גאיה קלדרון, הדיירת לשעבר ב"אח הגדול", הייתה מוכרת עוד לפני שנכנסה אל הבית המצולם במדינה. ב-7 באוקטובר אבא שלה עופר ואחיה סהר וארז נחטפו לרצועת עזה, סבתה ובת דודתה נרצחו וכך גם רבים ממכריה. היא לקחה חלק במאבק של משפחות החטופים להשבתם, ולאחר שהמעגל נסגר ואבא שלה חזר ארצה, היא החלה לדגמן ונכנסה לתעשייה.
בריאיון לוואלה אישי, קלדרון פותחת הכל: למה החליטה להכנס לבית האח הגדול על אף שחשבה שזה לא מתאים לה? ההתמודדות הקשה בתוך ומחוץ לבית, התגובות מהקהל, החברות עם פטל ועם דניאל, מה באמת קרה שם בתקרית הממ"ד והגלידה וגם - איך המשפחה קיבלה את זה שהיא נכנסת לריאליטי ואיך בונים חיים מחדש אחרי ה-7 באוקטובר.
צפו בריאיון בראש הידיעה.
כאן מאזינים בספוטיפיי.
לכל הפרקים של וואלה אישי.
כמה זמן את כבר מחוץ לבית האח הגדול?
שבועיים.
איך זה?
משחרר. פתאום את חיה, פתאום את חופשייה. כיף לחזור לשגרה, לחיים.
כמה זמן לוקח בעצם לחזור לשגרה אחרי שאת נמצאת חודש בתוך הבית ושאת לא יודעת כלום ממה שקורה בחוץ?
אני לא מרגישה שעוד חזרתי. אני מרגישה שעוד לא חזרתי ממש לשגרה, שאני עדיין כאילו לאט-לאט.
איך זה בא לידי ביטוי? מה את לא עושה שעשית פעם?
אני כל יום קמה ומבינה מה טוב לי היום, מה נכון לי היום לעשות, מה יעשה לי טוב היום.
מתבאסת אולי שזה נקטע באמצע?
לא, הרגשתי שזה נכון לי, שהגיע הזמן, זה היה סבבה.
כשנכנסים באמת לאח הגדול, לתחרות, לא משנה מה, רוצים לנצח. עזבי את המיליון, שזה הכי שווה בעולם, אבל את רוצה לדעת שאוהבים אותך.
נכון.
וכשמודחים זה כאילו אוהבים פחות.
נכון.
ואיך זה מרגיש? אם אני הייתי מתמודד באח, זה היה הולך איתי.
זה הולך איתך. אבל אני ממש מאמינה בזה שהכל באמת לטובה, וכנראה שלא הייתי צריכה להיות שם יותר, והייתי צריכה לסיים את החוויה שלי שם וזה ממש בסדר. ואני אולי לא מבינה עכשיו למה זה נכון לי, אבל בעתיד אני אבין.
מניסיון החיים שלי, ממה שלי קרה בחיים, הבנתי שלפעמים באותו רגע אתה יכול להתבאס על משהו ואתה לא תבין למה הוא נכון לך, ואז יעבור זמן ואתה תבין. אתה תצליח להסתכל על הדברים הטובים ולמה זה קרה. היום אני כבר יודעת להגיד לעצמי את זה בהווה ולא רק בעתיד. אז אנחנו נחיה ונראה למה הייתי צריכה לצאת. אני כן מרגישה שכן, זה קשה. זה קשה קצת להרגיש פחות אהוב. זה לא נעים. אבל גם יש הרבה אהבה, אז זה גם וגם, זה ביחד.
מקבלת אהבה?
מלא! היום, ממש לפני שעה, הלכתי ברחוב, ובמיניבוס במעבר חצייה התחילו כל הילדים לדפוק על החלונות כמו משוגעים ולא הבנתי מה קורה. ואני מסתכלת ואני רואה שהם עושים לי שלום ומתלהבים ממני. וזה כזה חמוד!
והתגובות האחרות? הרבה פעמים התגובות דווקא הטובות, אנחנו פחות מתייחסים אליהן, אנחנו מתייחסים יותר לתגובות הקשות והפוגעניות. יש כאלו?
כן, יש. תמיד נראה לי יש. גם לפני שנכנסתי לתוכנית היה. אז פחות התייחסתי.
והיום? מה יכול לפגוע בגאיה? אם את לוקחת סיטואציה אחת שקרתה, כמו המיניבוס הזה שעכשיו, היה איזה משהו דומה?
אני זוכרת שביום הראשון שיצאתי מהבית, שתי ילדות באו, פעם ראשונה שילדה פנתה אליי ממש לבקש תמונה, ואז חברה שלה עשתה לה "למה את נחמדה אליה? היא הייתה מגעילה לפטל", ואז היא הסתכלה עליי "למה היית מגעילה לפטל?", ככה. לא עניתי לה. אבל זה כאב לי ממש לחשוב שילדות קטנות בבית חושבות שהייתי מגעילה לפטל, זה לא היה לי נעים.
יש נקודות שבירה? את בוכה? יצא לך לבכות?
ברור! כן.
מתי בפעם האחרונה?
אתמול! אתמול כל היום בכיתי.
למה בעצם?
כי לפעמים יש רגעים שהם קשים. אם כבר אנחנו מדברים על העניין עם פטל, מאוד היה לי קשה כשיצאתי להבין איך הדברים היו נראים בחוץ. כי אני יודעת מה היה בפנים, וזה שונה ממה שהיה בחוץ, ממה שראו. זה כאב לי קצת, כי הרגשתי שזה לא באמת דוגמה לגאיה, לא חשבתי שככה ישפטו, נקרא לזה.
