בתיאום קוסמי מתעתע משהו, או יד גורל מכוונת, לאה שנירר בת ה-67 תציין השנה את יום הולדתה העברי בדיוק ביום שבו חל יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובנוסף, בו ביום שמתקיים מצעד החיים בפולין (מחר, 24/4). והיא תהיה שם, גם השנה. תצעד בין מחנות ההשמדה אושוויץ לבירקנאו יחד עם משלחת חברות שמצטרפות אליה, לצד שורדי ושורדות שואה ושבי - זאת במסגרת השליחות שלקחה על עצמה וכמשימת חייה: להמשיך לספר את סיפור ההישרדות והניצחון של הוריה, שורדי השואה, שכנגד כל הסיכויים הצליחו להקים משפחה. ילדים, נכדים ונינים.
אימה, אולגה שלמון בת ה-87, שרדה את אושוויץ ואת זוועות מנגלה. היא ואחותה התאומה (הלא-זהה) ורה, היו בנות 5 כשעברו את הניסויים האכזריים של ד"ר מנגלה, אך שתיהן הצליחו לשרוד כנגד כל סיכוי אפשרי. אביה, רפאל סלומון (שלמון), שרד את אושוויץ לבדו. אחרי שאיבד את כל משפחתו במחנות, הוא עלה לארץ וטיפח קריירה צבאית מפוארת בחיל האוויר, עד שמת בגיל 65.
הסיפורים האנושיים, הגבורה והחיים שאחרי - כל הכתבות ליום השואה תשפ"ה
השנה, מצעד החיים בפולין צפוי להיות טעון במיוחד. נשיא המדינה יצחק הרצוג ורעייתו יובילו את המצעד, שיציין 80 שנה לשחרור מחנות ההשמדה, יחד עם נשיא פולין ומשלחת היסטורית של 40 שורדי שואה מישראל, שיצעדו לצד שורדי שבי, כמו גם בני משפחה של קורבנות הטבח ב-7 באוקטובר. בנוסף ישתתפו נציגי חברות הייטק, קרנות ובכירים נוספים, אשר התגייסו השנה לתמוך במשלחת השורדים שתצא מישראל. "אני לא בטוחה שכולם יודעים או מבינים עד כמה לאה מחויבת ונושמת את פועלה למען זיכרון השואה", אומרת לנו רויטל יכין־קרקובסקי, משנה למנכ"ל ארגון "מצעד החיים" העולמי.
"כנציגת הדור השני, לאה בחרה לציין (כאקט של ניצחון, לא חגיגה) את יום הולדתה באושוויץ - במקום שבו ניסו למנוע מאמא שלה להפוך לאמא. לאה היא בת לשני שורדי אושוויץ, שהקימו משפחה המסמלת את תקומת העם היהודי מהשואה".
"אני כל כך גאה בבת שלי. במה שהיא מצליחה לעשות", אומרת שלמון לוואלה. "בשבוע שעבר כשהיא חגגה את יום ההולדת הלועזי שלה אמרתי לה 'ברוכה הבאה לעולם הזה, את צריכה להילחם בשביל לשרוד בו', וזה בדיוק מה שלאל'ה שלי עושה. דולי שלי, כך אני מכנה אותה, כי אף פעם לא הייתה לי בובה בילדותי. אז, בשואה, וודאי לא היה לי שום משחק, וכשילדתי אותה קיבלתי את המתנה הכי יקרת ערך בעולם. אותה ואת אח שלה, בצלאל. קיבלתי שתי מתנות".
"מה שאני יודעת ומרגישה הוא, שאני ובעלי, אנג'ל רפאל, השקענו בילדים, והיום אלה הן התוצאות. הם התגמול שקיבלתי, אני אישה מבורכת", היא אומרת. "לאה עושה פלאים בעולם הזה, היא כל כך אמיצה והיא מצליחה לכבוש את הלב של כולם. גם בכל מה שקשור למשפחות החטופים - היא מקרינה להם כוחות, כל כך הרבה כוח. מעודדת אותם להמשיך במאבקם, שהם עוד יזכו לראות את ילדיהם. זה משהו שאף אחד לא יכול לעשות כפי שהיא עושה את זה. לאה תמיד יודעת לומר את המילים הנכונות, בזמן הנכון".
אני שואלת אותה איך מצליחים להחזיק חיוך תמידי אחרי כל מה שעברה. "האמונה זה הכוח שלי" אולגה מכריזה, "כשאת מבורכת, תעבירי את זה הלאה". ולאה מוסיפה, "יש לנו ילדים, אין לנו את הפריבילגיה להישבר".
