סגירת המעגל שכולם חיכו לה: שורדת השבי אמילי דמארי, הגיעה אתמול (רביעי) אל בית החולים, שם נפגשה סוף סוף עם חבריה הטובים, גלי וזיו ברמן, ששוחררו לפני יומיים משבי החמאס אחרי 738 ימים, לאחר שנחטפו משכונת הדור הצעיר בכפר עזה.
דמארי שיתפה את רגע המפגש בעמוד האינסטגרם שלה, ושיתפה בהתרגשות הגדולה: "גלי וזיוי בבית. גלי וזיוי בביתתתתתתת. כמה הקלה ללב שלי. לנפש שלי. אין מילים שיכולות לתאר את מה שאני מרגישה. אתם כאן איתנו על אדמת ישראל. מוגנים. עטופים. מטופלים. בדיוק ההפך מאיפה שחזרנו. מהתופת. שם אתה מרגיש כלכך בודד ומפוחד. אתה פצוע ואין טיפול. אתה מתוסכל ואין חיבוק. והנה אתם פה. איתנו".
כזכור, דמארי הוחזקה גם היא בשבי החמאס, לאחר שנחטפה מביתה ביחד עם גלי ברמן, שהגיע להיות איתה אחרי ששלחה לו הודעה שהיא חוששת מהאזעקות. היא המשיכה וסיפרה על המפגש: "אתמול הלכתי לבית החולים שיבא לפגוש את גלי וזיוי וסוף סוףףף חזר לי האור לפנים. לא הסכמתי ללכת. לא מוכנה לבזבז שניה אחת איתכם. אפילו זכיתי לישון איתכם! לא רוצה לעזוב. רק לנשום אתכם עוד ועוד. כמה יש לנו להשלים.. שנתיים שלמות של סיוט שרק אנחנו נבין".
"שנתיים שאני מתה להבין מה איתך גלי. מהיום הנורא ההוא שבו שלחתי לך הודעה "אני מפחדת" והתייצבת אצלי תוך דקה, ועד הרגע הזה. כלכך רציתי כבר לראות אותך. לשמוע מה עברת. שתשלים לי חלקים שחסרים לי ונמחקו לי מהראש עוד מאותו יום. שתספר לי איך הכל קרה מהזווית שלך.
הנוכחות שלך הרגיעה אותי".
דמארי המשיכה ושיתפה על תחילת הימים בשבי, בהם הוחזקה ביחד עם זיו: "זיוי.. עם זיוי הייתי ב40 ימים הראשונים שלי בשבי. נזכרת בלילות הארוכים, באיך החזקנו אחד את השני, בשיחות הנפש ההן שאפילו בדור צעיר לא דברנו ככה אף פעם".
"פעם אחת בזמן שהיינו יחד, הבית שבו החזיקו אותנו קרס עלינו. הלבישו אותנו בבגדים עזתים והוציאו אותנו מהר מהבניין. זו הייתה הפעם הראשונה שראינו שמיים מאז החטיפה. ואז ראיתי את העגיל שלך מבצבץ מהחיג'אב ופחדתי שבגללו יזהו אותנו העזתים".
"מהר הורדתי לך אותו והיום אני יכולה לספר לך ששמרתי עליו עד היום האחרון שלי בשבי - וככה הרגשתי שאתה איתי כל הזמן. לצערי ביום השחרור בני העוולה לקחו לי אותו. העגיל אמנם נשאר בעזה, אבל אנחנו כאן. חופשיים", המשיכה.
"מאז שחזרתי, הלב שלי לא היה שלם. הלכתי למשחקים של מכבי, אבל זה פשוט לא היה אותו דבר. אפילו כשהם לקחו אליפות- הייתה בי תחושת ריקנות. כי שום נצחון לא שלם כשאתם לא פה איתי. היום אני יכולה להגיד בקול רם- *רק עכשיו, גם אני שוחררתי מהשבי.* שבי של רגשות אשם. על האוכל שאכלתי, על האוויר שנשמתי, על כל חיוך שחייכתי. ועכשיו, לראות אתכם כאן חופשיים, נושמים, מחייכים- זה נס. זה החיים. זה האור הכי חזק שיש", שיתפה בהקלה שהיא חשה כעת.
"גלי וזיוי שלי- אתם הגיבורים שלי. ניצחנו. שרדנו. אתם קולטים??? אנחנו פה ביחד! הלב שלי מתמלא בכל נשימה שלכם. בכל חיוך. מהיום- לא נפרדים יותר. ברוכים הבאים הביתה אחים שלי".