זה הזמן שתכירו את הסלבריטאים החדשים באמת של השנה

מדינת ישראל יצרה לעצמה מספר סוגים של סלבריטאים, כאלה שלא ממש רואים בשום מקום אחר. בשונה ממדינות רגועות יותר ברחבי העולם, בהן אין לאף אחד צורך אמיתי בלהיות דבוק לחדשות, פה דברים נראים אחרת.

בעקבות המצב הביטוחני הרעוע - עוד לפני השבת השחורה, מי שנעצרים ברחוב ומקבלים שלל ברכות הם מגישי וכתבי החדשות, שמגיעים כל ערב לסלון של בתים רבים ברחבי הארץ.

לרגל ראש השנה, וואלה סלבס ריכזה לכם את ששת הכתבים והמגישים הבולטים והבולטות ביותר שסימנו השנה עוד אבן דרך משמעותית בקריירה שלהם, הצליחו להיכנס ללבות רבים במהלך השנה החולפת, שאף ענו על כמה שאלות מסקרנות במיוחד שיעזרו לכם להכיר אותם ואותן יותר טוב.

איפה התחילה הדרך שלך? מתי התגלתה האהבה שלך לחדשות?

"האמת שהזיקה לאקטואליה, ההתמכרות, התחילה כשהייתי צעיר מאוד. כבר אי שם בגיל 6, כשבכל שבת הצטרפתי לאבא יוסי (פישר), אז לרדיו ולמדתי הכל מבפנים, התאהבתי בעולם הזה ודאגתי להציק לכל עובד שם שיתן לו עוד טיפ ועוד טיפ וכנראה שהחיידק עבר כבר אז אליי".

איך זה תרם לאיפה שאתה היום?

"זו דרך ארוכה ואישית אני מאוד מאמין בדרך כזו שמכינה אותך להיות טוב יותר, חד יותר ובעיקר כזה שמכיר את המערכת ואת התפקידים המגוונים שיש בה ואני חושב שזה תרם ותורם לי עד היום. התחלתי במערכת כתחקירן אצל עודד בן עמי ובריכוז המערכת של המהדורה המרכזית".

"את ההזדמנות להגיש מבזק פעם ראשונה קיבלתי ביום שישי מהרגע להרגע, בהתרגשות שיא חייב לומר ומאז כבר עברו כמה שנים, הרבה חדשות, הרבה אירועים ובתקופה האחרונה אני גם מסקר את תחום התעופה והתיירות ומאשימים אותי שמאז שנכנסתי לתפקיד - חברות התעופה רק רוצות לעזוב", התבדח.

יש רגעים שקשה לך להתמודד עם המציאות אל מול דרישות התפקיד?

"בהחלט יש רגעי שבירה. הילד הקטן שלי ליב, נולד בשישה באוקטובר. כשהתחילה המלחמה היינו במקום הכי מאושר שיש, במחלקת יולדות ודווקא במקום כזה, פתאום הכל התערער. התמונות מהעוטף, הידיעות על החטופים ולאחר מכן המפגש האישי עם המשפחות והמחשבה שזה פשוט יכול לקרות לכל אחד היא משהו שלא עוזב אותי והלוואי ונוכל לדווח בקרוב על חזרתם".

"אני מתעסק בתעופה ותיירות, תחום שכולנו אוהבים, כך שמבחינתי להכיר כל יום דברים חדשים, לצבור מידע, לטוס בין לבין ולהביא למסך כתבות שונות זו גם הגשמה עצמית וגם הנאה. השילוב מבחינתי יחד עם ההגשה באולפן זו נוסחה מנצחת עבורי".

מתי גילית את החיבור שלך לחדשות ואקטואליה?

"האמת היא שהתשוקה הזאת הייתה שם תמיד. עוד כשהייתי ילד קטן, זיפזפתי בין סדריק וארתור לבין אולפן שישי וארץ נהדרת. ביסודי גיליתי את עיתון בית הספר, עפתי על זה ואני זוכר שניסיתי לייצר כתבות כדי שיאריכו לנו את ההפסקות והזמנים במגרש כדורגל, לא צלח אבל התחברתי לזה ממש".

באיזה שלב התחלת להתקדם למקום שאתה נמצא בו היום? מה הייתה נקודת הפתיחה שלך בעולם התקשורת?