הבעיה היא בעריכה או אולי בגאיה? אולי את טעית בגישה שלך או בהתנהגות לפעמים?
זה שני דברים. הרי זה פרק של שעה וחצי, אתה לא יכול לראות את כל הסיטואציה בשלמותה כי צריך להכניס הרבה דברים, ואתה לא תראה כנראה את כל הסיטואציה מהתחלה עד הסוף. אתה תראה את הרגע של השנייה כביכול שכמה שיותר מנסה להראות מה קרה, ואז זה כן, לא נחשפים ב-100% לסיטואציה.
וגם לגמרי, תשמע, בסוף אתה בבית ואתה כבר חסר סבלנות וקשה לך כבר להכיל דברים, אתה במצב... אני לא הרגשתי שם בשיא שלי בכללי. אז גם יצא לי חוסר סבלנות ואני בן אדם בסוף.
לא חשבת על זה לפני אבל? את יודעת, את נכנסת לתוך בית סגור, סיר לחץ, ברור שתהיי חסרת סבלנות. לא חושבים על זה לפני?
בטח. ואני חושבת שאנחנו בני אדם וזה ממש בסדר. אני חושבת שגם כשאתה לא בסיר לחץ, קרה לי שאנשים גם היו אליי חסרי סבלנות והבנתי את זה, כי לפעמים דברים עוברים עלינו ולפעמים אנחנו ברגשות מעורבים וכלפי חוץ דברים נראים אחרת ממה שאתה מרגיש בפנים. ולפעמים זה ממש הגיוני, אנחנו בני אדם. הכל טוב, כולנו קצת טועים, כולנו יכולים להיות פחות נעימים לפעמים, עם כל ההשתדלות.
למה בעצם נכנסת לבית האח הגדול?
פשוט זרמתי עם החיים.
פנו אלייך ואמרת יאללה אני אזרום עם זה?
הרגשתי שבהתחלה ממש לא רציתי. באמת חשבתי שזה משהו שהוא לא מתאים לי, לגאיה, זה פחות לאישיות שלי הרגשתי, הרגשתי שיהיה לי קשה. ואז אמרתי לעצמי, במיוחד בגלל כל מה שעברתי, אמרתי לעצמי "בא לי לחיות חיים של בת 23 רגילה לחלוטין ולא לחשוב על מה קרה, ובא לי שכל החיים יהיו לפניי ולא יהיו לי מעצורים". ואמרתי יאללה, פשוט תזרמי, הכל טוב, החיים קצרים. וגם בסוף הרגשתי שאני צריכה כזה להתחיל את החיים איכשהו מחדש, אז הייתי צריכה איזה משהו רציני כזה, פשוט לדחוף את עצמי כדי פשוט להתחיל.
ואת חושבת שזה קרה?
אני עדיין מאוד מבולבלת, זה דבר מאוד מבלבל לצאת מהתוכנית. אבל אני מקווה שזה יקרה.
אם את שמה מאזניים, טוב מול הפחות טוב בחוויה הזו, מה לוקח?
בכללי אני מאוד בן אדם שאוהב להסתכל על הדברים הטובים יותר. כן, זה קשה, כי אתה יוצא להרבה תגובות לא נעימות, אבל אני לא רוצה להתחרט על שום דבר ואני יודעת שאני עוד כמה זמן אסתכל אחורה ואגיד "וואו, זה נתן לי ככה, זה נתן לי ככה".
אתה יודע, גם אני מול עצמי שנייה, עזוב את כל זה שזה בית מצולם, אני מול עצמי עברתי חוויה שהיא מטורפת. ואני חושבת שאני אתפתח ממנה ואלמד ממנה מלא.
מדי פעם אנחנו מעלים ליהוקים, ויש כאלו שמעניינים יותר, מעניינים פחות. אני זוכר שבמקרה שלך זה היה עניין, לא עוד דוגמנית רק פנים יפות. וגם תעודת הזהות שלך הייתה מאוד מסקרנת, וגם כל הסיפור וגם איך שאת נראית והכל. אבל אני מרגיש שאחרי כמה שבועות זה הלך לאיבוד.
כן. אני מבינה מה אתה אומר, כן, לגמרי.
למה? את יכולה להצביע על הרגע?
אין למה אחד, זה מלא דברים. אני יכולה להגיד משהו נורא גדול שאני הרגשתי שם, אני הרגשתי באיזשהו שלב שאני קצת מאבדת את עצמי בתוך המקום. הרגשתי קצת שבא לי יותר להיות גאיה, כי הרגשתי שאני לא. הרגשתי שהמקום מוציא ממני דברים שאני שאני לא מכירה, הייתי קצת כבויה איזה תקופה שם. ואז היו לי גם ימים מאוד קשים פתאום, ואז הצלחתי לעלות.
היו שאמרו שאת מתנשאת ויהירה, זה משהו שהכרת בעצמך?
וואי, לא! אף פעם לא אמרו לי מתנשאת. אמרו לי תמיד סנובית, גם חברות אמרו לי "וואו, חשבתי בהתחלה שאת סנובית ואז הבנתי שלא". ואז בגלל זה, תמיד כשאני מכירה אנשים אני ישר מחייכת, לא בא לי שירגישו שאני סנובית.