בשלב זה אולגה פורשת (לא לפני שזכיתי לשמוע ממנה אומרת לי מילים יפות, מעצימות וטובות. איזו אישה!), ואני ממשיכה להעמיק עוד קצת עם לאה.
איך מתכוננים לזה, למצעד?
"אני לא מתכוננת. אני לא בן אדם שמתכונן לכלום, אני בן אדם של סיטואציות. גם לא של סיסמאות, אלא של מעשים. אני כן יכולה לומר שבשבועיים האחרונים לפני היומולדת פתאום הרגשתי אטומה, מעין קווץ' כזה בבטן, ורק רציתי שיניחו לי. מסביבי כולם שאלו 'מה קרה לך? זה לא את לאה, איפה שמחת החיים שלך?'. בעוד שאני רציתי רק את המיטה, את המקום הבטוח שלי".
"ואז בפעם ראשונה בחיי הבנתי, הבנתי איך זה מרגיש כשלא רוצים לצאת מהמיטה. זה משהו שראיתי את אמא מתמודדת אתו לאורך חייה, כשבמצבים הכי קשים שלה נהגה להסתגר בחדרה ולהתנתק בשל מצבה הנפשי. אבל אפילו אז, כשהיא יצאה סוף סוף מחדרה אחרי מספר שעות, תמיד צבעה את השפתיים שלה באופטימיות - בליפסטיק אדום", היא אומרת. כמובן שלאה כמו לאה, עם הכוחות הבלתי נדלים (שירשה לבטח מהוריה) בשילוב עם חדוות החיים הנצחית שלה, הצליחה מהר מאוד להקים את עצמה מהמיטה ולחזור להיות אמזונת ה'במקסימום' שהיא.
צועדות ביחד במקסימום
בכל פעם את חוזרת מאושוויץ לאה קצת 'אחרת'?
"כל פעם אני חוזרת יותר גיבורה, יותר חזקה. אני מרגישה שנולדתי בשליחות, נולדתי בתפקיד".
השנה את לוקחת משלחת של חברות שיצטרפו אלייך למצעד.
"נכון. אני יוצאת למצעד עם 20 נשים מדהימות, אנחנו "צועדות ביחד במקסימום" (סלוגן אותו הדפיסה על גבי תיק, כובע ומחברת שחילקה לחברותיה בהגיען לשדה התעופה, ט"א). נשיא המדינה בוז'י הרצוג, שיוביל את המצעד, מאוד קשור אלינו, אל אמא שלי; כשהיא ואחותה השתחררו מאושוויץ, שלחו אותן לאנגליה. בדרך עצרו באירלנד, ילדות קטנות שעברו את השואה ועכשיו גם חוות פרידה מאימן, והאדם הראשון שקיבל את פניהן שם עם ידיים פתוחות לרווחה זה סבו של בוז'י, שהיה רב באירלנד. אמא זוכרת אותו, מספרת שהיה כמו מלאך שחיבק אותה".
"אנחנו נצעד לצד שורדי שואה וגם שורדי שבי - שהם גיבורים, וכך צריך לראות אותם. הם ייכנסו בשערי המחנות זקופים, עם דגל ישראל, ואז יחזרו חזקים אפילו יותר. הנסיעה הזו השנה, אני לא יכולה לקרוא לזה מתנה, אבל זה כן רגע מכונן בו הכל מתערבב עם הכל. אמא שלי נולדה ב-22 באפריל, שזה מאוד קרוב לתאריך מצעד החיים השנה (24/4) - שהוא בעצם תאריך יום ההולדת העברי שלי, ואציין אותו עם חברותיי דווקא שם מכל המקומות בעולם. זה יהיה גם הניצחון הפרטי שלי. אם אמא שלי הייתה עוברת את הניסויים האכזריים של מנגלה בגיל 14 או 15, היא לא הייתה יכולה ללדת, זה הרי ברור. לכן עד היום היא אומרת את המשפט 'כשאתה מבורך, תעביר את זה הלאה'. היא בורכה וזכתה ללדת ילדים. זה נס שנולדתי ועוד תינוקת בריאה, ממש כנגד כל הסיכויים. היא העבירה את זה אלי, ואני ממשיכה להעביר ולהנכיח הלאה".
ואמא לא תצטרף אלייך לאושוויץ הפעם?
