היו חברים אמת שלי והייתי מזמינה אותם הביתה והכל. וברגע האמת שאתה צריך אותם, את הפרגון שלהם - הם לא שם. ולא משנה כאילו אני הייתי שם תמיד, מעל ומעבר. ולא משנה מה, איך, למה - הם פשוט לא היו שם.
אלין כהן, אנה זק, כאלו?
למה לתת שמות?
אלו היו החברות שלך בעצם.
היו.
ומה זאת אומרת? היה לך אירוע השקה ו...
זה לא היה אירוע השקה. הייתי במוזיקה הרי, הוצאתי מוזיקה. הייתי ב"פורמולה", ואז החלטתי שאני יוצאת לדרך משלי והתחלתי להוציא שירים. וואו, חוסר פרגון ברמה הכי גבוהה שיש. אבל תודה שהם לא פירגנו לי. תודה רבה שהם לא פירגנו לי.
למה?
כי זה מה שנכון לעשות. הם לא באמת חברים שלי. אני לא הייתי רלוונטית בשבילם.
איך הבנת את זה בעצם? זה מאוד קשה להגיד דבר כזה. אם את שולחת לחברה שתפרגן לך או אפילו לא שולחת, יצא לך סינגל חדש, את מצפה שהחברה תעלה לך איזה פרגון וזה לא קורה.
כן, אבל לא הייתי מספיק חזקה בשביל להיות רלוונטית. למה היא צריכה לפרגן לי? מה אני אתן לה אחרי זה? הבנת?
מה זאת אומרת? את ראית אותה בתור חברה.
אני כן, אבל היא לא.
דיברת על זה?
בעבר דיברתי הרבה. היו לי שיחות עם כל אחת ואחת. אבל היום אני במקום אחר. היום הן היו חברות שלי, אני אוהבת אותן.
אני אם הייתי במקומך, הייתי מבקש, הייתי אומר: "אתה יכול בבקשה לעלות לי? את יכולה בבקשה לעלות לי או לפרגן?"
הייתי מבקשת, אבל היו מסננות אותי. אבל אני אגיד לך מה, אני רגילה מילדות שהייתי "עוף מוזר". בין אם זה בבית ספר, בין אם זה בתעשייה - אף פעם לא קיבלו אותי. לא יודעת להסביר את זה. לא שחיכיתי לאישור של מישהו, אבל תמיד הרגשתי בחוץ. תמיד הרגשתי, גם כשהייתי קטנה והיה את "הבנים והבנות" ו"סוואגרז" והייתי הכי "וואו" שיש ובשיא שלי, אז לא היו מזמינים אותי אף פעם למסיבות ולמפגשים. זה חברים שלי! לי לא היה חברים בבית ספר כי בתור ילדה הייתי בטלוויזיה וכל
החבר'ה... כאילו אין ביחד.
איך את יכולה להסביר את זה? שכולן בסופו של דבר הפכו להיות איזה סוג של לא יודע אם "גאנג", אבל כן הן היו נפגשות וכאלה, ואת אומרת שזה לא קרה?
לא.
איך את יכולה להסביר את זה?
ככה השם רצה.
נכון, אבל בכל זאת.
ברור שבתקופה ההיא לא קיבלתי את זה. היה לי קשה. הייתי מרגישה מאוד דחויה. הייתי מרגישה ברווזון מכוער. למה? למה אותי לא? למה אתם לא מזמינים אותי? מה אני שונה?
בילדות שלי אני ואנה (זק) היינו כזה סוג של צמד ותמיד היינו ביחד. אבל בסוף בהזמנה לא הייתי מוזמנת. וזה היה קשה, זה היה קשוח.
אני אם חבר שלי טוב לא מזמין אותי או לא מפרגן לי - אני מתעמת איתו.
וואי, אני אפילו לא זוכרת.
באמת? ויצא לך לראות את אנה?
כן, שלום-שלום.
אין איזה צביטה כזו בלב?
