עברו יותר משלוש שנים מאז שגורו הפיטנס ואשת העסקים אירה דולפין יצאה וסגרה אחריה את דלת הסטודיו האחרונה של אימפריית "הפינק רום" שבנתה, הבייבי שלה. מאז עברו אצלה הרבה מים, התמודדויות, חישובי מסלול מחדש, נפילות ותקומה, שבאופן בלתי נמנע גם זלגו החוצה אל הנהר הביצתי המקומי - אבל היא עדיין כאן. חזקה, בועטת ומפוקחת, אולי אפילו יותר מתמיד.
בימים אלה ממש, מאמנת הכושר והתזונה, מהחלוצות והמפורסמות בתעשייה, נמצאת בשלבי הרצה של הסטודיו הרביעי שלה במספר, רק שהפעם זה הולך להתנהל במתכונת קצת (או הרבה) שונה - דולפין תוביל מתחם כושר חדש בשם "Pink Town", שמצטרף למערך המרשים של רשת "Speed" במידטאון תל אביב. כן, כן, הצבע הוורוד שכבר הפך לחלק בלתי נפרד מהמיתוג שלה לא הולך לשום מקום. אז מה, אותה הגברת בשינוי אדרת? זהו, שלא בדיוק, כי הפעם היא על תקן שכירה ואפילו היא מביאה איתה כמה חידושים.
כמו בכל צומת משמעותי בחייה, גם הפעם בן זוגה של המאמנת הנודעת, איש העסקים אורן דולפין, איתו היא חולקת שני ילדים, מתייצב בכל הכוח לצידה, כשהיא יוצאת לדרך החדשה-ישנה. על ההתרסקות המקצועית והמשבר שאיים לפרק את נישואיהם בחסות מגפת הקורונה דולפין שיתפה כבר לא מעט, ובפתיחות מעוררת הערכה. "עכשיו הכל בסדר", היא מבהירה, ומייתרת את השאלה הג'וסית שתכננו לשאול.
"הרגשתי שהייתי צריכה ללכת קצת אחורה מהאימונים הפיזיים כדי להתגעגע לזה", היא ממשיכה. "עברתי הרבה בעשור האחרון. שלושה סניפים לנהל, אלפי מתאמנות, הרבה תוכן, המון עבודה. בין לבין גם השתתפתי ב'הישרדות' וב'נינג'ה ישראל'. הייתה המון שחיקה".
את מרגישה שכל מה שעברת היה ירידה לצורך עלייה?
"כן, לגמרי. הזמן שהתפנה גם אפשר לי להתעמק ולהתפתח בתחום התזונה כפי שתמיד רציתי. סיימתי קורס ייעוץ תזונה, אז היום אני יכולה לבנות תפריט ולקחת מדדים (באמצעות מכשיר חדשני שלא היה פשוט להביא אותו לארץ ואני שמחה שהצלחנו בכך). אלה חידושים שאני מביאה איתי לעסק החדש. הכל יהיה תחת קורת גג אחת".
אורך הנשימה והאיזון שסוף-סוף נוכחים בחייה, הביאו אותה להחליט השנה להקדיש את ימי השבת למנוחה נטו.
את עושה את זה בקטע דתי?
"אולי קצת. בואי נגיד שאני משתעשעת ברעיון מאז 7 באוקטובר. אז כן, אני לא נוסעת בשבת, קצת ברכות בוקר. זה פשוט קרה עם ההתבגרות שלי אני מניחה, גם בהשפעת הסביבה אולי, והרבה התפכחות שחוויתי השנה".
אז את שוב חוזרת לאמן בסטודיו בהובלתך, אבל במתכונת עסקית שונה ממה שאת רגילה. מה עובר על האגו במהלך מעבר מבעלת עסק לשכירה?
"בהתחלה האגו מתנפץ, אבל אז מבינים - זו עסקה שאי אפשר לסרב לה. הגישו לי את זה על מגש של כסף. הצעה שלא כל אחת או אחד היו מקבלים, כן?, כי זה מתבסס על הדרך שעברתי, המקצועיות והשם שבניתי".