ומתנשאת, הצלחתי אבל להבין על מה מדברים, אני מבינה, כי הרי שאנשים דיברו אליי שם או כזה ניסו כזה לנהל איתי שיח על בין אם זה מה מפריע להם, בין אם זה בישיבות של כולם, אני לא נתתי מקום. גם אני לא מתחרטת על זה שלא נתתי מקום, פשוט זה התפרש החוצה כמתנשאת, כשפשוט אני לא ידעתי איך אני בכלל מתמודדת עם כאלה הערות או ריבים או דברים, אז פשוט מה שעשיתי זה היה לקחת צעד אחורה ולשים בלוק, נקרא לזה. זו הייתה הדרך התמודדות שלי שם.
שזה בעייתי להיכנס לבית עם מיליון אנשים ולא להכיל.
פשוט הרגשתי שאני אלחם את המלחמות שאני בוחרת להילחם. שיש דברים שאני אומרת וואלה, לא בא לי. ואני מבינה שזה יצא מתנשא כלפי חוץ.
יצא לך לדבר מאז עם מודחים?
כן.
את בקשר איתם?
כן.
כי ראיתי שיש כזה כל מיני קבוצות כאלו של מודחים. עם מי את בקליקה? יש לך קליקה כזו?
זוהר, דניאל, בן.
פרסמנו יום אחרי ההדחה שלך שביטלת את הריאיונות יום המחרת, לא הרגשת טוב, נכון? אני, שזה היה פרסום ראשון אצלנו, לא חשבתי שזה באמת פוסט שיגרור כל כך הרבה אמוציות. אני מודה שאני לא שמתי לב לזה שאת כל כך מעוררת מחלוקת.
לא יודעת על מה אתה מדבר, אז תגיד לי.
על זה שלא הגעת לראיונות, היו תגובות שאמרו "טוב, היא לא הגיעה כי היא יודעת, היא הבינה מה היא עשתה וכמה היא יצאה".
לא הסתכלתי מה אמרו על זה שלא הגעתי. כן ראיתי שפרסמו דברים שהם לא נכונים, כתבו "היא באה בטענות", לא באתי בטענות לאף אחד.
אז למה? פשוט לא רצית?
אתה יוצא מהבית, וקיבלתי שוק והלם על שנייה כאילו, הייתי צריכה רגע. ובגלל הלחץ והשוק, אז גם הגוף לא מרגיש טוב, כי הנפש והפיזי זה מחובר, גוף ונפש זה ביחד. אז זה פשוט השפיע לי גם על הגוף.
וגם בנפש הייתי צריכה רגע לעצמי, להבין שנייה, כי הרגשתי שהלכו רחוק. הרגשתי שממש הלכו רחוק ונפגעתי קצת, היה לי קשה, אבל אני מבינה, זה היה חלק מלעשות את זה ולהיכנס לתוכנית. אתה יודע שאתה תצא ויש אנשים שיתחברו ויש אנשים שגם לא, וזה ממש בסדר. פשוט חשבתי שידברו על דברים רעים, כשזה באמת דברים שהם פחות טובים בי, והופתעתי לגלות שזה דברים אחרים. מה שחשבתי שלא טוב אולי, הופתעתי לגלות שזה בכלל משהו אחר.
אם היית מגיעה להתראיין בעצם יום אחרי, מה היה קורה? איך את חושבת שהיית מתמודדת עם זה?
אני לא הייתי, לא הייתי מצליחה. לא הייתי במצב, באמת לא. רציתי לקום בבוקר לריאיון ובחילות ודברים, אז הבנתי שאני לא מתעסקת עם הנפש שלי וכרגע אני מזהה קושי בעצמי ואני לא לוקחת את עצמי לקצה, כי אני ממש לא מסוגלת לזה. אז הקשבתי לגוף שלי, ולא ממקום רע לאף אחד, וגם בסוף הנה אני מדברת, פשוט שנייה בזמן שלי, כשאני מרגישה שאני מסוגלת.
מה את חושבת על הבית היום? מבחוץ? ראית את התוכנית? ראית את הפרקים איתך?
לא יצא לי, אני צריכה לראות. לא יצא לי. יצא לי לראות שני פרקים שלי. את כל השאר לא ראיתי.
למה בעצם? יש איזה כאילו "אני לא שם אני לא רוצה לראות"?
לא, לא, לא, גם את הפרקים שאני נמצאת האחרים לא ראיתי. אני רציתי לראות את הפרקים של הגלידה והמקלט, שקרה הסיטואציות האלה, אז היה לי חשוב לראות, להבין.
בואי נדבר עליהם. קודם כל על המקלט. ראית את זה, מה את חושבת על זה?
באותו רגע שזה קרה שם, הרגשתי שחרב עליי עולמי, כי הבנתי שאני במקום שלא ממש כולם מבינים אותי, וזה נושא שהוא מאוד רגיש אצלי ומאוד קשה, שבכלל לא רציתי להביא אותו למסך, את ההתמודדות הזאת ספציפית, וכשניסיתי לא להביא אותה זה רק גרר יותר ביקורת מהצד השני, כי לא נתתי באמת הסברים. ואז בסוף הייתי חייבת וזה פשוט יצא.
אחרי המקרה הזה היו לי ימים מאוד קשים, כי הרגשת שאני ליד אנשים שלא מבינים אותי במקום הכי הכי הכי פגיע ונקרא לזה אפילו מסוכן שלי. בסוף זה להתמודד עם טראומה שעברת עכשיו, בזמן הווה. ואתה לא יודע איך הטראומה הזאת משפיעה עליך, אתה לא יודע איך תגיב לכל מיני דברים, אתה לא יודע מה בדיוק תרגיש, זה פשוט בא בבום לפעמים. וכן, היה לי מאוד קשה שהרגשתי שבאים נגדי.