יש צביטה כי אני אוהבת אותה. היא ילדה מדהימה והיא מצליחה ואני גאה בה ומפרגנת לה מרחוק. הייתה איזה נקודה בחיים שפשוט דיברנו, התעמתנו נגיד את זה ככה, אני לא יכולה להגיד הבנו, כי אני לא הבנתי, אבל הטענה הייתה שכאילו אנחנו לא באותו מקום מבחינת ראש, אנחנו לא באותה נקודה וכל אחת נפרדת למסלול שלה.
זה המסר שקיבלתי, אבל אני ממש בסדר עם זה. אני אוהבת אותה, אני לא כועסת עליה, אני מפרגנת לה. אני לא אגיד שלא עצוב לי. היא הייתה חברה שלי הכי טובה בילדות, היא הייתה יותר מאחותי. אבל אני מאמינה שבחיים השם שולח לנו אנשים לתקופות שאנחנו צריכים אותם וכשמסיימים את התפקיד שלהם - אז הם עפים.
ומעבר לזה שהיא הייתה חברה וכמו אחות, אי אפשר שלא לעשות את ההשוואה ששתיכן התחלתן באותו מקום ו...
לא היינו באותו מקום. תמיד היא הייתה מעליי. תמיד היא הייתה "אנה זק". ואני עפתי על זה. אני הכי מפרגנת לה בעולם, באמת.
מאבל זה לא עושה איזה "קוועץ'", גם את ניסית קריירה של שירה זה לא עושה איזה "גם אני אמורה להיות במקום הזה"?
לא, כי תמיד האמנתי שאני במקום הכי נכון לי. גם כשלא הצלחתי, גם שלא הלך לי, גם שניסיתי ונפלתי - ידעתי שזה מה שאני צריכה לעבור. זה מוזר להגיד אבל אני אוהבת להיכשל, אני אוהבת שיש לי אתגרים, אני אוהבת שלא הולך לי חלק. אני סבבה עם זה. זה לא אומר שזה לא קשה, זה לא אומר שזה לא עצוב, זה לא אומר שזה לא מתסכל. אבל זה לא דאון, זה בונה אותך.
זה בנה אותך כל הסיפורים האלו?
וואו. זה בנה אותי, זה ביגר אותי. היום אני בנקודה אחרת בחיים שלי, אני מגשימה את עצמי בצורה הכי קיצונית שיש, אבל אני כל כך מודה על כל "לא" שקיבלתי, על כל כישלון שהיה לי, על כל הפסד של כסף שהיה לי - וזה בנה אותי.
מתי זה היה?
התחלתי בגיל 12 וחצי, אני בת 25.
לפני 13 שנים בערך. אני לא יודע איך זה היה אז מבחינת אינסטגרם, אבל ילדה בת 15, 16, 17 בטח מגלגלת כספים שילדה רגילה לא, נכון?
כן, הרווחתי יפה. אבל בזכות זה יכולתי לעזור בבית. אז אני הייתי המלאך שהשם שלח לבית, ככה הרגשתי. הרגשתי שהשם נותן לי עבודה, שיש לי פרנסה, שאני יכולה לעזור לבית.
בתור ילדה גם היה לי המון מוטיבציה. הייתי צריכה להביא כסף הביתה ולא עניין אותי שום דבר, אני אעשה את זה. כל קמפיין מטומטם לקחתי. יש את המשפיעניות האלו שאומרות: "אני בוררת את כל הקמפיינים שלי" - ממש לא בררתי. כל כסף ששלחו אליי - לקחתי. היום לא. היום אני לא לוקחת בכלל, היום אני לא אוהבת.
אני חשבתי מבחוץ שדווקא באת ממשפחה אמידה.
אמידה? אבא שלי היה בכלא עשר שנים, איזה אמידה?
נכון, אבל שלא את זו שצריכה לפרנס את המשפחה.
הייתה תקופה שלא היה כלום. לא נתנו לנו להרגיש שאין כלום, אבל לא יכולתי לבוא לאמא שלי להגיד לה "אמא, תקשיבי אני רוצה לקנות בגדים, אני רוצה לקנות טלפון חדש". אחותי רצתה טלפון - אני קניתי לה. היה כל מיני חובות פה ושם אז הייתי צריכה להזרים כסף. קשוח.
