כוכבת הריאליטי לוסיה מוראלס, שפרצה לחיינו בשנת 2008 כשהשתתפה בתוכנית הריאליטי "מפרץ האהבה" בשמה הקודם דנה מזרחי, עמדה בשבוע שעבר במוקד הסערה לאחר שפרסמה פוסט ברשתות החברתיות, בו ביקשה מהעוקבים שלה עזרה כלכלית לאחר שנקלעה למצב בעייתי.
אחרי הביקורות הנוקבות שקיבלה, היא הגיעה לוואלה אישי כדי לפתוח את הכל: הימים בהם כיכבה על המסך, המחיר ששילמה כשיצאה מהריאליטי, סיפור החיים הכואב וההטרדות המיניות שהיא עברה, שינוי השם והמסע שהיא עשתה בעקבותיו, למה היא החליטה לבקש עזרה וגם - מה יש לה להגיד לכל המבקרים: "זה להישאר עם המצוקה לבד".
צפו בריאיון בראש הידיעה.
כאן מאזינים בספוטיפיי.
לכל הפרקים של וואלה אישי.
ראית אותך היום ואמרתי לעצמי שאת נראית ממש ילדה.
הרבה אומרים שאני נראית צעירה, אבל אני לא מרגישה את זה כל כך.
את לא מרגישה צעירה?
לא תמיד.
מה, החיים?
לא יודעת אם זה החיים, זה פשוט איזושהי נקודת מבט כלפי החיים שגורמים לך פחות להשתטות אולי.
תמיד בעצם נראית ילדה, גם כשהיית ב'מפרץ האהבה', מתי זה היה, באיזו שנה?
2008.
זה היה החיתולים של הריאליטי. היית אז בת 21. אם היית יכולה לסכם את השוני שלך מאז להיום במילה אחת?
מסע. ריפוי. מסע, זה נראה לי הכי מדויק.
איך בעצם מגיעים לתוכנית ריאליטי ב-2008, כשעוד לא היה אינסטגרם?
זה היה ממש במקרה. מישהי שעבדה ברשת פשוט צעקה בכיתה, למדתי אז אופנה, והיא צעקה בכיתה שצריכים בנות שעוברות מסך. לא התייחסתי אליה ממש, אבל כל הבנות בכיתה אמרו 'דנה, דנה, דנה', ואז אמרתי 'טוב, לא יודעת, תרשמי אותי, בסדר'. והם התקשרו אליי, אודישן ועוד אודישן ועוד אודישן, ועברתי.
מה זה עברת? גם היית הכוכבת. אני לא יודע אם יש מישהי מוכרת חוץ ממך, נכון?
לוסיה: כולם נעלמו.
את היית חתיכת דמות. זאת הייתה דמות או שזאת היית את?
אני חושבת שזה גם וגם. זאת אומרת, גם משחק, בכל זאת אתה צריך לתת עבודה, וגם קצת ממני. הרגעים שאני בוכה, שאני מתרגשת, זאת אני.
והרגעים שהיית "ביץ'"?
הרגעים שהייתי ביץ', אני חושבת שזאת דנה שרצתה להיות מישהי שהיא לא, כדי להרגיש חזקה. חשבתי ששם נמצא הכוח ולא הבנתי שהכוח הוא דווקא בשקט.
את מתחרטת?
לא, לא, אני לא מתחרטת. זה חלק מהמסע.
אבל כמו שאת אומרת זו לא את, אם אני מבין נכון.
זה שילוב, אבל ברגעים שאני הייתי וברגעים שלא הייתי, זה עדיין חלק מהמסע שלי. זה עדיין הדמות שהייתי רוצה להיות. היה רגע בחיים ששאלתי את עצמי 'למה רצית להיות ככה? מי זאת דנה מ"מפרץ האהבה" שהיית רצתה להיות כל כך היא?'.
מי זו?
זו מישהי שנראית מבחוץ חזקה שאי אפשר לגעת בה, ומצד שני מאוד תלושה, מרוחקת, לא יודעת מי היא. אבל הדמות הזאת נתנה לי כוח. לא בצורה עמוקה, בצורה שטחית, אבל עדיין, לפחות הגנתי על עצמי בפני אנשים.