"במהלך התיכון הגשתי תוכנית בטלוויזיה החינוכית ומפעם לפעם שידרתי ברשת א' של קול ישראל. זה ללא ספק זרק אותי לתחום ולהבנה שאני רוצה להמשיך בזה. משם הדרך לגלי צה"ל, הייתה די ברורה למרות שפקפקתי בצ'אנס שלי כי הגעתי מנהריה בלי קומבינות או קשרים".

מה היה הדבר הכי מאתגר שעברת בדרך?

"חד משמעית המלחמה בצפון. זה בוודאות הדבר המאתגר והמשמעותי ביותר שתפס אותי בעבודה העיתונאית. מצד אחד מלחמה על הבית שלך, זו תחושת שליחות שאין לה תחליף. ההבנה שאתה משדר כתושב הצפון, שחי את השגרה הזו ומשמיע את מה שבאמת מרגישים, והדברים שלך מקבלים במה ברמה ארצית. מצד שני, זו גם התקופה הכי עמוסה ומורכבת, עם שעות בודדות של שינה וכמובן כתבות, ושידורים בכל רגע".

יש ימים שאתה מרגיש בהם רגעי שבירה?

"אני חושב שלכולנו, לא? אין מה לעשות, יש רגעים לא מעטים שאתה שואף שמשהו יקרה, בין אם מדובר בכתבה או ראיון שאתה רוצה להוציא לפועל או סתם תחושה כזו שמאסת במצב. הגדולה היא להיות מודע לעצמך בזמן הזה - ולקום מהר ככל שאפשר. אבל ברור, יש לא מעט נקודות מורכבות במציאות המשוגעת שלנו".

מה הדבר הכי מרגש בעבודה שלך?

"זו כנראה העבודה היחידה בעולם שבה בשבוע אחד אתה עומד חשוף לירי עם שכפ"צ על הגבול וצופה בשיגורים של חיזבאללה על היישובים, ורץ בין נפילות. פתאום, בשבוע שאחריו אתה מראיין אלופים אולימפיים בפריז, ורואה מקרוב את כוכבי הספורט הגדולים בעולם".

"בין אם מדובר בסימון ביילס, לברון ג'יימס או פיטר פלצ'יק ורז הרשקו. יש לי הזדמנות נדירה לתת במה לכל כך הרבה דברים חשובים ולשים זרקור על עוולות, וסוגיות שכנראה היו נותרות בשוליים, ללא כל מענה, אם לא היינו מעורבים שם".

"בין אם זה בן אדם שנהרס לו הבית והמדינה לא מסייעת, עסק קורס שלא מקבל פיצויים, אישה מאויימת שמפחדת להתלונן על בעלה, או ביקורת קשה נגד גופים ממשלתיים, שלא נוקפים אצבע כשמדובר ב'אזרח הקטן'".

"התפקיד הזה גם שולח אותך למקומות שלא דמיינת שתהיה בהם. במשך כמעט חודש סיקרתי את האולימפיאדה המטורפת של ישראל בפריז, ושידרתי את רגעי הזכייה המרגשים של הנבחרת, ומצד שני דיווחתי במשך ימים ארוכים מאוקראינה בלב המלחמה מול רוסיה. מדובר בחוויות לכל החיים, שבעבר רק הייתי יכול לדמיין, היום זה חלק מהמציאות שלי".

אתה מרגיש שאתה מגשים את עצמך במהלך היומיום?

"ודאי, קודם כל מקום העבודה שאני נמצא בו מדהים ונותן לי חופש עיתונאי מוחלט ונגזרת מכך, תחושה כזו של הגשמה עצמית בשגרה שלך. בסוף, יש לך אפשרות לשנות סדר היום, להשפיע על מקבלי החלטות וכמעט שכחתי - מבחינתי זה גם חלום ילדות שקרם עור וגידים, מקווה שלא אתרגל ואקח את העבודה ואת השגרה הזאת כמובנת מאליה".

איך הבנת שזה המקצוע בשבילך?

"אחד מזיכרונות הילדות החזקים שלי זה צפייה בתכנית עובדה. לא פספסתי אף פרק, למרות שהוריי לא תמיד רצו שאצפה בקטעים הקשים ושאלך לישון כי יש בית ספר למחרת. עדיין הייתי נשארת ערה, מתחבאת במטבח וצופה בתכנית שהייתה משודרת בסלון".