יכול להיות שבגלל כל הסיפור הזה, אבא בכלא ואולי בית לא ממש אמיד - אולי זה מה שגרם בעצם ללא להזמין אותך לכל מיני אירועים ולהיות חברה שלך?
יכול להיות. שמע, היינו ילדים. בסוף יש את התמימות של הילדים שזה רוע כזה שהוא טהור, שהוא לא באמת בכוונה נקרא לזה ככה. יכול להיות שהייתי סוג של עוף מוזר בגלל אותו סיפור שליווה אותי. אבל לא הרגשתי אף פעם שזה שאבא שלי בכלא זה היה איזה שהוא צל או איזה משהו שבגללו לא מזמינים,לא יודעת, לא הרגשתי את זה. יכול להיות. הרגשתי שזה בגלל האופי שלי.
ובטח זרקו הערות של "אבא שלך עבריין, אבא שלך בכלא".
ילדים שלא הכירו אותי אמרו את זה, אבל הילדים שהכירו אותי בחיים לא אמרו לי את זה. אבא שלי מי שמכיר אותו, אמא'לה איזה נשמה טהורה. אבא שלי הוא המודל להשראה שלי, הוא מלווה אותי כל החיים שלי, כמובן היום במיוחד שהוא בבית סוף-סוף. אבל אבא שלי זה בן אדם טהור. אז גם אם היו אומרים שהוא עבריין והיו אומרים שהוא ככה - נכנס ויוצא.
את מפרנסת את המשפחה, את מקבלת מלא קמפיינים, את אומרת את לא אומרת בזמנו "לא". ואז מה?
זה לא היה כזה הרבה כסף.
אבל בשביל ילדה בת 17?
היום הקמפיינים יותר חזקים. עשיתי קמפיין 250 שקל לבורקס, באמא שלי. הקמפיין הראשון שלי. החזקתי בורקסים, העליתי תמונה, 250 שקל.
והתלהבת מה-250 שקל?
עפתי על זה! הרווחתי בחודש 1,000 שקל, אמרתי "אמא, עשיתי 1,000 שקל". זה היה בהתחלה בהתחלה. זה היה מטורף.
ואז בעצם מה? את מרגישה שהעבודה נעצרת?
העבודה שלי נעצרה... אני אגיד לך מתי בדיוק - בקורונה כזה, אחרי הקורונה. וואו. אני הרגשתי שסוגרים לי את הדלת. משהו מטורף.
הייתה לך סוכנות?
הייתי באיזה סוכנות, הם עזבו לחו"ל, דיברנו על זה שפשוט ילוו אותי משם מחו"ל. והרגשתי סוג של נטישה. הם לא אמרו את זה ככה, אבל נטשו אותי אחרי שהוצאתי המון המון כסף על המוזיקה והשקעתי והוצאתי שירים.
ואז היה 7 באוקטובר. בכלל אין עבודה. גם אם תרצה לעבוד אתה לא יכול לפרסם כשחיילים מתים. והחלטתי שאני הולכת להיות קופאית בשוק של פירות וירקות, "שוק המושבים" של דוד שלי. שמונה
חודשים עבדתי מ-7 בבוקר עד 9 בערב על הרגליים, אוכלת ללקוחות מול הפרצוף. אני מגיל 12 בתעשייה, בחיים לא עבדתי בעבודה רגילה. תשעה חודשים, שמונה חודשים עבדתי בעבודה הזאת. חוויה לכל דבר.
איך זה הרגיש?
הכרתי בני אדם, הכרתי טיפוסים הזויים. זה היה ממש מוזר. זה הרגיש להתחיל מהתחלה. זה הרגיש להכיר את עצמי מהתחלה, לעבוד על איפוק מסוים, על יכולת נימוס מסוימת. שם התחלתי לקבל החלטות על החיים שלי.
