לא לגמרי ברור לי כיצד או מדוע, ועוד באותו השבוע, הפיד שלי (של כולנו) נמלא בחמישים גוונים של שלשול ורבלי אלים ומקטין, נשים וגברים כאחד, משהפכנו לקהל שבוי שנאלץ להיחשף אל (או להתמודד עם) תצוגת תכלית מבישה בהמשכים. והכל באמתלת ביקורת/דעה 'לגיטימית', בהובלת 3 ידוענים עם מוטת כנפי חשיפה גבוהה ומיקרופון בשלוף, אשר בזו אחר זה כמו התחרו על התואר המפוקפק 'למי יש פה מלוכלך יותר'. והמפסידים בכל הסיפור? כולנו, ללא יוצא מן הכלל.
הראשונה להכשיר את הקרקע הייתה דורין אטיאס, סטייליסטית ומבקרת אופנה, מנחת טלוויזיה בעבר ופודקאסטרית בהווה, שעשתה קריירה מהפה הגדול והכנות הבלתי מתפשרת שלה, שרובנו למדנו לאהוב, או לכל הפחות התרגלנו לקבל ממנה.
אבל בחיי שלרמה האולטרה נמוכה אליה הגיעה בפרק מספר 152 והחגיגי (במלאת 3 שנים ל"אש" מבית הפודיום) לא ציפיתי; אטיאס פצחה במניפסט ארוך בו העבירה ביקורת - בואו, הגחיכה - על האופן בו השף אסף גרניט מצטלם לעמוד האינסטגרם שלו. מה שהתחיל במילים ".. אתה יודע שאני מעריכה אותך, אוהבת אותך, לא שופטת אותך אחי", עד מהרה התחלף בחיצים של החפצה בוטה מתובלת בקללות כדוגמת "בא לך לאונן על השרירים שלך, תאונן על השרירים שלך", "בא לך להרים ת'מכנסיים עד הטבור ושהביידות (אשכים בסלנגית, ט"א) יהיו בצד ימין ובולטות, תעשה את זה".
לפני סיום גם עלבה בו ככה טוב טוב משהכריזה: "יש דיבור שאתה כבר לא איתנו, והאהבה העצמית סמאללה עליכ", ואז קינחה בגידוף הג'וסי "כוסשלהאמא" בהפניה לכל האנשים אשר מצטלמים בלי סוף ומשתפים את חייהם ברשתות.
אלא שאטיאס לא הסתפקה בסבב אחד, וחזרה לסיבוב שני באותה הזירה שהבעירה את הרשת ועוררה דיון נרחב על ביקורת וגבולותיה. אם לרגע חשבתם שחזרה במטרה להתנצל רחמנא ליצלן? הצחקתם אותי. לא רק שלא הבינה 'על מה המהומה' והתבצרה בעמדה (אם כי פחות בבוטות הפעם, תודה באמת), הרושפת אש הגדילה לעשות כשהלינה איך זה שלשף אין "קצת הומור". בד בבד, שיתפה כי עברה סוף שבוע לא פשוט, כולל איומים וקללות שספגה. לבסוף הדגישה, חזור והדגש, כמה נעלבה מכך ש'ירדו לפסים אישיים' איתה ועלבו בנראותה (סירייסלי אחות?!). אם זה לא אימ-אימו של הגזלייטינג, בן דודה של הקוֹרְבָּנִיות (Victim Mentality), אז אני לא יודעת מה כן.
אממה, עד מהרה התברר שזו הייתה רק ההתחלה-לה-לה. הבא בתור להרים את הרף המפוקפק, ובתוך כך גם את הטונים ואת הטינופת שפה יכול להפיק, היה עוז זהבי. מי שהחל דרכו (ותהילתו) כשחקן, דוגמן, מנחה ולאחרונה נכנס לקטגוריית השירה - לא התחבר, בלשון המעטה, לביקורת המאוד נוקבת, נכון, אותה פרסם אסף נבו, מבקר המוזיקה של וואלה תרבות ועורך ב-103FM, אודות המיני אלבום שזהבי השיק ("תור זהבי").
בתגובה, הטאלנט עשה מעשה - שפך את כל כעסו ותסכולו במהלך ריאיון לגיא לרר בתוכנית "הצינור" ברשת 13, וזה הלך ככה: "אני רוצה להגיב לו (לאסף) באותו סאבטקסט שהוא כתב את הכתבה - כוס אמ'אמא שלך, אסף נבו, יא בן של זונה!". ואז הוסיף, "ירדתי רגע ברמה, סליחה, אבל כוס אמ'אמא שלך, יא מניאק". תוך שהכל נאמר (נצעק) בחיוך מאולץ מאוזן לאוזן.
עוד לא הספקתי להתאושש מהגועל שהתפשט כמו אש בשדה קוצים, שאפילו אדוות ביקורת הנגד (המוצדקת) לא באמת הצליחו לכבות, וזהבי כבר "העביר" את לפיד הרפש אל מי שתמיד לוקחת דברים לקצה ומעבר - הלא היא יעל פוליאקוב. והפעם, השחקנית-קומיקאית-מגישה, שהפוליטקלי קורקט ממנה והלאה כמי שהתחנכה מבית לטנף ולהשפיל בחסות מלאכת ההומור, חצתה את כל הגבולות כולם.
