קראתי בוואלה סלבס שיש סערה סביב "הקליפ המביך" של הליכוד. נכנסתי לצפות ואני חייב לומר שוואלה, זה אחד הדברים הכי פחות מביכים שיצא מהליכוד בעשור האחרון. האמת, הכי קל להגיד "זה הדבר הכי פחות מביך שטלי גוטליב עשתה מאז שהיא נכנסה לפוליטיקה" (מה שנכון), אבל זה לא שחברי הכנסת מהאופוזיציה פחות מביכים. צפיתם לאחרונה בסטורי'ז של בני גנץ? עקבתם אחרי הפעילות של מרב מיכאלי בקדנציה האחרונה שלה בכנסת (כן, היא עדיין חברת כנסת, בחיי)? זה הרבה יותר מביך.
חלק גדול מהביקורת נגד הסרטון, שמציג חברי כנסת מהליכוד מפזזים תוך כדי שהם מנסים לשיר את "המנון הליכודיאדה", הוא שהוא לא מתאים. תקופה קשה במדינה, אז מה הם שרים? סליחה, אבל מדובר בבולשיט. בואו נניח רגע את הצקצוקים בצד. ננער את הפוזה של "אוי אוי אוי, המדינה בוערת והם רוקדים", ונהיה כנים לשנייה אחת. מתי בפעם האחרונה בדקתם את הלו"ז בזאפה? או בקיסריה? או בהיכל מנורה? הכל מפוצץ. אייל גולן פותח קופות בבלומפילד וסוגר אותן תוך דקות, מופעי הסטנדאפ סולד-אאוט חודשים קדימה, והמסעדות בתל אביב מלאות עד אפס מקום באנשים שמנסים לברוח מהחדשות עם סשימי ויין לבן.
אז למה כשדודי אמסלם וטלי גוטליב עושים את הגרסה שלהם לאסקפיזם, פתאום כולם נזכרים להיות טהרנים? אסנת מידן, יח"צנית הליכודיאדה, שדיברה אתמול בתכנית של אייל ברקוביץ' בערוץ 13 צודקת במאה אחוז. הביקורת על הקליפ הזה היא צביעות מזוקקת. החיים ממשיכים, וכמו שאנחנו רוצים לרקוד את הכאב שלנו עם נונו (כפרה עליה) או חיים משה, להם מותר לרקוד את הניתוק שלהם בליכודיאדה באילת.
אבל האמת היא שיש סיבה עמוקה יותר לאהוב את הקליפ הזה. או לפחות, להעריך את קיומו.
אנחנו חיים בעידן של פייק. עידן של מסרים מהונדסים. עידן של דפי מסרים מלוטשים ושל יועצי תקשורת שמלבישים זאבים בעור של כבשים ממלכתיות. והנה, מגיע הקליפ הזה בהפקה בשקל תשעים. צבעוני, צעקני, נטול מודעות עצמית ומביך ברמות שגורמות ל"גברת שווארמה" להיראות כמו דוקו של דייוויד אטנבורו - ופשוט מטיח בפנים שלנו את האמת.
זה לא "מביך", אלו הנבחרים שלנו. בכלל לא משנה אם הצבעתם להם או לא, הם אלה שמייצגים אתכם. אלה הפנים של ישראל בעולם. ככה הם נראים, ככה הם נשמעים, וזה בדיוק, אבל בדיוק, מה שיש להם להציע לקראת הבחירות הבאות. לא מצע סדור בנושאי ביטחון, לא אסטרטגיה להקלה על יוקר המחיה - רק ריקודים. אפילו לא ריקודים על הדם (את זה עושים במפלגה אחרת).
יש משהו כמעט מרענן בטמטום המוחלט שנשפך מהמסך. הם לא מנסים להיות משהו שהם לא. הם לא משחקים אותה צ'רצ'ילים עם סיגר וכובד ראש. הם הליכוד 2026, והם גאים בזה. הקליפ הזה מייצג אותם בצורה הרבה יותר אמינה מכל נאום חוצב להבות במליאה. איך אמרה מירי רגב (שלא משתתפת בקליפ)? כפיים.
ומי בולט בהיעדרו מהקרקס הנודד הזה? נכון, מנהל הקרקס. בנימין נתניהו. האיש שאולי אפשר להגיד עליו הרבה דברים, אבל מטומטם הוא לא. הוא מביט מהצד על הלהקה העליזה שלו, על אמיר אוחנה עם הגיטרה ועל הח"כים שמפזזים בחוסר קצב (להוציא את עידית סילמן שדווקא נותנת סלסול ראוי לציון) ומחייך את החיוך המוכר שלו. הוא יודע למה הוא לא שם. הוא הראש, הם הגפיים המשתוללות. הוא נותן להם להיות הם - והם, בכישרון רב, מספקים את הסחורה. מבחינתו זו גם תזכורת: בלעדיי - אתם תהיו תקועים איתם.
ובכל מקרה, "מביך" זה לא. יכול להיות שלפני עשר שנים הקליפ הזה היה מביך באמת, אבל הסטנדרט שלנו למבוכה. יודעים מה מביך? ראש ממשלה נאשם בפלילים. יודעים מה ממש מביך? ממשלה שאחראית לטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה שמסרבת להקים ועדת חקירה ממלכתית. יודעים מה ממש ממש מביך? שהאנשים האלה ייבחרו גם לכנסת הבאה, במקום להתחבא בחדר שלהם מתחת למיטה ולהתבייש להוציא את הראש שלהם מהבית. יודעים מה ממש ממש ממש מביך? שאת הכותרת הכי ביקורתית על מפלגת השלטון קראתם השבוע בוואלה סלבס.