את מתנסחת מאוד יפה, אבל יש איזה משהו מאוד עצוב. זאת נשמעת חוויה עצובה, כאילו לשחק משהו שאת לא, או לחשוב שאת מציגה משהו אחד אבל בפנים כמו שאת אומרת את לא כזו חזקה.
אני חושבת שרובנו חיים ככה.
אבל לא כולנו אומרים את זה וגם בפריים טיים.
אני חושבת שחלק מהתהליך שלי בסופו של דבר לתת קול לאחרות, לאחרים, ואם אני יכולה להגיד משהו שהם לא יכולים להגיד, אז בשביל זה אני פה.
יצא לי לדבר עם כוכבי ריאליטי שהיו מרוצים יותר והיו פחות, והיו כאלה שגם אמרו 'כן, הייתי מוותר על המסע הזה', כי הוא לא תמיד הביא איתו דברים טובים. איפה את בסקאלה?
דווקא בגלל שהמקום הזה נתן לי כאב, אני מודה על כך. כי אני לא בן אדם שבורח מהכאב, להפך, אני מסתכלת לו בעיניים.
מה זה כאב? אם אפשר לשאול.
כאב זה להרגיש לא רצוי, כאב זה להרגיש מה אנשים חושבים עליך בקול רם.
בעקבות התוכנית?
כן. הכאב שבריחוק מעצמך. ואני חושבת שזה באמת מבורך, כי בסופו של דבר כשאתה לא בורח מזה ואתה נותן לזה לשקוע בגוף שלך, זה מרחיב אותך.
היה נראה שאת מאוד חסינה. איזה תגובות קיבלת שבאמת ריסקו אותך וגרמו לך להרגיש ככה?
וואו, קיבלתי המון תגובות שאני בן אדם לא טוב. אני לא יודעת אם זה ריסק אותי אבל זה כאב.
יש טוקבק אחד שככה נחרט?
מפעם האמת שמה שאני זוכרת שאיחלו לי לחלות בסרטן השד, אבל אני לא זוכרת יותר מזה. זה לא היה כמו היום, אין אינסטגרם, אין טיקטוק, זה לא היה זה.
היום גם עלית לכותרות. גם היום יש תגובות כאלו?
לא בצורה כזאת, יש תגובות יותר ש"אם אני מבקשת עזרה זה לא ממקום אמיתי, זה ממקום שאני מרמה אותם", שאני בן אדם לא אמין.
שזה בעצם מחזיר אותי חזרה לתוכנית, שאולי כן היית צריכה להתחרט על זה שהיית שם, אולי בעקבות התוכנית הם חושבים את זה?
אני מאמינה שבעקבות התוכנית הם חושבים את זה, אבל עדיין, זה חלק ממסע שהעצים אותי. אני לא מוותרת על שום דבר, שום דבר. להפך, אני מחבקת את הכאב שלי, אני נותנת לו מקום ובאופן הזה אני מרפאה אותו ובוחרת לחיות אותו.
ב-2008 באמת לא היה את כל האינסטגרם וטיקטוק. יצאת מהתוכנית ואני זוכר שגם כתבו עליך וגם אירחו אותך בכל מיני תוכניות והצטלמת, ואז פתאום מה? שקט?
זה היה שקט, אבל גם רצון שלי לחזור קצת לחיים שהיו לי לפני כן.
כן? זה נראה הכי נוצץ, בטח אז שלא כל בן אדם שני היה פליט ריאליטי, אז להיות בריאליטי זה היה וואו.
אני לא הבנתי את זה ככה. היה עוד לפני כן 'הישרדות', ואני הבנתי את הקטע של ה-15 דקות תהילה, וכשהיה שקט פשוט הבנתי שאני רוצה לחזור לחיים שלי, אבל הבנתי שזה לא אפשרי.
לא הצלחת לחזור?
אי אפשר, כי החברה לא מאפשרת לך. אז אתה צריך להמציא את עצמך מחדש או להיות יצירתי.
את הרשית לעצמך? הרבה פעמים אני שומע מכאלו שהיו בתוכנית ריאליטי שאומרים שהם לא יכולים לחזור לעבוד ב'עבודה רגילה'. לא הרגשת את זה?