"הייתי מאוד רוצה שאמא תצטרף אלי, אבל היא כבר העבירה לי את השרביט. היא אמרה לי 'לאה אני הייתי שם, עכשיו את'. כשהיא התייצבה שם באושוויץ, עטופה בדגל ישראל, זה הספיק לה כדי לסגור את המעגל. זה בכלל לא היה פשוט עבורה, היא מאוד חששה, אבל ידעתי כמה זה יהיה משמעותי עבורה לחזור משם כגיבורה. והיא עשתה את זה. עכשיו אני ממשיכה להעביר את הסיפור של השואה מדור לדור ולהיות שם כנציגה, גם בעבור עצמי".
אז אפשר לומר שאת שוב נוסעת לסגור מעגל?
"אני לא סוגרת מעגלים, אני פותחת ומרחיבה. אני חוזרת שוב לאדמת אושוויץ והפעם לא רק לצד שורדי שואה אלא גם לצד שורדי השבי, במטרה לזעוק משם 'אלוהים שבשמים, איפה אתם אומות העולם? איפה אתם כל העולם? זה כבר קרה לנו, בבקשה תוציאו מהתופת את כל מי שרק אפשר'. לזעוק 'Never again before it's too late'. הלוואי שעד שאחזור מפולין כולם כבר יהיו בבית".
בטור שלך שהתפרסם לאחרונה ב'ישראל היום', כתבת: "אמא אמנם עברה את השואה, אבל אני חיה את השואה מהיום שנולדתי". את רואה את זה גם אצל ילדייך, שהם דור שלישי לשואה?
"אומנם אמא שלי עברה את השואה, אבל אני עדיין חיה אותה. אמא זוכרת כל צעד, כל פנייה, כל מבנה במחנה. את הקולות, את הבריקס (האבנים) האדומות ואת הארובות, את ביתן 10 (שסגור עד היום) שבו הד"ר הצורר עשה זממו וניסוייו באמא ובאחותה התאומה. ילדות בנות חמש שחיכו כל יום להגעתו של 'אנקל ג'וזף' (כך הן קראו לו) והושיטו לו יד רכה כדי שיכניס אותן למקום הזוועתי הזה. את כל הטראומות הללו היא סוחבת איתה מילדותה, ומן הסתם זה היה נוכח בבית בו גדלתי. ילדים סופגים הכל".
"אז התשובה היא כן, אני רואה את זה גם אצל ילדיי. הם חיים בבית שהוא סיפור של 'משואה לתקומה'. הם חיים את הסיפורים, הם קרובים לאמא שלי, וכשאני עורכת 'זיכרון בסלון' הם נוכחים. אבל הם לא חיים את השואה באותו המובן כמוני. השואה היא שכבה נוספת שקיימת בבית, כן, כזו שנותנת להם באיזשהו מקום כלים, יסודות והבנה שהחיים זה לא רק דבש, מצד אחד, אך מצד שני הנה, תראו את סבתא הנהדרת, את החיוך שלה, את המשפחה שהיא בנתה כנגד כל הסיכויים. היא ההוכחה הניצחת שתמיד אפשר לצאת מהצד השני בראש מורם. אני חושבת שזו זכות, זה שיעור מדהים, עבור כולנו במשפחה".
הקשר שלכן והדינמיקה ביניכן מדהימים. אבל יש דברים שאת ואמא לא מסכימות עליהם לפעמים?
"בוודאי, לא על הכל אנחנו מסכימות. בעיקר סביב העקשנות שלה. אבל את יודעת.. הגעתי למסקנה שהעקשנות שלה זה מה שמחזיק אותה. זה המקומות בהן היא יכולה להחליט, והיא יכולה לשלוט. גם לי יש את זה. כשהייתי קטנה זה נורא הקשה עלי, היא גם הייתה מבריזה לי מדברים ברגע האחרון, אבל ככל שאני מתבגרת אני מבינה, מבינה שזה שלה. ולפעמים היא אומרת לי 'את לא צריכה להסכים איתי, את רק צריכה להבין אותי'. גם אימא זה לא פרפקט, אז מה?, אמא יש רק אחת. ואין אהבה כמו של אמא".
השבוע, כשאת מציינת את יום הולדתך העברי, מה את מאחלת לעצמך?
"שזה לא יגמר לעולם. אני מאחלת לעצמי בריאות, שאמשיך להנות ממה שאני עושה בכל רגע, בכל בוקר שאני הולכת לסטודיו ומלמדת, גם אחרי 45 שנה. מאחלת לקום כל בוקר עם שיר חדש בלב, ולא במובן הבנאלי אלא שיהיו לי את הכוחות והתשוקה הזו באמת להנות מכל מה שיש לחיים להציע. ובעיקר, אני מודה על מה שאלוהים נתן לי, על מה שיש. אז מאחלת לעצמי להמשיך להוקיר ולתחזק את הדחף הזה כי כן, אני מכורה לחיים".