בתחילת המלחמה התחלתי ללמוד פילאטיס. שזה משהו שהיה חלום שלי המון המון שנים, אבל זה היה במגירה ואמרתי "מה פילאטיס? מה קשור? את אנג'ל ברנס, את לא יכולה להיות מדריכת פילאטיס, זה מפגר". וב-7 באוקטובר אתה אומר "אנשים מתו, אתה לא יודע מה יקרה לך מחר, אני לא יודעת מה יהיה איתי. אז אני אפתח את המגירה, אני אשלוף את הדבר הזה ואני אנסה את מזלי".
והתחלתי ללמוד במלחמה תוך כדי שאני עובדת בפירות וירקות, מתמרנת. והתחלתי לחפש סטודיו לפתוח. אמרתי "טוב, מה אני עושה? אני צריכה לעשות את זה גדול, לפחות אני אנג'ל ברנס, לפחות שזה יהיה משהו מרשים". ואז ראיתי את העלויות, אמרתי "אמא'לה, גם ככה אין לי עבודה, אני מרוויחה בייסיק. אז אני לא יכולה לעשות את זה". ואף אחד לא יודע, אתה יודע, ברשת אני נראית אנג'ל ברנס, כולם חושבים שיש לי מערכת מטורפת מאחורי.
מה שבאתי לשאול אותך. את קופאית ואנשים מזהים אותך? אנשים מצלמים?
אני הייתי קופאית וגם העליתי טיקטוקים לעסק. אז זיהו אותי מבוגרים ואמרו לי "את מהטיקטוק". לא ידעו שאני אנג'ל ברנס, אבל "את הכוכבת של הטיקטוק", כי הטיקטוקים היו מגיעים לחצי מיליון, מיליון, משהו מטורף. הייתי מפרסמת אבטיח וכזה אנשים היו נדלקים.
בעצם שידרגת את התפקיד של הקופאית בשביל שאולי גם לא ישימו לב שאת עובדת כקופאית?
לא, זה היה עסק של דוד שלי. הוא ביקש ממני לעזור לו, אז אני אעזור לו. ויצא כך שזה הלך וזה יצא סבבה, כי הייתי קופאית וגם אוהבים אותי וכזה לקבל מחמאות. זה היה נחמד. תקופה מאוד יפה בחיים שלי.
יש את ההערה הצובטת הזו שמישהו בא ושואל "רגע, את לא זאת מהטלוויזיה? מה את מוכרת עכשיו ירקות?" לא היה לך מקרה כזה?
אני חושבת שאפילו התגאיתי בזה. זאת עבודה לכל דבר, עבודה שמכבדת את עצמה. לא הלכתי לזנות, חס וחלילה. נהניתי מהעבודה ולהיפך הכרתי צד חדש בי. בסוף אף פעם לא הייתה לי אינטראקציה עם לקוחות, תמיד הייתי כזה מהרשת. ופתאום הכרתי צד אחר.
ואז פילאטיס?
ואז פילאטיס! למדתי להיות מדריכה והחלטתי לפתוח מקום. לא הסתדרתי לא עם העלויות ולא עם ההבנה איפה אני פותחת. כי אני רוצה להגיע לבנות שאוהבות אותי מתל אביב ומאשדוד ומאילת ומהצפון.
ובן הזוג שלי, בעלי להיום, דחף אותי לאונליין. אמר לי "תפתחי משהו באונליין". אמרתי לו "לא, לא, לא, לא. אני טכנופובית, זה לא יקרה נשמה, לא תודה". אבל פשוט השם שלח אליי הכל. מישהי שבונה אתרים איכשהו הגיעה אליי, סחורה להביא מחו"ל הגיעה אליי. לא יכולתי להגיד לזה לא. פשוט התחלתי לבד, פותחת מצלמה, בונה אימונים, מצלמת כל יום 5 בבוקר, עורכת לבד. הכל לבד. אנשים חושבים שיש לי מערכת מטורפת מאחורי. היום קצת, יש לי קצת שעובדים איתי ועוזרים לי, אבל התחלתי הכל לבד, לבד, לבד.