מבחינת השורדת במיל', זה לחלוטין מהלך שהוא win-win. "יש למקום בעלים, הציוד מוזמן ואין השקעה פיננסית מצידי", היא מסבירה. "אם ב'פינק רום' נתתי את התחתונים שלי מה שנקרא, אז פה אין לי את הסיכונים שהיו לי בעבר, אלא יש לי גב ושותפים מעולים שסומכים עליי, זה מקסים. אני גם זו שנותנת את הטון ומחליטה על הדברים".
מה הסוד שלך? מה הדבר הזה שתמיד סוחף אחריו הרבה אנשים ובאזז?
"העובדה שיצרתי קהילה. כי זה לא רק התוצאות, והיו אלפי תוצאות שמתאמנות שלי השיגו וגם הצליחו לשמר. כל לקוחה שנכנסת אליי, אני רוצה לדעת איך קוראים לה ולקרוא לה בשמה, זה קודם כל וזה מאוד חשוב לי. זה משהו שבעבר לא תמיד הייתה יכולה לעשות, ואז אני מסתכלת עליה וחושבת, 'איך אני יכולה לסייע לה להפוך לגרסה הכי טובה שלה'. ואת יודעת למה? כי גם אם אני הייתי מגיעה לסטודיו, הייתי רוצה לדעת שהמאמנת יודעת איך קוראים לי, זוכרת אילו מגבלות גופניות יש לי ומהן המטרות שלי".
ההחלטה לאמץ ולא לשחרר את הצבע הוורוד - על שום מה ולמה?
"אני חייבת לתת את הקרדיט למר דולפין, שהוא קופירייטר ואיש קריאייטיב דגול. הוא הפנה את תשומת ליבי לכך שאחרי אימון שלי, בחורות יוצאות מזיעות עם ורדרדות בריאה כזו בפנים, ואז הייתה לו הברקה שהן יצטלמו על רקע קיר ורוד עם הכיתוב "I'm pink", כי הן באמת היו יוצאות ממני פינק. במובן הכי טוב של המילה".
בלי קיצורי דרך
למקרה שתהיתם, אז כן, דולפין מודעת לעובדה שיש לא מעט מתחמי כושר נשיים בפרברי תל אביב ודרומה ממנה ש"קיבלו השראה" כשהחליטו גם הם לעצב ולמתג - והכל בוורוד.
משפיענות רשת, קודי קופון וכל המסביב - מה הגישה שלך בנושא?
"אינסטגרם זה חלק מהמקצוע ומהעבודה שלי, אני מייצרת תכנים נון-סטופ. אני לא יכולה לירוק לבאר ששתיתי ממנה, כי גם אני נהנית מכל עניין המשפיענות. הרי צמחתי מהאינסטגרם, התחלתי לפני 12 שנה ועוד לפני שפתחתי את הסטודיו הראשון, אבל אני מאוד זהירה עם הנושא. אני יודעת את המינונים שעובדים לי, ויש דברים שאני יודעת שלא אעשה - כי יש המון-המון אחריות על כתפיי".
מה לא תעשי?
"למשל כל מה שקשור לזריקות הרזיה, חליטות תה וקרמים למיניהם שמבטיחים כך וכך, שקית שתעזור לך לשרוף 2,000 קלוריות באימון או מסטיק שמפחית תיאבון - מבחינתי, מוצרים והבטחות כאלה הם טאבו. יש לי פה אחריות ועבדתי קשה לבנות את השם שלי ולשמור על מקצועיות לאורך כל הדרך, אז יש לי המון קווים אדומים. אני מאוד מאמינה בדרך שבניתי ולא ב'קסמים' או בקיצורי דרך. מה גם שבעצמי התמודדתי עם הפרעות אכילה, אז זה לגמרי מחוץ לתחום מבחינתי. אם אני מעלה משהו זה אומר שבדקתי, שטעמתי ושזה בסדר".
"הישרדות" חזרה לאחרונה לפריים טיים, את תעקבי אחריה באדיקות?
"בטח! אני לגמרי אצפה. זה היה חסר לי לאחרונה, ובייחוד שעכשיו זה הולך להיות בפורמט חדש עם זוגות. עד היום מזמינים אותי להשתתף בפאנלים בתוכניות בוקר שדנות בריאליטי הזה. אני צופה עכשיו ב'הישרדות' ארה"ב, שזה פשוט מטורף. הצפייה תמיד מעלה זיכרונות, ולא תמיד זה לחיוב. לא האמנתי כמה שההשתתפות בתוכנית תשפיע עליי גם שנים אחרי".