אני חושבת שזה עניין של אגו המחשבה הזאת, שהיא לא הייתה לי. אני פשוט שלחתי קורות חיים וחיפשתי עבודה, הגעתי לראיונות עבודה כמו בן אדם רגיל. זה שלא התייחסו אליי כמו אל בן אדם רגיל זה כבר משהו אחר.
הרגשת שאת מגיעה לראיון עבודה ומתייחסים אליך כדנה מ...?
התנהגו אליי מאוד לא יפה. בסדר, קמתי והלכתי.
מה למשל? זכורה לך איזו סיטואציה?
כמו שאמרו לי 'אז נפלת ובאת אליי לבקש עבודה'. ואז מתייחסים לדמות שלי מ"מפרץ האהבה", 'לא אהבתי אותך'. לא אמרתי כלום, פשוט אפשרתי לזה להיות וברגע שהיא סיימה פשוט אמרתי תודה והלכתי. אני לא נכנסת לפינות עם אנשים.
שזה ההפך הגמור ממה שראינו באמת בזמנו, שם רק חיפשת איפה להיות.
כן. זה הפער הזה. לא הבנתי מה אני עושה עם הפער הזה. זה כמו שהגעתי לחנות, קניתי גומייה לשיער וביקשתי מהמוכר לגזור לי את הטיקט. ואז הוא אומר לי 'הכול רק אל תצעקי עליי'. ואז אני כזה 'מה? למה שאני אצעק עליו?'. ואני זוכרת התקשרתי לחברה אמרתי לה 'למה הוא חשב שאני אצעק עליו?'. ואז היא אמרה לי 'דנה זה בגלל הדמות שלך'. ואני כזה 'מה זאת אומרת?'. לא הבנתי, 'אני אצעק עליו?'. אז לא הבנתי את זה כל כך. היה לי פער בין מה שהיה בתוכנית למי שאני, ולהתמודד עם זה על בסיס יומי זה מאוד קשוח.
איך המשפחה הגיבה לזה?
אמא שלי מאוד אהבה את זה, היא מאוד גאה בזה. אחים שלי לא, אחותי ואח שלי לא היו איתי בזה, באופן רגשי. הם דווקא התנתקו רגשית ממני.
אולי התביישו קצת שאחותם יוצאת "הביץ"'?
אני לא יודעת אם זה בושה, אני חושבת שזה ניתוק רגשי, זה יותר מדויק. כי אתה בתור אח, אם אחותך עוברת משהו אתה לא תתנתק ממנה ואתה לא תתבייש, אתה תתמוך בה.
החברים התנתקו או שהיה מגניב להיות חבר של דנה מזרחי?
ללכת איתי ברחוב היה קשוח והם לא הרגישו עם זה בנוח. וגם אני עברתי תהליך כזה שכבר לא רציתי לצאת למסיבות וכבר לא רציתי לחיות בצורה כזאת, רציתי משהו אחר. אז הניתוק הגיע ממקום שלם.
ומבחינת זוגיות? הלכת לתוכנית ריאליטי של מציאת בן זוג, כמה זה היה קשה אחרי דבר כזה, אחרי חוויה כזאת?
היה קשה כי הם ציפו להכיר את דנה מזרחי מ"מפרץ האהבה" והם קיבלו מישהי אחרת לחלוטין. הם ציפו לקבל אישה, קראו לזה חזקה, אני לא רואה בזה חוזק, אני חושבת שהם ציפו לאישה שתלטנית.
ואת לא?
ואני לא. אני כזה 'אוקיי, זה לא הסגנון שלי, בסדר'. אני לא אבוא אליך ואני אגיד לך 'תעשה, תביא לי, תכין לי'.
שזה מה שעשית בעצם בתוכנית.
בדיוק. אני בן אדם מאוד עצמאי, אני לא תלותית בשום צורה שהיא. אני גם לא אצפה ממך לשרת אותי, אני אתן לך את החופש.
זו גם הסיבה שאת אולי לא בזוגיות? כי את בחורה מהממת, את אינטליגנטית, את נראית טוב, את נראית לי בן אדם טוב.