למה אז להיכנס לאח הגדול? כי היה ברור שזה יופיע, אם זה במקלט או אם זה בסיטואציה אחרת.
זה בדיוק מה שאמרתי לך בהתחלה, שבא לי לחיות חיים של מישהי בת 23 רגילה.
אבל את לא רגילה.
אבל אבל בא לי, אתה מבין את הבאסה? בסוף כל החיים זה יבוא אליי איכשהו. ואני עצרתי את החיים שלי לכל כך הרבה זמן, שבא לי פשוט עכשיו לעשות מה שאני רוצה ואני אתמודד עם ההשלכות. וידעתי שאני אכנס לתוכנית ויהיה לי קשה, יהיה לי קשה הניתוק, יהיה לי קשה המרחק. הניתוק זה הכי קשה, שאתה לא יודע מה קורה עם המשפחה שלך. מי ידע שניכנס בזמן מלחמה? זה לא היה מתוכנן.
אני אפילו גאה בעצמי שלא ביטלתי בגלל המלחמה ועדיין אמרתי "גאיה, את תתמודדי עם מה שצריך ומה שיבוא את חזקה מספיק", וזה לא אומר שיהיה קל, אבל זה אומר שאני אתמודד. והנה גם התמודדתי עם זה בסוף, ואחרי גם עוד מלא פעמים שהיינו במקלט והצלחתי להתמודד.
את אומרת ילדה רגילה. את מתגעגעת לגאיה הרגילה של פעם, של לפני?
כן, בא לי להיות בלי דאגות על הראש.
איזה דאגות יש לך היום שלא היו אז?
הנה, תראה הלכתי לתוכנית כלשהי והיה מלחמה בדיוק והלכנו למקלט וזה פשוט החזיר אותי אחורה. בא לי להיות במקלט ולא להרגיש כלום. וואלה לא לא ציפיתי, כי בחוץ מקלט לא עושה לי כלום, אין לי בעיה, אני לא מפחדת מהאזעקות ולא כלום. ופתאום זה פוגש אותך ואתה אומר וואי, אני מרגיש שאני חוזר אחורה לנתק הזה מהמשפחה.
איפה זה עוד פוגש אותך ביום-יום?
זה בכללי כמו פצע שפשוט יכול להיפתח בכל רגע נתון, מכל דבר אפשרי. אפילו סתם לשמוע איזה חלק מכתבה של איזה מישהו שמדבר על זה, כל דבר קטן יכול להחזיר אותך וזה חלק ממך. וזה כמו פצע שהוא לפעמים בסדר ולפעמים הוא פשוט נפתח פתאום. וזה בדיוק מה שקרה לי במקלט, שאתה לא מצפה ופשוט נפתח הפצע רגע.
בואי נדבר על הגלידה. מי לא אוהב גלידה?
אני אוהבת פרוזן!
מה היה שם בעצם?
כשראיתי את הפרק של הגלידה, אני ממש הצלחתי להבין למה אנשים חשבו מה שהם חשבו. כי מהצד זה באמת היה נראה כמו ביקורת שאמרו, זה היה נראה ממש הגיוני מה שאמרו. אז הנה, אני פה להסביר את ההיגיון מאחורי הדברים.
באותו זמן הייתי בימים ממש קשים, שאפילו החזקתי את עצמי כל יום, זה היה שבוע שלם אם אני לא טועה, שכל יום החזקתי את עצמי לא לעזוב את התוכנית.
היו לך שיחות עם האח על זה שאת רוצה לעזוב?
אני ממש עוד שנייה עזבתי, כי היה לי קשה והרגשתי שזה שרע לי קצת ושאני לא מצליחה לצאת מהבור רגע שלי עם עצמי בתוך המקום הזה. וכשאתה במקום שאתה כל כך בקצה שלך, אז כל דבר קטן ישבור אותך. ובוא, זה לא הגלידה. זה זה המצב הנפשי שאתה נמצא בו, איפה שאתה מול עצמך, אתה בקושי נורא גדול, וכל דבר קטן שובר אותך. זה כמו משהו קטן שפשוט כבר אמרתי די. הייתי רעבה, עוד שנייה אני עוזבת את התוכנית וכל היום חיכיתי לדבר הקטן הזה, שתבין כמה כל דבר קטן מרים אותך שם ומשפיע ונותן כאילו איזה אור קטן באמצע היום.
אני מבינה למה חשבו שזה ילדותי, אבל זה פשוט שזה ישב על דברים אחרים וזה לא באמת הגלידה. זה פשוט שהייתי בימים שעוד שנייה עזבתי את התוכנית. ואני יכולה להגיד שאחרי שזה קרה, התעוררתי על עצמי ואמרתי "וואו גאיה, את פאקינג נשברת על גלידה? את מתאפסת!". ואמרתי לעצמי, ממחר את קמה פה ואת נותנת הזדמנות אמיתית, את כבר פה. יאללה, תתני את כל הכוחות שיש לך ותנסי לעשות שמח לעצמך ופאן וטוב וכיף ויש לך פה גם אנשים שאת אוהבת חלק, וניסיתי.
זה נשמע כמו החוויה הכי קשה בעולם. את לא נהנית. בת 23, נכנסת לתוכנית ריאליטי, בדרך כלל זה הכל פאן פאן, האפי האפי, כן יש שבירות, אבל נראה לי שאצלך זה היה הרבה יותר מורכב.