זה לא קל להיות במקום כזה ולהמציא את עצמך מחדש ואת רק בת 25. זה כלום.
כשפתחתי את האתר אמרו לי "מה, את מורה לפילאטיס עכשיו? את חיה בסרט". בהתחלה לא הבינו מה אני רוצה מהם. "לפני חמש דקות פרסמת בושם ועכשיו החלטת שאת מורה לפילאטיס? לא הבנתי". והייתי צריכה להוכיח את עצמי. הייתי צריכה להוכיח.
הרגשת שהיית צריכה יותר בגלל שאת אנג'ל ברנס?
חד משמעית. המזל הכי גדול שלי, זה שאני באמת טובה במה שאני עושה. גם באתר שלי דרך אגב לא פירגנו לי, אף אחת בתעשייה, אף אחת! ושלחתי הודעות והיו הודעות וגם סיננו אותי. לא משנה.
מה, זה לא יכול להיות.
כן, כן, כן. יכול להיות.
אף אחת?
אף אחת.
אחת?
יש אחת. ירדן טוייזר. אף אחת לא פירגנה לי חוץ ממנה. קים אור דווקא פירגנה לי בהתחלה, אבל רדפתי אחריה. ממש. ואז די, שחררתי, אמרתי "די, כוסאמו אין לי כוח כבר, אין לי כוח. לא עוזרים לי? הכל בסדר. אני אעשה את זה לבד".
בהתחלה האתר שלי לא עבד. אני אומרת לך - חובת ההוכחה הייתה עליי. ואז אמרתי: "Fake it until you make it". אני מראה לכולם שזה עובד, אני מוכיחה לכולם שזה עובד, ואני לא מוותרת, וזה יעבוד. והיום זה פשוט אמא'לה תודה לשם. מפה לאוזן, אני לא צריכה פרסום של אף אחת, אני לא צריכה עזרה של אף אחת. ואני פשוט כל כך נהנית ממה שאני עושה. אני טסה לחו"ל, מצלמת אימונים, חוזרת, עורכת, נהנית ואני פשוט מגשימה את עצמי.
את יכולה להגיד על עצמך שאת מרוויחה יפה מאוד היום?
לא חסר לי, תודה לשם. אין לי תלונות. ואני לא מעוניינת לעשות קמפיינים.
לא היית רוצה לשלב את זה עם החיים של פעם?
לא, בכלל לא. היום אם אני אעשה קמפיין, הוא צריך להיות עסיסי והוא גם צריך להיות משהו שאני מאוד מאמינה בו. אם זה משהו שאני לא באמת מאמינה בו - הוא בחיים לא יעלה אצלי.
לא כמו פעם שאמרת שלקחת כל דבר.
אני לא רוצה את זה ולא צריכה את זה. לא, פשוט לא.
לא עושה חשק אבל? לרצות את זה שוב?
אני היום עובדת מהבית בתוך הבועה שלי ולא מלקקים לי, להיפך. אני כל היום עושה כביסות וכלים. לא נעים להגיד, אבל אני גרה אצל ההורים עכשיו, אצל אבא שלי, ואני עושה הכל בבית.
את עובדת קשה?
וואו, אני עושה הכל באמת. כביסות - אנחנו נראה לי חמש או שש נפשות. אבא שלי מחליף שלושה לוקים ביום. אמא'לה זה מוגזם!
הוא מפצה על כל ה-10 שנים.
אמא'לה באמת! הוא נהנה מכל מקלחת, הוא צריך כל כמה שעות מקלחת רעננה. הוא בא להתקלח והולך. ואוכל לכולם, וכלים, ולנקות את הבית. ויש לנו בלי עין הרע כלבים, לא כזה מחונכים, אז יש פה לפעמים פיפי פה, קקי, חרדות. אבל יש לי תקווה, כי עוד חודשיים אני עוברת לבית שלי ושל בעלי.
זה מה שבאתי לשאול אותך, למה את ובעלך גרים אצל אבא?
כי קנינו בית.