האמת שבשנים האחרונות אני פשוט לא חיפשתי, לא רציתי. כן מתחילים איתי, אני פשוט לא רוצה כרגע. כי אני בתהליך עם עצמי וגם אני מחפשת גבר ספציפי. ספציפי הכוונה אני צריכה שהוא יהיה גבר עמוק, גבר עם כאב שחי את הכאב שלו ולא פותח לי עכשיו טיקטוק ועושה איזושהי הצגה. בן אדם פשוט אותנטי שאני יכולה לדבר איתו על הכול, מהכול.
ולא יצא לך למצוא כזה?
זה תמיד כזה עם דרישות ופחות נוכחות, ואני צריכה גבר נוכח, גבר שהוא לא מאחוריי, לא מלפניי, לצידי.
אבל יש עדיין את הפנטזיה הזו באמת לחתונה? זה משהו שאת מאמינה בו?
כן, עם הגבר המדויק. לא יודעת אם ברבנות, כנראה שלא, אבל כן טקס כדי לספר ליקום שמצאתי את הנשמה התאומה שלי.
ואיך את יוצאת לדייטים? את אומרת שכבר לא.
לא.
אז איך בדיוק תמצאי?
אני לא מאמינה באפליקציות או אינסטגרם, אני פשוט חושבת שהמקום הזה מגיע ממקום הישרדותי, ממקום של 'אני צריך'. ומכיוון שאני לא צריכה אז אני באמת מבינה שזה 'אני רוצה', שזה יגיע מדרך החיים. מנשימה, ממקום עבודה, מדרך חברים, מכרים, דרך החיים שלי ולא לכוון את זה בצורה מאוד ספציפית כי אני נואשת. לא, אני לא שם.
מה סדר היום שלך? מה את עושה היום בחיים?
אני יוצרת פודקאסט "הנשמה זוכרת", אני מלווה נשים בתקופות מעבר שבהן הן מרגישות מבולבלות ואין להן מילים למה שהן עברו או עוברות. אני פשוט נותנת מרחב בטוח של נוכחות. ואני מאוד אוהבת לעשות את זה, אני מרגישה משמעות מאוד גדולה בחיים שלי. אז זה מה שאני עושה ואני נהנית מזה בצורה שאף פעם לא נהניתי.
לפני כן הייתי מניקוריסטית. הרווחתי מעל הממוצע עד לפני כמה חודשים בעצם. ואז יצאתי עם הפודקאסט שלי כי חיפשתי לתת ערך לעצמי, לאחרים.
את אומרת מטפלת, זה משהו שלמדת?
לא, אני לא למדתי. אני מלווה נשים, יש לציין. אני לא פסיכולוגית, אני לא מטפלת, לא למדתי איזשהו תחום.
זה לא קצת מפחיד אבל לייעץ או ללוות כשאת לא?
אני אפילו לא אומרת לנשים מה לעשות או איך לעשות.
רק מדברת איתן?
אני לחלוטין מזכירה להן מי הן. אני לעולם לא אגיד לבן אדם איך לחיות או מי הוא או מי הוא היה. הרבה שואלים אותי מי הייתי, הם רוצים להיזכר בגלגולים הקודמים שלהם, אבל אני לא יכולה להגיד לבן אדם מי הוא היה בגלגול הקודם.
אבל את יודעת?
אני יודעת. לפעמים אני יודעת קצת יותר אבל אני לא שם כדי להגיד לאנשים מי הם.
אם אני מבין נכון זה סוג של כוח, נכון? זה מדיום או משהו כזה?
לא. אני לא צריכה כוח, זה לא כוח.
מתי גילית שאת בעצם יכולה לדעת מי היה מה בגלגול קודם?
שזכרתי את הגלגולים שלי. הייתי ילדה קטנה ששאלה שוב ושוב את אמא שלה 'אמא אני מאומצת?'. והיא אומרת לי 'לא'. כל תקופה מסוימת אני שואלת אותה שוב 'אמא את אימצת אותי? את הבאת אותי ממקום אחר?'. בגיל 15-16 הייתי כבר יותר מדויקת. 'אמא את הבאת אותי ממקסיקו? הייתי במשפחה אחרת?'. והיא אומרת לי 'לא דנה, את היית בבטן שלי'. ואני חושבת שזה יותר תסכל אותי, זה סגר אותי יותר. לא היה לי עם מי לדבר על זה.
ואז מתי הבנת שבעצם זה מגלגול קודם?