היה לי קשה נפשית פשוט שם. היה לי קשה נפשית, הכי היה לי קשה זה הניתוק. כל פעם מחדש אתה אתה מרגיש שאתה רק צריך להרים שיחה לאבא ואתה תהיה בסדר, אין לך את זה. אתמול שהיה לי קצת קשה הרמתי שיחה לאבא, דיברתי איתו איזה מיליון שנה בטלפון, ושם אין לך, וזה מחזיר אותך אחורה.
אני עוד לא החלמתי 100% ממה שקרה. זה כמו סוללה של טלפון, לא הספקתי עוד להטעין את עצמי עד 100% ונכנסתי ככה. ואני ממש ממש בסדר עם זה, כי אם אני לא אדחוף את עצמי ואעשה דברים בשביל עצמי אף אחד לא יעשה. אז אני רוצה, בשביל בסוף להיות הכי מאושרת שיש, לעשות מה שעושה לי טוב. ונכון, אולי נכנסתי לתוכנית לא ב-100% סוללה, אולי נכנסתי ב-70, ובגלל זה אולי היה לי קצת יותר תקופות שהם קצת היו קשות, אבל גם היה לי שם ימים באמת כיפיים וטובים ליד זה.
את חושבת שהיו קשים איתך? גם הקהל בבית וגם הדיירים? אולי פחות רחמניים, אולי פחות מבינים?
רק בעניין המקלט הרגשתי שפחות מבינים אותי. בוא, בעניין הגלידה ברור שהם לא יבינו. האנשים שנתנו עליי ביקורת בתוך התוכנית לא ידעו מה אני עוברת באותם ימים.
אבל כולם מכירים את הסיפור שלך.
לא, אני אומרת על הגלידה, הם לא יבינו והם נתנו לי ביקורת כי הם לא ידעו על מה זה יושב. הם לא ידעו שאני בימים שאני מחזיקה את עצמי לא להגיד "יאללה ביי". אז זה הגיוני שיחשבו מה שיחשבו, זה באמת הגיוני, וגם בסוף וואלה, ביאסתי להם את האווירה, מבינה אותם.
לגבי המקלט, כן הרגשתי שם שלא מסתכלים באמת, אני גם עומדת על זה, שגם מישהו שלא עבר מה שעברתי, סתם מישהו שזה לא נעים, אתה יודע כולנו חלק מהמדינה הזאת בסוף, אבל מישהו שזה לא נגע בו אישית במשפחה הקרובה או משהו בסביבה שלו באמת, עדיין לגיטימי לבקש מה שביקשתי וזה לא כזה קשה, אנחנו שם כל כך הרבה זמן.
את כועסת על מישהו ספציפי?
אני לא כועסת, אני פשוט נורא התאכזבתי.
ממי?
נראה לי מכל מי שדיבר עליי אחרי. נראה לי שזה היה טל, תמיר, מי עוד דיבר שם? נדב, קורן גם מאוד התבאסתי עליו, והוא אחר כך נורא התנצל בפניי וככה הבנתי את הכוונה שלו, אז המשכנו הלאה. אני אפילו לא זוכרת כבר מי היה שם. אני זוכרת שחצי בית הרגשתי מאוכזבת, שלא מצליחים להבין אותי.
אתה יודע משהו, בוא נסתכל רגע כן על על אני מדברת עליי, זה החזיר אותי אחורה. זה עשה לי רע להיות במקלט באזעקות שאני לא יודעת מתי הבומים מגיעים, כשיש בומים חזקים ואני לא יודעת אם הם קרובים או רחוקים ואני לא יודעת איפה נופל, ואני לא יודעת מה קורה בחוץ ואני לא יודעת מה עם המשפחה שלי, ואתה נכנס לאיזה מין לופ כזה עם עצמך בראש, ואתה חוזר אחורה, לאותו יום שלא יכולת לדבר, והיית במלחמה בממ"ד ולא יכולת להבין מה קורה עם המשפחה שלך.
בואי נחזור ליום הזה. זה בטח לא קל.
אני כבר רגילה לזה.
יוצא לך לחזור ליום הזה? בינך לבין עצמך, שנייה לפני שאת נרדמת, כשאת מתעוררת?
בטח. זה הרבה דברים. אני כן יכולה להגיד שאולי היום זה בא יותר בדברים טובים. זאת אומרת, אם הייתי הולכת לישון ואומרת "לא מגיע לי לישון על מיטה כי המשפחה שלי ישנה על הרצפה במנהרות", אז היום אני הולכת לישון בהרגשה של "וואי איזה כיף הם ישנים במיטה החמה שלהם והם בטוחים". זה פשוט ראייה שונה, של פשוט להגיד תודה על הכל, הכל.
והרגעים אבל הכן מפחידים שנחרטו בך? מה את זוכרת? איפה זה פוגש אותך וזה עולה לך?
כל דבר שככה עולה, אם זה כתבות או כאלה, אני לא מסוגלת להכיל. אני רואה דברים ומרגישה את הכאב פה בלב, אז אני פשוט לא מסוגלת לראות, כי ממש אני יכולה פשוט להרוס לעצמי יום שלם בגלל זה, כי אני ארגיש את זה פה וזה קשה לי.
זה דברים שאתה יודע שאפילו קשה לי להגיד לך? כי זה כבר כל כך חלק וזה כבר בשגרה. אני חושבת שזה בא בדברים מאוד טובים באמת. שאתה פשוט יש לך ראיית עולם שונה. אתה אומר תודה על כל דבר. אתה באמת מעריך הכל יותר ממה שהערכת פעם.
את זוכרת את הרגע הזה של 6:29 בבוקר?