קניתם?
כן, ואנחנו משפצים. בגני יבנה.
קודם כל בשעה טובה. כמה זה קשה לגור עם אבא?
הקושי הוא לא לגור עם אבא. כי אם הייתי גרה עם אמא שלי כנראה שהיה לי יותר קשה, כי היא מעירה וכזה. אבא שלי לא אכפת לו מכלום. יכול להיות כלים, כביסות, מלוכלך - זה לא מעניין אותו. הוא היה כפרה עליו ב"קייטנה", לא מפריע לו כלום. הוא יכול לישון עם חרא וזה לא מעניין אותו. אבל הקושי הוא שאתה רוצה להיות במקום שנעים לך. ואתה לא יכול להשאיר את הבית מסריח. הם רגילים לאיזה שהוא פינוק מסוים, הם עושים משהו - הם לא מחזירים למקום. הם יכולים לטנף את הבית.
המקום הכי נורא להביא את בעלך שיראה ויתרגל גם, ילמד.
וואו! ובעלי מה זה אוהב סדר. הוא מנסה ללמד את אחי "שי, אתה מוציא את הקורנפלקס - תחזיר אותו לארון". ממש מלמד.
חשבתי שהוא יאמץ ויסגל את ההרגלים שלהם.
אני בחרתי בעל אמא'לה. אני אתמול רואה אירוויזיון והוא מקפל לי כביסה. וואו! בחרתי טוב, בחרתי טוב. בחרתי הכי-הכי טוב בעולם. כל מה שאבא שלי לא - בחרתי. אבא שלי אבא מדהים, בן זוג פחות. אבא שלי שיח' סעודי. אז כל מה שאבא שלי לא עושה - בעלי עושה.
קניתם בית. איך זה עובד בזוג צעיר? כל אחד מביא חצי-חצי?
אני יודעת שיש זוגות שזה כזה הסכם ממון, עניינים וזה - לא. אצלי אני התחתנתי עם פרטנר כדי להיות איתו כל החיים, לא עשינו הסכם ממון. ומה שלי שלו ומה שלו שלי, ועושים ביחד. כל אחד הביא כמה שהיה לו ומתקדמים.
את הבית קניתם אבל ביחד, כל אחד הביא סכום.
כן.
כולם מתחתנים וחושבים שזה לכל החיים, אבל כן עושים הסכם ממון כדי שלא יהיו מלחמות חס וחלילה. ועדיין החלטתם שלא. לא הי היותר מדי או שבעלך עשיר ואני לא יודע?
הלוואי. סתם. אני לא רוצה בעל עשיר. אני יודעת שאם הייתי הולכת על בעל עשיר, הייתי פשוט יושבת בבית ולא עושה כלום. ואני מכורה לעבודה. אני אוהבת לעשות כסף, לא אשקר. ומגרד לי הגוף אם אני לא עובדת. אני אוהבת להשיג את הדברים, אני אוהבת לעבוד קשה בשביל הדברים. אני אוהבת לשים את עצמי במקום שקשה לי אקסטרה.
אני חושבת שבגלל הילדות שעברתי, שהייתי תמיד בתחושה של הישרדות, וגם בעלי איזן אותי. בעלי מאוד עם רגליים על הקרקע, מאוד איש פשוט.
כמה זמן אתם נשואים?
שנה. בעלי ממש איש פשוט והוא בא ממשפחה הכי פשוטה שיש, משפחה טהורה ומהממת. הוא הכיר אותי כאילו הכי מג'נונה, הכי בפרסום ובכזה. פשוט עידן אותי ועידן אותי ועידן אותי. ואם לא הוא - מי היה חושב להיות מדריכת פילאטיס?
לחתונה הזמנת את כולם?
הזמנתי את כולם. אף אחד לא בא. אף אחד לא בא! ויותר מזה, נעלבתי. זה מאחורי כן? אבל נגיד כשקים התחתנה, היא לא הזמינה אותי. ומה זה נפגעתי, וואי בכיתי כמו מפגרת בבית.