אני חושבת בשנות ה-20 לחיי. כל פעם שהחיים הורידו אותי וסגרו עליי, זה גרם לי רק לנסות להיזכר מי הייתי לפני שסגרו אותי. וכל פעם זה צף יותר ויותר ונזכרתי ביותר ויותר פרטים. נזכרתי יותר במשפחה שלי בגלגולים אחרים, לא בהכרח במקסיקו בגלגול האחרון שלי, אבל דרום אמריקה היא האדמה שלי.
שומעים סיפורים כאלו מדי פעם, בדרך כלל בדת הדרוזית באמת מאמינים בגלגול נשמות ויש הרבה מקרים שילד זוכר מקומות איפה הוא חי לפני כן, ובאמת הוא הולך למקום הזה גם והוא מאמת את ההשערה הזו. את אימתת את ההשערה הזו?
יש לי סדרת דוקו, "הילדה זכרה", ובעצם אני נוסעת עם מדריך ישראלי שדובר גם ספרדית וגם עברית למקסיקו, לאיפה שגדלתי, לחפש את אבא שלי.
זה היה לפני שנה וחצי. הסדרה עלתה לפני כמה שבועות. ואני באמת נוסעת כדי לחפש את אבא שלי, אליאס מוראלס. וזה היה מסע קשה נפשית כל כך. חווינו את זה ביחד אני והמדריך שלי והייתי בכל המקומות שבעצם הייתי בגלגול הקודם.
שתיארת אותם לפני כן והגעת, זה היה כמו שחשבת? כמו שתיארת?
לא הבנתי עד הסוף אבל כשחזרתי לארץ וראיתי את הסדרה 'נוטוק', ואז היה איזה קטע שמראים לילד את הבן שלו מהגלגול הקודם והוא אומר 'זה לא הבן שלי, הבן שלי קטן'. ואז הסבירו לו שאמרו לו 'נכון שזה מרגיש שזה היה אתמול אבל עברו המון שנים מאז'. ואז שחררתי את זה ואמרתי 'אני יודעת. זה לפחות עברו 100 שנה מאז'.
יש כאלו שיגידו 'מה היא רוצה?'.
אנשים לא מבינים את זה עד הסוף אבל אני גם לא מצפה, כי אם אתה לא חווה את זה מאוד קשה להאמין בזה. אם אני לא הייתי חווה את זה הייתי חושבת כאילו 'מה?'. אבל כשחווים את זה זה משהו אחר.
זו גם הסיבה בעצם ששינית את השם ללוסיה מוראלס?
כן, כן. שאלו אותי 'למה דווקא את השם הזה?'. אמרתי, 'זה לא דווקא, פשוט זה השם שזכרתי'. זה באמת השם שאני זוכרת בכל הגלגולים שהייתי אישה, קראו לי לוסיה.
הגעת לכאן בגלגול של דנה, אז למה לשנות בעצם לגלגול קודם?
כי אני חושבת שהשם 'דנה' זה חלק מהשליחות שלי אבל לוסיה זאת מי שאני. זה השם של הנשמה שלי.
את עונה לשם דנה אם קוראים לך?
כן, אני לא אנטי לשם הזה.
שינית בתעודת זהות?
כן, שיניתי. הספר שלי הוא הבן אדם היחיד שקורא לי דנה.
ואיך אמא שלך?
היא קוראת לי דנה, אבל אני גם לא ממש בקשר איתה, אז גם שהיא קוראת לי דנה לא אכפת לי.
את אומרת שאת לא בקשר עם אמא, יש מורכבות בכל עניין המשפחה.
יש מורכבות. אני עברתי ילדות לא פשוטה, אני עברתי פגיעות מיניות לאורך כל הילדות שלי. הניתוק מאמא מגיע ממקום שהיא לא כואבת את הכאב שלי ואני לא רוצה את זה בחיים שלי. אני לא רוצה בן אדם שלא יכול להסתכל לי בעיניים ולראות את הכאב.
היא לא כואבת או היא לא מאמינה?
היא מאמינה, היא מאמינה לי. אבל היא לא רואה עד הסוף. היא לא מוכנה נפשית לראות את הכאב.
אולי זו הדרך שלה להתמודד? כל עוד היא מאמינה לבת שלה, זה משהו שהוא מאוד מאוד חשוב. יכול להיות שזה הדרך התמודדות שלה?