בטח. למרות שיש לי בלאקאאוטים מטורפים. אני זוכרת את השיחות עם המשפחה. את הרגע שהתנתקה התקשורת. ההודעה אחרונה מסבתא שלי ב-12 בצהריים. אני זוכרת שלאמא שלי לא הייתה סוללה אז לא ידעתי מה קורה איתה. שאחותי כותבת לי שהיא מתחבאת בשיחים. אני זוכרת רגעים כאלה, רגעים שאתה מרגיש בום כזה. כל פעם כזה בום חדש.
מתי את מצליחה להבין שזה לא רק בומים ויריות בחוץ?
נראה לי שראינו בחדשות, אם אני לא טועה. ראו שהם חוטפים וגם שמעתי שאיזה ילד התקשר מטלפון של עזתי לאמא שלו ואמר "אמא חוטפים אותי" מהקיבוץ, ואז חברה אמרה לי את זה והתחרפנו ולא הבנו מה קורה. זה פשוט קרה. פשוט הבנו את זה.
ואיך חיים כל התקופה הזו, כשחלק מהמשפחה שלך את לא יודעת מה קורה איתם?
תקופה מזעזעת.הרבה זמן לא דיברתי על זה. אז אם אתה רוצה תשאל עוד שאלות כי לא יוצא לי בקלות.
נתחיל מהסוף, חשבת שזה שזה יסתיים ככה? על הצד הטוב?
ממש ממש האמנתי שאם אני אאמין זה יקרה. שפשוט אני אאמין ואדמיין, כל הזמן הייתי מדמיינת אותי מחבקת את אבא שלי וסיטואציות כאלה, והאמנתי בזה כל כך חזק כדי שזה שזה יקרה באמת.
הולכים לישון? את הולכת לישון? את מצליחה להירדם?
היו לי בעיות שינה מטורפות מהמלחמה. לאט-לאט זה מפסיק. נגיד משהו שממש טוב שלקחתי מהתוכנית, זה שהצלחתי לישון עם מלא אנשים באותו חדר וישנתי ממש טוב וגם הייתי מצליחה להירדם. רק בשביל זה הייתי נכנסת. כי לפני בבית היה לי כל כך קשה להירדם. הייתי נרדמת בשעות לא שעות, קמה בשעות לא שעות, לא הייתי מצליחה לתפעל את היום כמו שצריך כי היו לי בעיות שינה.
בוא נגיד שלא סתם עשיתי משהו כזה קיצוני כביכול, רציתי באמת שנייה פשוט אחרי כל כך הרבה זמן שלא עשיתי כלום עם חיי האישיים, רציתי לעשות משהו שאני ארגיש שאני חיה שוב. משהו שאני ארגיש שמחייה אותי.
היו גם ביקורות שאמרו שאת נכנסת רק כי את בת של חטוף. שזה ניצול ציני של המצב. מה את חושבת על זה?
אני חושבת שכמו שגם חן (קראוניק) נכנס בעונה שעברה, כמו שאני נכנסתי השנה, אנחנו חלק מכולם. למה אנחנו שונים ממישהו אחר? זה חלק מהמדינה שלנו, זה חלק מאיתנו, זה חלק מהזהות שלנו. לא שלי, לא כי אני גאיה ומשפחה שנחטפה, כי אנחנו חיים במדינה שהיא ביחד ואנחנו אוהבים אחד את השני ואנחנו חלק אחד מהשני.
ובסוף מה אני שונה ממישהו אחר? נכון, כאילו אני שונה, אבל בתכלס אנחנו חלק מכולם. אז למה שבגלל שנפל עליי אסון אני לא אעשה משהו שכל אחד אחר עושה? בוא לא נתייפייף, בסוף הכירו אותי לפני התוכנית בגלל זה. כן זה אומר שעשיתי עבודה טובה של הסברה והכירו אותי בגלל ההסברה שעשיתי ושלא הפסקתי לצעוק את הכאב של כולם ולדבר כמה שאני יכולה.
אבל בוא, זה לא שעכשיו בחרתי שכולם ידעו את הסיפור הכי קשה בחיים שלי. זה שהכירו אותי זה סבבה. אבל אני חושבת שפשוט יש מעבר לבת של, אחות של. בסוף האח הגדול זו תוכנית שצריך להיות מעניין בשבילה. אני לא חושבת שהיו לוקחים אותי אם הייתי משעממת, אתה מבין? זהו. אז אני מבינה שיכול להיות שזה כביכול נתן פוש קטן, בגלל שבסוף עובדות בשטח הכירו אותי בגלל הסיפור שלי. אבל אני חושבת שגם בלי זה אני יכולתי להיכנס.
מה המשפחה שלך חושבת על זה שנכנסת? כשבאת ואמרת להם שהציעו לך, זרמו? או שאמרו לך "היינו יותר משנה בכותרות כל הזמן, בואי שנייה נוריד הילוך"?
אני ידעתי שהם לא רוצים להיות בכותרות וזה לא כיף להם. אבל בסוף גם אם היו חששות והיו, היו גם ביחד עם זה, הייתה גם תמיכה. וזה ביחד, זה כמו שאני היה לי למה לא למה כן, גם להם.
וכשיצאת לא נתנו לך בראש?
ההורים שלי? לא. הם יודעים מי אני. הם מכירים אותי, גם אחים שלי, המשפחה שלי יודעת מי אני. יודעת שגם אם יצא עקום באיזה סיטואציה, הכל טוב, זה לא אומר מי זו גאיה.
לפעמים אנחנו במצב מסוים ויצא לנו בצורה מסוימת, וזה לא מחליט מי אני ומגדיר אותי בגלל פעם אחת שאמרתי משהו אחד. זה לא מגדיר אותי כבן אדם. בסוף זה בן אדם עגול, זה לא משהו אחד ויש מלא דברים.
