ליאונרדו דיקפריו, אחד השמות הגדולים ביותר בהוליווד כבר שלושה עשורים, לא מתכוון לשתוק מול אחת התופעות שמטלטלות את תעשיית הבידור: בינה מלאכותית. בריאיון למגזין TIME, שבו הוכתר כ"איש הבידור של השנה", הכוכב בן ה-51 יצא חזיתית נגד חדירת הטכנולוגיה לשדות היצירה.
"אני חושב שכל דבר שאמור להיחשב כאמנות אמיתית חייב לבוא מבני אדם", אמר ומשם הוא לא התמתן, "אין לזה שום עוגן. אין בזה טיפת אנושיות, מבריק ככל שזה נראה".
דיקפריו התייחס גם לטרנד המדובר של סרטוני AI שמחיים זמרים ושחקנים שהלכו לעולמם. לדבריו, הם אולי "מגניבים" לצפייה פעם אחת, אבל אחר כך נעלמים לערימת ה"זבל של האינטרנט" כשהבאז חולף. מבחינתו, זו לא יצירה - זה גימיק.
מלבד AI, דיקפריו התפנה לדבר על מאבק אישי שמלווה אותו כמעט כל חייו הבוגרים: הצורך לברוח מהתהילה. "זה איזון שאני מנהל כל חיי", הודה, "אני לא מומחה ואולי לעולם לא אהיה. הפילוסופיה שלי פשוטה: לצאת החוצה רק כשיש מה להגיד או מה להראות. אחרת, להיעלם כמה שאפשר".
הגישה הזו מסבירה למה הוא כמעט תמיד מצולם עם כובע ומסיכה על הפנים, גם הרבה אחרי שהקורונה חלפה. "חשבתי, אוקיי, איך אני שומר על קריירה ארוכה? כי אני אוהב את מה שאני עושה. הדרך היא לא להיות עם אנשים מול העיניים כל הזמן".
גם כשהוזמן לחתונה של ג'ף בזוס ולורן סאנצז', הוא לא ויתר על הכיסוי. תמונות שלו עוזב את המלון בטוקסידו עם כובע שמסתיר חצי פרצוף הפכו לנושא שיחה גדול יותר מהאירוע עצמו.
דיקפריו גם חזר לרגע שעיצב את חייו: הסרט "טיטאניק", כמובן. "לא הבנתי מה הולך לקרות", הוא נזכר, "אמרו לי, 'זה הסרט הגדול ביותר שנעשה'. ואני חשבתי, 'אז מה? זה פשוט סרט'. לא הבנתי את המשמעות. ואז הבנתי: החיים שלי הפכו למשהו אחר לגמרי".
הכוכב סיפר איך הצלחת הענק גרמה לו להרגיש שהכל סביבו כבר לא קשור למשחק עצמו. "מנקודה מסוימת החיים שלי הפכו להיות על דברים שלא קשורים למשחק. הייתי חייב לעצור, לנשום, ולהיזכר למה בכלל התחלתי".
מאז, דיקפריו בוחר פרויקטים בקפדנות, נשאר מינימליסטי ציבורית ומסרב לכל רעיון שלא מרגיש לו אמיתי. אולי זו הסיבה שגם היום, אחרי אוסקר, שיאי צפייה ומעמד אייקוני, הוא עדיין נשמע כמו אותו ילד שאוהב קולנוע יותר מתהילה.