אין ספק, אין ספק. היא אומרת לי שקשה לה, אני מבינה את הקושי, אבל בסופו של דבר אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא לא ראתה אותי כשהייתי ילדה.
אני לא מאשימה אותה, אני לא צריכה להאשים אותה כדי שהיא תהיה אשמה, זה היקום מאשים אותה. אני לא שופטת אותה כי אני יודעת שאין לה את היכולת הנפשית.
את שופטת אותה בזה שאת לא מדברת איתה, שאתן לא בקשר.
אני מדברת איתה, היא מביאה לי אוכל לשישי שבת והיא הולכת. זה לא מעבר לזה. היא מציעה לי ללכת 'בואי נטייל בדיזנגוף' אבל אי אפשר, עם הניתוק, אי אפשר.
באיזה גיל הבנת, או שכל הזמן ידעת שעברת הטרדות מיניות?
אני תמיד זכרתי אבל לא האמנתי לעצמי. מתי התחלתי להאמין לעצמי? בשנה שנתיים האחרונות.
יש לך פתאום פלאשבקים מהעבר?
תמיד היה לי פלאשבקים אבל לא רציתי להאמין שהם אמיתיים. חשבתי שמשהו בראש לא תקין.
לפי מה שאת מספרת ההטרדה היא מצד אבא שלך, נכון?
נכון. זה הרבה יותר רחב וקשה ממה שאפשר לדמיין. אז אתה פשוט מעדיף להאמין שאתה הוזה או שמשהו אצלך לא תקין. יותר קל לחשוב שמשהו אצלי לא תקין מאשר להאמין למה שעשו לי.
התעמתת איתו?
לא, עדיף שלא. לא.
למה?
אבא שלי מסוגל לרצוח אותי אם אני אתעמת איתו.
למה את חושבת?
כי כל החיים שמעתי שהוא ירצח את אמא שלי. אז יהיה לו יותר קל או נכון להשתיק אותי מאשר אותה.
זה משהו מזעזע מה שאת אומרת. התלוננת? פנית למשטרה?
לא, לא בקשר אליי. התלוננתי כדי להגן על האחייניות שלי. החוקרת במקום להקשיב לי, היא שאלה אותי אם אובחנתי עם מחלת נפש. אז כשהיא מפקפקת בי בקשר לאחיינית שלי, איכשהו אני מסוגלת להכיל את זה. אבל אם היא תפקפק בקשר למה שאני עברתי, אני לא מוכנה להכיל את זה, אני לא יכולה. אני לא יכולה לעמוד בפני מישהי שצריכה לתת לי מקום בטוח ולנסות לשכנע אותה שאני אמיתית.
איך זה הרגיש שמישהו שאת אמורה לסמוך עליו ואת באה ומשתפת אותו במה שחווית אומר לך את זה?
אני רציתי לקום וללכת, אבל אמרתי 'לא, זה לא את, זה האחייניות שלך, זה לא את'. הבנתי לאורך כל התלונה שאני מנסה להגיש, הבנתי מה היא עושה ואמרתי 'בסדר, תזרמי איתה, תעני'. היא עדיין שאלה שאלות כדי להבין אם אני בן אדם נורמטיבי.
ובסופו של דבר?
לא קיבלתי את התוצאות של האבחון. לא קיבלתי. אבל מבחינת ההתקדמות במשטרה עם התלונה, התיק נסגר.
ואבא שלך, שמעת ממנו?
הוא הגיש תלונה על הפודקאסט שלי יחד עם האח שלי. אח שלי בטענה שדיברתי על הבת שלו, לא הזכרתי שמות אז אני לא מבינה על מה התלונה אבל בסדר. והחוקרת אמרה לאח שלי 'ואם אבא שלך באמת אנס אותה, את אחותך?'. אז אח שלי אמר 'אז שייכנס לכלא כל החיים שלו'. אבל התיק שלהם נסגר, אני לא עושה שום דבר שהוא לא חוקי או מותר לי להגיד 'אבא'.
זה סיפור חיים מורכב.
מאוד מורכב, אבל אני לא פוחדת לחיות את הכאב שלי.
יוצא לך לדבר עם איש מקצוע?