והיום, ממרחק הזמן, מה את מרגישה שההשתתפות בתוכנית עשתה לך?
"בשנתיים הראשונות הייתי בהכחשה מלאה. החוויה על האי הייתה לי מאוד-מאוד-מאוד קשה, ולא רק זה, אלא שגם ראו על המסך שהיה לי קשה. לא היו לי בני ברית, שום דבר לא עבד, קושי נוראי, לא הבנתי את המשחק, ועדיין הגעתי מאוד רחוק, ארבעה ימים לפני הסוף. רק בשנה-שנתיים האחרונות האסימונים החלו ליפול וההשלמה הגיעה. פתאום אני יכולה לדבר על זה, להבין את ההשפעה שהייתה עליי ומה זה באמת עשה לי. כי כשחזרתי מ'הישרדות' כל כך כעסתי, הייתי כל כך פגועה, שלא הצלחתי להתפנות בכלל לעכל את מה שעבר עליי. זו הייתה שריטה קשה שסחבתי, שהייתה מגיעה גם בסיוטים בלילות. רק התעסקתי בלהלקות את עצמי על מה הייתי יכולה לעשות אחרת בשנייה הספציפית הזו והזו, ולדמיין מה היה קורה אם".
אז מה באמת הבנת?
"בשנתיים האחרונות אני מסתכלת על החוויה הזו מהצד, ולא כזו שרק נפגעה. הפלאשבקים נגמרו והגיעו התובנות. היום אני מבינה כמה שהחוויה הייתה עוצמתית וכמה חזקה הייתי - נפשית, פיזית, בכל המובנים. פעם אחת לא התלוננתי, לא בכיתי ולא התפרקתי. לפעמים אני לא מאמינה שאשכרה עשיתי את זה. לא מאמינה שלקחתי חסינויות, לא מאמינה שלא אכלתי ואיבדתי 7.5 ק"ג עד שנראיתי כמו ילד, פשוט לא מאמינה".
הכל כתוב בכוכבים
אם תשאלו אותה, ושאלתי, היא מוכנה בכל רגע נתון להשתתף שוב ב"הישרדות". "מחר הייתי נוסעת אם היו מלהקים אותי!" היא מכריזה, "אני לא יודעת אם אני באמת מוכנה לזה מבחינה נפשית וגופנית, כי זו חוויה קיצונית שגומרת את הגוף, אבל כן הייתי רוצה לעשות את זה שוב בשביל החוויה, ומשום שבפעם הקודמת לא נהניתי. מודה שגם אולי היה מתאים לי לנצח בפעם השנייה, או לפחות לתת פייט טוב יותר. בזמנו לא הבנתי שזה רק משחק חברתי ושאין שום קשר לאספקט הפיזי, בעוד שאני לא עשיתי שם שום דבר חברתי, אז ברור שהייתי הולכת שוב ועושה הכל אחרת".
מה הלאה? מה עוד כתוב לך בתוכניות ובכוכבים?
"כרגע אני כל כולי בתוך הפרויקט הזה של 'הפינק טאון', ואני מאוד מתרגשת לקראתו. זו סגירת מעגל מטורפת עבורי, חיכיתי לזה המון זמן, ודווקא כששחררתי, ההצעה המדהימה הזו הגיעה לפתחי. מאמינה גם שזה הולך להיות הבייבי האחרון שאני מקימה בתחום עסקי הכושר".
וואלה?
"כן, ככה נראה לי".
זה קשור גם למחשבות על הגיל?
"הגיל אכן מתחיל להעסיק אותי לאחרונה. עוד 5 שנים אני רואה את עצמי עושה את זה בכיף, אבל כבר עולות המחשבות אם הלאה מזה אוכל או ארצה לעסוק בכושר בעצימות כזו גבוהה, בייחוד מאז שאני לומדת ומעמיקה בתזונה ובגוף האדם. אני הרי יודעת בדיוק מה קורה לנו הנשים בפנים ומה מחכה לנו, ואם יש משהו שאני רוצה פשוט לזעוק במגפון כדי שנשים יקשיבו זה שאין שום תרופה, לא לפן הקוגניטיבי (הזיכרון) ולא לפן הפיזי (נזילות והחלשות הגוף, וכמובן סיבולת לב-ריאה) חוץ מאימוני התנגדות וכוח. פשוט אין".