"בנוסף, לא פספסתי אף עיתון ואף כתבה. הייתי מכורה לקריאת עיתונים, ועדיין מכורה. רק לאחר כמה שנים הבנתי כמה אני לא יכולה להתנתק וכמה אני מכורה לידע".

מה הייתה הדרך שלך למקום בו את נמצאת היום?

"בחדשות 12 התחלתי כתחקירנית בחדשות סוף השבוע, ולאחר מכן, קודמתי להיות כתבת בתכנית חיסכון. כתחקירנית - עשיתי הכל, סגרתי מרואיינים, הייתי מקבלת אותם לאולפן, צילמתי במצלמות נסתרות בכל מקום אפשרי ולאט לאט התקדמתי".

"בחדשות מקפידים לקדם עובדים מתוך החברה, ונותנים הזדמנות לכל תחקירן או עוזר הפקה, וזה לא מובן מאליו - שבמערכת שלנו מעריכים את העבודה הקשה ומקדמים עובדים מבפנים".

יש רגעים מאתגרים בתוך העבודה?

"לעיתים מאתגר למצוא את התמונה המלאה ולהגיע לחקר האמת. לעיתים, זה דורש עוד עשרות טלפונים ועוד ימי עבודה - אבל אני מקפידה לעשות זאת, כדי שחלילה לא אטעה, מכיוון שמדובר בדיני נפשות".

"בין שמדובר בתחקירים ובין שמדובר בדיווחים מהשטח - אני מקפידה להקשיב לכל הקולות, לא לתפוס צד ולהיות הגונה. בלא מעט פעמים אנחנו נתקלים בטענות - שעלינו להוכיח, לכן, אני מקפידה בכל דיווח וכתבה, לבדוק לעומק כל טענה - להביא תיעודים ולהיות הוגנת, ובמקרים שבהם יש עדויות סותרות - אני מדווחת את כל הטענות של כל הצדדים .לעניות דעתי, אנחנו תמיד מחוייבים לספר את המציאות כפי שהיא".

מתי מגיעים רגעי השבירה בתוך כל השגרה העמוסה?

"מדי לילה, רגע לפני שאני הולכת לישון, אני נזכרת בשבעה באוקטובר כשהוקפצתי לדרום. את המראות שראינו אני לא אשכח לעולם. את טנדר המחבלים והתיעודים הקשים. אבל הזיכרון שילווה אותי כל חיי הוא המפגש עם ההורים שהגיעו לחפש את ילדיהם הנעדרים בבית החולים".

"בנוסף, לא אשכח את תמונות הצעירים הנעדרים שנתלו על דלת המיון. ביום הראשון היו תמונות רבות, ומאחורי כל תמונה, יש אדם עם סיפור חיים, משפחה וחברים. בכל יום התפללנו שימצאו אותם בחיים, אלא שבכל בוקר כשהייתי מגיעה לביה"ח, הייתי רואה שיש פחות ופחות תמונות. כששאלנו את אחד מאנשי צוות ביה"ח מדוע מורידים את התמונות, קיוויתי לשמוע ממנו שהסיבה לכך שמצאו אותם בחיים, אולם הלב נשבר כשהוא השיב שגופתם נמצאה או שהם נחטפו לעזה".

"מאחורי כל חייל או חיילת שנפלו בקרב או נרצח ונרצחת - יש סיפור גבורה. כל אחד מהם לא הפקיר את חברו ועשה הכל כדי לשרוד - עד שפגש את המחבלים הארורים. וכל חטוף וחטופה - שחווים את הנורא מכל כבר שנה - עושים הכל כדי להישאר בחיים. הם לא מוותרים לרגע. ולנו אסור לוותר. אסור לנו להפקיר את החטופים - את אחינו ואחיותינו ועלינו לעשות הכל כדי להחזיר אותם הביתה".

מה הדבר שמביא לך הכי הרבה סיפוק?

"היכולת להשפיע ולשנות בעזרת תחקירים וכתבות - כגון השינוי במחלקות ה-IVF לאחר שחשפנו את מחדל החלפת העוברים. לאחר החשיפה שלנו, הקפידו על הכללים ומשרד הבריאות שלח הנחיות חדשות למחלקות כדי למנוע מקרים דומים. בסוף, בכל כתבה שבה יש עוולות, הסיפוק הגדול ביותר, הוא היכולת להשפיע ולשנות למען כלל הציבור".