לא. כשהייתי נערה ניסיתי לדבר אבל אף פעם הם לא עזרו לי. לא תמיד קיבלתי מבט של פסיכולוגית והפסקתי בסופו של דבר. אני מחזיקה את עצמי, אני מטפלת בעצמי.
זה קשה להכיל לבד הכול, לא?
כן. בהתחלה בכיתי, התפרקתי.
יש בך משהו מאוד עצוב ומצד שני את מאוד אסופה, את מאוד רהוטה, את לא נותנת לעצמך להישבר.
זה לא שאני לא נותנת לעצמי להישבר, אני נתתי לעצמי להישבר ומהמקום הזה אני בניתי את עצמי מחדש. זה ההבדל, אנשים לא מרפאים את עצמם כי הם פוחדים להישבר.
את לא נשברת יותר?
בכיתי ביום חמישי, יום שישי הלכתי לים והנה אני פה.
למה בכית ביום חמישי אם אפשר לשאול?
בגלל התגובות.
כי מה?
הן מנותקות רגשית וזה מזכיר לי את המשפחה שלי. זה טריגר.
איפה התגובות ואיפה באמת הזיכרון למשפחה או ההקבלה?
המשפחה אף פעם לא ראתה אותי, אז זה כאילו שיש סביבי אנשים שלא רואים אותי, זה פשוט עוד פעם, זה חוזר על עצמו וזה משהו שאני רוצה לשים קאט. אני בוחרת אנשים שרואים אותי. והתגובות של 'יש לה כסף כי יש לי שיניים לבנות', לא רציתי להתייחס לזה כדי לא להביך אותם, אבל פשוט הזוי ש'אני הולכת לספר שיתחזק לי את השיער אז יש לי כסף', אבל הם לא יודעים שהספר לא גובה ממני תשלום. אז הם פשוט מביכים.
את מספרת עכשיו על הפוסט שהעלית, שאת נחשפת שאת זקוקה לעזרה כספית. כמה קשה להעלות פוסט כזה?
זה היה קשה, אבל אני חושבת שהקושי הגדול יותר זה להישאר עם המצוקה לבד, זה יותר קשה. וההתייחסות לבגדים שלי ולכל זה, עד לפני כמה חודשים אני הרווחתי מעל הממוצע, אז בגדים לא חסר לי, אני לא נזקקת לבגדים. לא אמרתי שאני נזקקת לבגדים. יש בסך הכול כמה חודשים שאני צריכה לדייק את עצמי כלכלית וזהו.
אז יש כאלה שיגידו 'שתיקח הלוואה או שתחזור להיות מניקוריסטית'.
אז אני אסביר מההתחלה. אז הייתי מניקוריסטית והתחלתי להעלות בפודקאסט את מה שעברתי כחלק מהריפוי שלי. והלקוחות שלי שמעו את הפודקאסט וכנראה היה להן קשה. אני לא שופטת. מ-100 לקוחות זה ירד ל-30 לקוחות. נאלצתי לסגור את העסק ועשיתי את זה בצורה מודעת שאני צריכה לסגור, לשלם את החשבונות. לקחתי הלוואות, הוצאתי גם את הפנסיה שלי, עשיתי כל מה שאני יכולה. והבנק כבר לא מלווה. נגמר.
אז פשוט העלית פוסט.
נכון.
את אומרת שהיו תגובות קשות, היו גם כאלה שניסו להבין, שהבינו?
כן, יש אנשים שלא חיים חיצוניות או שחסר לה בגדים או שהיא מיליונרית, ויש המון שתרמו וזה מרגש אותי. אני מתמקדת במי שתמך בי.
את מצליחה לראות את הטוב הזה?
בטח, אני תמיד רואה את הטוב, קודם את הטוב. אני רואה את התמיכה הכלכלית שנותנים לי, אני רואה את התגובות הטובות, אני רואה את האנשים שאומרים 'רגע חכו, לא הכול שחור או לבן'. נכון, היא מתלבשת כמו שהיא מתלבשת ונכון שהשיניים שלי לבנות, זה גנטי.
ומה עם אלה שאומרים 'צאי לעבוד, לוסיה, את בחורה צעירה, את חכמה, את יכולה לעשות 1001 דברים, צאי לעבוד'.