בואי נדבר שנייה כמו עם ילדה בת 23. מתחילים איתך באינסטגרם?
גאיה: מתחילים איתי. אבל אני לא עונה אף פעם באינסטגרם.
הנה את רואה, חוזרים שוב למתנשאת.
לא, זה אפילו לא ממקום מתנשא, אני לא יכולה לסמוך על בן אדם שאני מכירה באינסטגרם. אני חיה בסרט דיסני אני אומרת לך את האמת.
מה את רוצה שיבוא עם סוס?
לא אל תגזים! למרות שיש זוגות שהקימו משפחה והם אוהבים עד השמיים והכירו באינסטגרם, או באפליקציה או כזה. מרגיש לי באינסטגרם לא טהור כזה, לא תמים, לא כזה דיסני.
את פנויה?
אני הרבה זמן רווקה.
העניין עם דניאל זה לא הבשיל למשהו?
לא, אנחנו חברים.
כן? זה לא יקרה?
אני הבנתי כשיצאתי שכולם היו בטוחים, רצו שנתאהב. דניאל בן אדם מדהים אבל אנחנו חברים.
את יודעת, הרבה פעמים חברים הפכו להיות זוג.
נכון, זה הרבה קורה.
וזה יכול לקרות?
אנחנו חברים.
לא אמרת שלא.
אני חברה של דניאל וזהו.
הבנתי שאת חברה ואת לא שוללת את זה שזה יכול לקרות.
אני חושבת שאם היה קורה משהו, הוא כבר היה קורה. היינו ביחד 24/7. מהצד שלי זה רק חברי וגם מהצד שלו. אני יודעת שהיה עניין קטן בהתחלה, וכשהוא הבין שכנראה זה פחות יתאים ויעבוד, דניאל כזה בוגר הוא מושלם באמת. אין לו אגו, הוא פשוט היה כזה "וואי בדוק" ופשוט המשכנו כרגיל, אתה מבין?
אז מתחילים איתך באינסטגרם, אבל למי שמקשיב לנו עכשיו וצופה בנו אין סיכוי את אומרת, זה לא יקרה. גם אם הוא עכשיו איזה חתיך הורס או איזה מישהו מצליח.
אם חברה תגיד לי "תקשיבי אני מכירה מישהו, הוא דיבר איתי עלייך הוא עושה לך עוקב והוא רוצה לדבר איתך או משהו", אז אני אשאל אותה עליו, אני אבין שהוא לא איזה פסיכופת, שהוא בן אדם נורמלי שאני יכולה לסמוך עליו. אני מה זה חוששת בדברים האלה.
אבל אם זה מישהו שעכשיו ראה אותך באח הגדול ומצאת חן בעיניו, את נכנסת לפרופיל והוא נראה לך סבבה. יש מצב שתזרמי עם זה או שאת שוללת לגמרי?
עד כה מה שהיה לי, אלא אם כן זה בן אדם שדבר ראשון אנשים מכירים, אז אני יודעת שהוא נורמלי ואין לי ממה לפחד. או שזה פשוט שחברה אמרה לי "שמעת זה ככה וככה וככה חמוד לאללה", זה סבבה אין בעיה לנסות כשזה מאיזה מקור אמין, אתה מבין? אם זה משום מקום, וואלה אומרת אמיתי מלחיץ אותי. העולם היום משוגע ובא לי לשמור על עצמי.
לא יצא לך אפילו שיח קטן עם מישהו מאז שיצאת?
לא יצא לי עוד. לא.
בא לך אבל?
אני חושבת שאני פתוחה לזה כשזה בן אדם שהוא יהיה נכון לי. אבל עד כה, עכשיו כשאתה שואל אותי אז אני חושבת על זה, אבל לא חשבתי על זה עוד. זה כזה זה נראה לי דברים שקורים בטבעיות, אני לא צריכה לחפש את זה, זה פשוט יגיע כשזה יהיה נכון.
מישהי בת 23 אבל רוצה להתאהב ורוצה לטוס ורוצה לנסוע עם הבן זוג.
בדוק! בטח. אין דבר כזה אין דבר כיף כמו זוגיות טובה ובריאה ואוהבת, אני הכי בן אדם של זוגיות.
מתי היית פעם אחרונה בזוגיות?
נראה לי שנתיים כזה.
ומאז לא התאהבת?
לא הצלחתי להתאהב. ניסיתי ולא הצלחתי.
את יכולה להצביע על כאילו איפה זה לא שורד?
תשמע, אני גם עברתי פרידה בזמן מלחמה. תחשוב שזה כאילו אתה בתוך טראומה ואתה מוסיף לה עוד טראומה ומלא דברים ובלאגן. אז כן, אני יכולה להגיד שקצת קשה לי באמת לסמוך על בן אדם ולהיפתח ב-100% וזה מונע ממני גם להתאהב ברור. אבל אני פשוט ממש מאמינה כשהבן אדם, נכון לך זה פשוט יקרה בטבעי ואתה לא תצטרך להילחם בעצמך.
ועכשיו זה לא יותר מפחיד אותך, שאת גאיה מוכרת ואולי רוצים בגלל שאת מוכרת ובגלל שהיית באח הגדול?
מעניין אם זה בגלל זה, או דווקא לא רוצים בגלל זה, אתה מבין מה אני אומרת? אני סומכת על האינטואיציות שלי שאני פשוט ארגיש. אני ארגיש שבן אדם לא באמת מתעניין בגאיה.
