כבר תקופה ארוכה שמנחת הטלוויזיה לשעבר פאולה רוזנברג מתגוררת מעבר לים, ביחד עם בעלה, ליאון רוזנברג ובנותיהם. על אף המרחק הפיזי, רוזנברג מרבה לכתוב על המצב בישראל ועל דאגותיה מהמלחמה והשלכותיה על החברה הישראלית, וכך עשתה גם בפוסט שהעלתה היום (ראשון) - בו תקפה שוב את הממשלה והתומכים בה.
"אני מקנאה במי שחי בלי לחבר את הנקודות. כשאני שומעת ישראלים שמצהירים שאין בהם חמלה לילדים עזתים, אני מקנאה. תכלס זה יותר קל לחיות ככה. בלי לחשוב על האחר, בלי להודות עד כמה אנחנו יותר דומים מאשר שונים. החיים בלי המצפון המציק נראים יותר פשוטים", כתבה רוזנברג בפוסט שהעלתה לעמוד האינסטגרם שלה, אחריו עוקבים מעל ל-75 אלף אנשים.
"כשאת לא מחברת בין זה שעדיין אנשים נחנקים במנהרות לבין הפריבילגיה לצאת למסעדה או לנופש ומתלוננת על הפקקים שעושות ההפגנות. כשאת בעלת כוח אבל בוחרת להציג עצמך כקורבן. כשאתה לא מבין את ההבדל בין האחריות של ממשלה להציל את אלו שהופקרו תחת אחריותה, לבין מחאה של אדם מהשורה. תכלס זה נוח. רק ככה אתה יכול להגן על המלך (העבריין לכאורה) שלך, ובמקביל לתקוף אישה פנסיונרית, שמפגינה לצד אם שהבן שלה חטוף, ולקרוא לה בשמות גנאי", המשיכה והתייחסה להפגנות משפחות החטופים ולאביה של השרה עידית סילמן, שלעג לכאורה למפגינה.
רוזנברג המשיכה בביקורת הנוקבת: "לא לשים את עצמך בנעליים של האחר ולחיות בעולם שמתחיל ונגמר בבועה הקטנה שלך, משכנע את עצמך שאתה הכי מוסרי, הכי צודק, כולם שונאים אותך על לא עוול בכפך, בלי רגע של בחינה עצמית. זה בטוח נוח".
"אבל אז אני נזכרת בימים האחרונים של האימפריה הרומית. איך האליטות המשיכו לערוך מסיבות מפוארות בזמן שהברברים דפקו על השערים. הם פשוט לא חיברו את הנקודות. או אולי בחרו לא לחבר".
"למרות שלרגעים אני מקנאה באלו שמתנתקים, אני מזכירה לעצמי שהניתוק לא באמת מביא אושר או שלווה. המחקרים מאשרים, אבל גם בלי מחקרים, 17 שנה של עבודה יומיומית עם מטופלות ומטופלים בקליניקה הוכיחו לי את זה".
"אנשים שמתנתקים מערכים וממוסר אנושי, הגוף שלהם מספר את כל מה שהם מדחיקים, את הנפש והגוף אי-אפשר לרמות. האנשים הכי מרוקנים שאני מכירה הם אלו שהצליחו להשתיק את הקול הפנימי. שבנו חומות גבוהות שכבר לא רואים מה קורה מעבר להן. זו ריקנות מהולה בכאב, שהם לא מקשרים לריכוז העצמי המנותק שלהם. קצת כמו לא להבין למה בלונים מלאים בהליום, מתפוצצים מהר ומאבדים נפח וצורה וגובה. אוויר לא מספיק להחזיק אותנו למעלה, צריך גם מהות".
"לפעמים אני תוהה אם אולי אני סתם מקנאה כי לי זה לא הולך, הניתוק הזה. עד שלא ימציאו הליך של השתלת אישיות, זה או שנולדים ככה או שמפתחים מנגנון הגנה של הכחשה ודיסוציאציה בילדות".
היא המשיכה ועקצה את תומכי הממשלה, ואת הקולגות שלדבריה, "מדבררים" אותה: "כשאני שומעת על מי שמקלל מפגינים או חברי ממשלה שמתעמרים במשפחות החטופים, או עיתונאים שמדבררים את השררה המנותקת, אני חושבת על הציור הזה. על הברברים שמושכים את הפסל. ועל סופם של בלונים. ותוהה כמה זמן נשאר עד שהמציאות תשבור את הדלת".
רוזנברג צירפה לפוסט את הציור "השוד של רומא", שצייר הצייר הצרפתי ז'וזף-נואל סילבסטר, ומתאר את ביזת אומר שהתרחשה בשנת 410, אירוע משמעותי שהיה לבסוף חלק משקיעתה של האימפריה הרומית.