העניין הוא שאני צריכה כסף באופן מידי. ואם אני אצא לעבוד אני אקבל משכורת בעוד חודש. זה בסדר גמור, אין בעיה עם זה. העניין הוא שאנשים מכירים אותי וזה מורכב. אני לא אקבל עבודה באופן מידי ואם אני אקבל עבודה באופן מידי אני אחווה בדרך עלבונות ואני לא רוצה לחוות את זה שוב. אני לא רוצה. בארבע עיניים זה יותר קשה.
ויש שיגידו 'היא עצלנית, היא לא רוצה לעבוד'. את יכולה להבין אותם?
אני תמיד עבדתי, גם עכשיו כשאני מלווה נשים, אני שוב ושוב מזכירה את זה שאני פה. כל מי שצריכה יכולה לפנות אליי למרחב בטוח, למרחב שרואה אותה. וכן אני עושה את זה, פשוט כרגע לא מספיק. אבל הנה, בזכות העזרה של האנשים היום שילמתי שכירות.
וחודש הבא מה יהיה?
אז אני אמשיך את זה בחודש נוסף ואני חושבת שזהו. אני חושבת שכבר אני אהיה על הגל.
מאיפה הכסף עכשיו ייכנס? יש איזה פרויקט? יש איזה משהו שאת אומרת 'אוקיי, עכשיו עבדתי ארבעה חודשים כי סגרתי את העסק של הציפורניים, אבל מה הנקסט?'
אז אני ממשיכה ליצור תוכן ולהגדיל את הקהילה שלי, וגם להציע ליווי ונשים נהדרות מגיעות אליי, זה עניין של חודש חודשיים עד שזה יתייצב. אני מאוד אופטימית.
אם היו מציעים לך עכשיו להיכנס לאיזה תוכנית ריאליטי, זה משהו שהיית עושה? את יודעת, זה הרבה כסף יחסית בזמן קצר. עם זה מגיע גם העבודה.
ממקום שאני נותנת מקום לקול אחרות ולקול לעצמי, כן. אבל ממקום של לעשות רייטינג ולעבוד לספק את הסחורה פחות, כי היום אני רוצה לדבר את מה שלא יכולתי לדבר לפני כן. היום יש לי שפה, יש לי קול.
אני הייתי בטוח שתגידי שבחיים לא. גם עכשיו כשדיברנו מתחילת השיחה שלנו, שדיברנו על "מפרץ האהבה", ושאמרת שאת לא יכולה לעבוד בעבודה רגילה כי מזהים, אז זה מחזיר אותי חזרה להתחלה לשאלה שלי - אם זה היה נכון, אם את מצטערת. כי אם לא היית עושה את זה, היום היית יכולה לעבוד בכל עבודה.
נכון, זה נכון. זה נכון אם לא הייתי עושה את זה, אבל עשיתי את זה.
ועדיין את אומרת שאת לא שוללת.
זה לא אומר שאם עכשיו, אני נניח אני לא אכנס לאח הגדול, אוקיי? זה לא אומר שהחיים שלי יחזרו להיות מי שהם היו לפני מפרץ האהבה. ממש לא, זה לא יקרה.
את כועסת, יכול להיות, קצת על אולי בזמנו על העורכים, על העריכה?
אני לא כועסת על אף אחד. על אף אחד. אין לי כעס על אף אחד. לא, אני לא מתחרטת על מה שעשיתי.
אין לך גם כעס על הטוקבקים, על האנשים שמאחלים לך דברים נוראיים, על כאלה שגרמו לך לבכות?
אני לא כועסת, אני מצטערת בשבילם. אני מבינה שהנקודת מבט שהם חיים, התודעה שהם חיים בה, היא לא מצב יותר קל מהמצב שאני בו נמצאת. אני מצטערת בשבילם.
אני זורק אותך לעוד חמש שנים קדימה, מה את מאחלת לעצמך ואיפה את רואה את עצמך?
איפה אני רואה את עצמי חמש שנים? משנה תודעה של הרבה מאוד אנשים. נשואה עם שלושה ילדים לגבר לטיני.
אז מכאן זה ישר לקנות כרטיס טיסה לנתב"ג.
לא, אני לא מדברת על גוף לטיני, אני מדברת על נשמה לטינית.