גם לפני התוכנית הייתי מרגישה לפעמים שאנשים מנסים להתחבר כי יש לי סיפור וזה מעניין וזה כרגע בפרונט טיפה. בסוף זה משהו שהוא מעניין, זה לא משהו רע. זה מעניין, זה מעניין לחוות בן אדם שעובר קושי ומתמודד איתו ולהיות שם אולי בשבילו. אבל כשאתה מרגיש שזה טו מאץ' רק בגלל זה, אז אתה פשוט לוקח צעד אחורה.
אפשר לעשות שתי ציפורים במכה אחת, תוכנית ריאליטי שידוכים, זה איזה משהו שאת יכולה לעשות?
אני פשוט כל כך אוהבת את הפרטיות שלי בנקרא לזה דייטינג לייף שאין לי, אבל בדברים כאלה אני מאוד אוהבת את הפרטיות.
וריאליטי נוסף?
גם לא חושבת. כרגע הסוללה עוד לא על 100, כשתהיה על 100 נדבר.
דגמנת גם בעבר, אבל עכשיו כשאת באמת היית בפריים טיים, הצעות מגיעות?
יש הצעות לגמרי, פשוט אני במקום שלי, לוקחת מה זה באיזי רגע, כי לי זה היה שנייה מטלטל מה שאני עברתי, בקטע טוב בקטע גם לא. אה לוקחת שנייה באיזי.
אבא שלך פתח גיוס המונים בזמנו. את רוצה לספר על זה קצת?
אני זוכרת שהחברים שלו רצו, וגם בסוף זה קצת משהו שהוא לא כזה נעים. היה להם חשוב, ובסוף אחרי דבר כזה אתה לא במצב לעבוד, אתה צריך להשתקם. זה לא שאתה ילד קטן ואתה גר עם ההורים ויש לך חיים שלמים לבנות את עצמך.
את הרגשת שזה לא היה נעים?
הרגשתי קצת שזה לא היה נעים לי. אבל לא בקטע רע. כי בסוף אני מבינה, בן אדם שעבר מה שאבא שלי עבר מגיע לו את כל העולם, לא מגיע לו להתאמץ עוד רגע אחד. גם מאיזה כוחות הוא יתאמץ? הוא צריך להיות אבא בסוף. יש לו ארבעה ילדים. הוא רוצה להיות כמו שצריך. ועם כל זה שזה קצת הרגיש לי, אם זה נראה כאילו אנחנו זקוקים למשהו? אולי זה נראה קצת עקום או משהו, אבל הבנתי שוואלה אבא שלי מגיע לו הכל ואנחנו מדינה כל כך מדהימה שכל אחד קטן פתח את הלב ורצה לעזור לו.
וזה עזר?
בסוף זה נותן לבן אדם אופציה לא לעבוד. כי הוא לא יכול לעבוד עכשיו, הוא לא יכול. הוא צריך להשתקם, לקום כל בוקר ולהתמודד עם המציאות עם מה שהוא עבר.
יש עזרה מהמדינה?
בוא נגיד שיש עזרה, אבל לא סתם הרבה פותחים קמפיינים כאלה. כי אבא שלי לא הראשון ולא האחרון. הרבה עשו את זה וזה לגמרי הגיוני. בסוף לנהל חיים זה דבר שהוא קשה. זה דבר שצורך הרבה הרבה הרבה.
את לא גרה לבד.
אני כן.
בתל אביב?
בתל אביב.
את מצליחה לנהל את עצמך?
אני רגילה לגור לבד. בקיבוץ קיבלתי דירה בגיל 18. אז מגיל 18 אני תכלס גרה לבד. ואז השתחררתי מהצבא גם עברתי לתל אביב. הייתי גרה גם פה וגם בניר עוז כזה באותו זמן, קצת שם קצת פה. אבל גרתי לבד כבר מגיל 20. אני כבר שלוש שנים פה.
זה מסביר עד כמה את בוגרת וכאילו כמה את אסופה, אני לא זוכר רגעים שלך של שבירה.
שבירה של מה?
של בכי? שהארשת פנים המאוד מוקפדת משתנה.
בוא נגיד שלא רואים בחוץ מה הולך בפנים. אני הבנתי את זה כשצפיתי בתוכנית. ראיתי שני פרקים ומלא קטעים באינסטגרם בטיקטוק, ואני רואה שלא רואים על הפרצוף שלי מה שבאמת מתחולל בפנים. שאני נראית כאילו כולם כאילו בנונשלנט בסבבה, וואלה בפנים מה זה סערה מתחוללת.
בריאיון הזה היה איזה רגע של סערה?
דיברתי מלא פעמים על המשפחה, אבל זה עדיין תמיד יהיה קצת לא נוח.
דווקא על המשפחה? לא על החוויה האישית שלך, של הביקורות הקשות, של לפעמים שנאה שקיבלת ברשתות.
אני פשוט משלימה עם זה. זה ממש בסדר, הכל טוב, ברור שלא כולם יתחברו לדברים מסוימים וגם בוא, זה לא שהייתי טלית שכולה תכלת, אף אחד לא. במקומות שאתה נמצא יוצא דברים. וזה בסדר. זה בסדר גמור. אני מקבלת את זה. ואני יודעת כשאתה נכנס לתוכנית כזאת אתה פתוח לביקורת מכל מי שמעוניין לתת ביקורת. וזה ממש הגיוני, הכל טוב. כל אחד יחשוב מה שהוא רוצה וזה בסדר. כן זה לפעמים בדרך שהיא נורא פוגענית אבל אני אוכלת את זה. לא תמיד מצליחה אבל אני מנסה.