את עכשיו עוד שנייה בוכה.
בכיתי! אמרתי "בוא'נה עברנו ילדות ביחד, כאילו מה, אני מפריעה?" מה אני מפריעה לך בחתונה? כאילו סתם, בראש שלי.
זו צלקת כזאת. זה כאילו זה מלווה אותי כי אני באמת חשבתי שהן חברות שלי בעבר.
אם אני אשאל אותן, יש מצב שהן יגידו שעשית להן משהו?
לא. אולי אלין. יכול להיות.
עם אלין היה עניין?
כן, עם אלין נגיד אני יכולה להגיד לך שאני הייתי מטומטמת. אני יש לי פה לפעמים, כפרה, תסתמי את הפה שלך. ויש דברים שאני לא צריכה להגיד.
בואי נחזור לאירוע הזה.
הייתי ילדה מפגרת. היא לא הזמינה אותי, אז אני יוצאת עליה. אתה מבין? סתומה. עם אלין נגיד אני יכולה להגיד שהתנצלתי. אני לא חושבת שהיא ענתה לי אפילו. אבל הייתי ילדה סתומה. הייתי ילדה עם פה, אין לי מעצורים. אהבתי את זה כאילו בעבר, היום אני ממש לא כזאת, אני משתדלת גם לשמור על בן אדם. היום למדתי מטעויות שעשיתי.
סימסת לה על הביטול חתונה?
לא. וואי איך כואב לי הלב. אמא'לה הייתי בשוק. וואו, אני חושבת שכל עם ישראל היה בהלם. אבל הסתכלתי על זה לא ממקום של חברה שלה, כי אני כבר שנים לא חברה שלה.
זה לא עשה כזה איזה רצון לדבר איתה?
היא לא הייתה עונה לי בחיים. ודווקא יש לנו עבר נחמד ביחד, כן היינו חברות.
יצא לך לראות אותה מאז הריב התקשורתי הזה?
אני חושבת שכן, אבל אפילו לא שלום... אוויר. כן, אוויר. אני יכולה להגיד שהיא מתעלמת. זה עצוב. עצוב כי גם אני בתקופת החתונה היה יצר הרע בבית. כמה פעמים אני חשבתי לבטל את החתונה אלוהים יודע. וגם אני מתחתי גבולות עם בעלי, אני בן אדם קשה.
אומרים שהתקופה של האירוסין עד החתונה זו תקופה קשה.
יש לך שטן בתוך הבית. וכולי הייתי כאילו אש וגם אני אוהבת למתוח גבולות. עברתי חיים לא פשוטים וכולם עזבו אותי - חברות שעזבו אותי, אבא שלי עזב אותי, כולם. אז רציתי לראות אם בעלי עוזב אותי. אז מתחתי איתו את הגבולות הכי קשה שיש - הוא נשאר.
בגלל שהעבודה הייתה כל כך לא יציבה, החיים לא היו יציבים, חיפשתי באמת שהבית, שהבועה
שאני איצור לעצמי תהיה יציבה, רציתי פשוט משפחה נורמלית. לא רוצה דפיקות בדלת של שוטרים, לא רוצה תעשייה, לא רוצה תחרות. אני בנישה שלי, במקום שלי, עושה את מה שאני אוהבת וטוב לי.
לאחרונה עלית לכותרות אחרי שדיברת על הקושי להכנס להיריון.
אני נשואה שנה.בחודש הראשון לא ניסינו ואז כזה התחלנו פשוט לתת להשם לעשות את שלו. מנסים, עושים ולאט לאט מה שיהיה יהיה. עברו כבר 11 חודשים, שנה. זה לא באמת הרבה זמן. אנשים לוקח להם שנים ואני לא יודעת איפה אני היום ומה יהיה איתי. אבל כשאתה מנסה ואתה חווה כל חודש את הדבר הזה שלא צלחת, אם יש משהו שאני הכי רוצה בעולם זה להיות אמא.