בפודקאסט המשותף לה ולאסי עזר ("אסי ויעל") פוליאקוב פצחה במונולוג סוער ודוחה במיוחד, כנגד אחת התופעות שהכי מעצבנות אותה מתברר - נשים בכלל, ומלאות בואכה שמנות בפרט, שמעלות לאינסטגרם שגרות 'בואו להתלבש איתי' שמתחילות בהלבשה תחתונה.
תוך דקה היא כבר פתחה מבערים: "קודם כל הן מתחילות עירומות, כולן. וזה לא משנה אם את פרה או רזה, את מתחילה עירומה. זה לא שיש לי בעיה עם הפרה, אבל מה שקרה עם הפרות זה דבר מאוד מעניין. הפרות מנצלות את השומן של עצמן בשביל לקבל פידבקים ואהדה ואהבה של יענו, 'תראו איזה אישה חזקה אני. לא אכפת לי שיש לי כרס ואבוב וכוס עם בייצים. לא אכפת לי. כי אני אישה חזקה ואני אוהבת את עצמי". וסיימה באיום החלול אך זוועתי: "אני אגמור את השמנות! אני אגמור אותן!". איכסה עליכ יא יעל.
אז דורין, עוז ויעל חלאס! אפשר להעביר ביקורת - נוקבת וחריפה ככל שתהיה - מבלי לרדת לפסים אולטרה מכוערים ובטח שלא אלימים או מטרגרים! זאת ועוד, השפה הבוטה-מלוכלכת שלכם לא הופכת אתכם ל'אותנטים' יותר. זה פשוט מביך. פרובוקטיביות מילולית שכזו בשם "חופש ההתבטאות" וה(עאלק) מותג שאתם מתחזקים, יותר מזיקה מאשר מועילה, ולבטח לא קולית או מצחיקה בשום צורה.
אם אני, בת ה-48, התכווצתי למשמע ההתבטאויות וההשתלחויות הנוראיות שלכם, אז איך בת ה-12 שלי הייתה מרגישה? או בכורתי בת ה-17 שכבר נוכחת ברשתות? תכלס, הייתי מתה להיות זבובה שמנמנה על הקיר ולצפות כיצד כל אחת ואחד מכם הגיב כששמע את 'פניני החוכמה' של רעהו.. מה ממש התענגתם על זה..?
כמובן שהרשת לא נותרה אדישה, תודה לאל, ומכל החזיתות עלתה צעקת נגד. מהדוגמניות ומשפיעניות האופנה הג'וסיות - שהשמיעו קול לאחר שעלו על חזיות ותחתונים והזמינו את פוליאקוב "להצטרף לחגיגה, כיף איתנו ויש פחממות"; ועד עסקני אופנה מובילים, כדוגמת היזם והמפיק מוטי רייף, חבר מועצת תל אביב-יפו שמחזיק את תיק החוסן והשוויון חברתי, שקרא קבל עם ואינסטגרם: "די עם שנאה במסווה של הומור. די עם השפלות במסווה של "אמת". די לצחוק על חשבון אחרים כדי להרגיש עליונות לרגע. אפשר אחרת".
אממה, האשמה היא גם עלינו - העוקבות והעוקבים ההדוקים, המעריצים והגולשים ברשת, שנהנים במקסימום מהשילשול הויראלי הדוחה שמושאי הערצתם מייצרים ומפרסמים מבלי להניד עפעף. מילא שהגולשת רעות כותבת "יאללה מה יש לכם זה מצחיק תזרמו", אבל כשעל המצודדים בתופעה נמנים גם מפורסמים ומובילי דעה - זו כבר בעיה בלבל אחר לגמרי.
כשהשחקנית מיה דגן (לה בת בגיל העשרה הכה רגיש) מגיבה לאטיאס "דוריס אני צורחתתתתתתתת", הסטייליסט המוערך גדי אלימלך מוסיף "מאמי אני בוכה (מצחוק)", או מותגי אופנה מוחאים לה (וירטואלית) כפיים; כשגיא לרר מצחקק, בפאקינג פריים טיים, למשמע המרואיין שלו, זהבי, מקלל קולגה לא פחות, בעוד שיכול היה בכלל לערוך החוצה את הקטע שצולם מראש; וכשאסי עזר מתפוצץ מצחוק בכל פעם שפוליאקוב, זוגתו לפודקאסט, שחררה את המילה "פרה" מפיה - הנרמול של התופעה הופך עוד יותר נוח, אה?
אז לא, עדי ששון וקורנליוס האיום (המעולים מהפודקאסט "אונלי פאן"). אנשים לא צריכים "שניה להפסיק להיעלב", ובטח שלא להפסיק להגיב. האם גם ליהודית באומן, שאיבדה את בתה, קארין, למחלת האנורקסיה לפני שלוש שנים, הייתם מציעים "די להיעלב מכל דבר"? כי היא נעלבה, עוד איך נעלבה. "את אומרת 'פרות שמנות' בגאווה כזאת עם ראש מורם. תתביישי לך", שיתפה אמש, "ילדות מפסיקות לאכול בגלל פיות של אנשים כמוך. את יודעת מה אימהות כמוני עוברות? שאני בבית העלמין כל חמישי בוכה ושבורה?".
"אנשים צריכים לקחת אחריות" אמרתם? אז הנה בבקשה, כולנו לוקחים אחריות - מבהירים בפה מלא, בקול גדול, בכל פלטפורמה שרק אפשר, שזה לא מקובל עלינו בשום צורה. מספיק ודי.