טיפלתי במשפחה שלי מספיק, טיפלתי בכולם מספיק, אני רוצה לטפל בגוזל שלי. בבועה שלי, במשפחה שלי. וזה החלום שלי. וכל חודש מחדש לחוות את האכזבה הזאת - אני הרגשתי שכל חודש אני מאבדת
ילד.
אבל מה שלי קשה זה שאת רואה את כולם בהריון פתאום. זה תקופה גם כזו שאנשים שהתחתנו לפניך, כולן בהריון ובחודשים מתקדמים. ואתה אומר "מה אני עושה לא בסדר? מה אני דפוקה כאילו?". ראיתי את קים אור מעלה שהיא בהריון. וקודם כל, איזה יפה היא ואיזה מדהימה היא ואיך אני שמחה בשבילה, אבל זה צבט. זה כאב לי כי התחתנה אחריי והיא בחודש מתקדם ואני מסתכלת על עצמי, אני אומרת "אני בכלל לא נקלטתי, אז מתי מה מתי השם יחליט שזה הזמן שלי?". אבל זה כנראה עוד לא הזמן שלי. וזה קשוח.
את מאוד אמיתית, שזה לא קורה הרבה. אני רואה אותך, שאת יודעת שאת הולכת להגיד משהו שאולי לא יישמע טוב, אבל את עדיין אומרת אותו.
כן, כי זאת אני, מה אני אגיד לך? ושמע, אנשים ישפטו אותי לא משנה מה אני אגיד, אז אני מעדיפה כבר להגיד את האמת ולא איזה חרטוט.
אני לא מכיר אותך יותר מדי, ועל פניו זה נראה שאת בן אדם שאין מה לא להתחבר או מה לא לאהוב, שאת אומרת "עוף מוזר" - אני לא רואה את העוף המוזר הזה. את יודעת להצביע?
לא. לא. אני פשוט יודעת שאני שמחה שהם לא חברים שלי היום.
יש לך חברים?
יש לי, אתה יודע, בפינצטה. יש לי חברה מהצבא, יש לי חברה מהפילאטיס, יש לי חברה מבעלי שהכרנו דרך חברים. פינצטה. אני לא צריכה הרבה. אני לא רוצה, אני רוצה את בעלי, את המשפחה שלי. אני חושבת שבסוף חברים באים והולכים, המשפחה נשארת. ואני לא צריכה יותר מזה.
מה עם קריירת השירה?
לא תודה. לא, מה פתאום? זמרת? התקשרו אליי מ-The Voice, אמרתי "שומע? אם אתה רוצה נעשה פילאטיס בבמה, מוזיקה לא תהיה פה". כן? יש לי אלבום, ואני לא אוציא אותו בחיים.
למה בעצם? את לא מאמינה בו מספיק?
לא, בעבר הייתי אמורה להיות באיזה שהוא ריאליטי שהתקבלתי אליו לפני ה-7 באוקטובר, "הישרדות". ואז היה ה-7 באוקטובר והחליפו את כל הקאסט. והכנתי אלבום, הכל היה מוכן ואמרתי "אני בהישרדות ואני מצליחה ואני נהיית נוק-אאוט". ואז החליפו את הכל ה-7 באוקטובר והסוכנים שלי ממש נטשו אותי והוא לא יצא מעולם והוא גם לא יצא. אולי אני אשמיע אותו לילדים שלי.
באתי לשאול אותך אם תעשי ריאליטי.
לא יודעת. לא שוללת. לא אומרים לא, אבל אני מעדיפה שלא. אני לא רוצה להיות בתעשייה יותר, בברנז'ה. אין לי בעיה פה קצת, שם קצת, לפאן כאילו. אם יש משהו שמעניין אותי אני הולכת. אבל להיות איתם - לא. לא.
גם אם תחזרי לפרסום את אומרת שלא יהיה לך את החבורה.
אין מצב. לבית שלי הם לא ייכנסו.
מה אני יכול לאחל לך אנג'ל?
שאני אהיה אמא. בעזרת השם. בעזרת השם זה יקרה עוד שנייה. ושאני רק אהיה בריאה ומאושרת. אמן.