"ההגשמה העצמית מתבטאת ביכולת לסייע לאחרים. בלי שום טיפת ציניות. בין שמדובר במילואימניקית שחייבו אותה באלפי שקלים ולבסוף קיבלה החזר כספי, או אישה מבוגרת שפונתה למיון וחוייבה על ידי קופת החולים ולבסוף קיבלה החזר. בסוף בכל מקרה שכזה, אני מודה להם - כי הם זיכו אותי בזכות לסייע ולעזור. לכן, אני תמיד מבקשת - תפנו ואם אני אוכל, בשמחה אסייע".

מאיפה התחילה הזיקה לתחום?

"מאז שהייתי ילד התעניינתי מאוד באקטואליה, עיתונים וטלוויזיה. כל הזמן מתעניין במה שקורה בחדשות. אבל אני חושב שהבנתי שאני רוצה להיות חלק זה בסוף השירוץ הצבאי. הייתי לוחם באגוז, וחתמתי קבע לכמה חודשים עם הצוות. השתתפנו במבצע מגן צפוני, ובתקופה הזאת החלטתי שזה מעניין אותי".

מה הייתה נקודת הפתיחה שלך? מתי התחלת להתקדם למקום שאתה נמצא בו היום?

"בהתחלה היה מאוד קשה כי השתחררתי בלי ניסיון בתקשורת. קיבלתי הרבה מאוד "לא", מכולם. אבל ידעתי שבסוף אצליח. ובסוף התקבלתי לארכיון של החדשות ומשם התקדמתי. אחרי תקופה בארכיון עברתי להיות תחקירן, ואז כתב N12 כללי ואחרי זה כתב דרום. אני מאוד מעריך את המנהלים שלי בחדשות שנתנו לי את ההזדמנות להתקדם, זה לא מובן מאליו והם מהתחלה נתנו לי את התחושה שמי שעובד קשה מצליח".

מה היה הדבר הכי מאתגר שעברת בדרך?

"מבצע 'עלות השחר' היה אחד המאתגרים, ללא ספק. המבצע התחיל בערך שבוע אחרי שהתחלתי את התפקיד בדרום. רק עברנו ופתאום מצאתי את עצמי משדר כשיורים עליי. למדתי מזה הרבה, וזה נתן לי הרבה כלים לסקר את המבצעים והמלחמה שבאה אחרי".

אתה חווה רגעי שבירה?

"לא הייתי מגדיר את זה כשבירה. אבל ברור שכמו בכל דבר בחיים, יש עליות וירידות. בתחילת המלחמה היו רגעים לא פשוטים בעוטף. אבל בכל זאת, משתדל תמיד לשמור על אופטימיות תמיד".

מה הדבר הכי מספק בתהליך בעבודה שלך?

"להיות בשטח ולראות את הדברים במציאות. אני אומר לעצמי כל הזמן - איזה מטורף שאני זוכה לראות אירועים היסטוריים במציאות, שאני נמצא שם בפועל. אני גם נהנה מאוד לפגוש ולהכיר אנשים חדשים".

יש תחושה של הגשמה עצמית?

"בוודאי. העבודה מאוד משמעותית, אני קם כל בוקר מחדש עם רצון לעבוד קשה ולהצליח. אני מאמין שיש לתקשורת תפקיד חשוב, משתדל לעשות את זה על הצד הטוב ביותר".

מתי הבנת שאת מתעניינת באקטואליה?

"מגיל צעיר גיליתי עניין בפוליטיקה ואקטואליה. הדבר תפס תאוצה בלימודי התואר (במשפטים) - היה לי חלום גדול אי שם בגיל 20, להיכנס לפוליטיקה הישראלית. חלמתי תמיד להשפיע, להיות חלק ממובילי השינוי בחברה, לכן התחום משך אותי פנימה. השתכנעתי לחשוב שזו הבמה. השנים גילו לי אחרת. מברכת על היכולת והזכות להשפיע היום במקום שבו אני נמצאת ולייצג קול נשי לא מתנצל שהושתק במשך שנים".

מה הייתה נקודת הפתיחה שלך? מתי התחלת להתקדם למקום שאתה נמצא בו היום?

"התחלתי את הדרך לפני יותר משלוש שנים כמבזקנית ואחר כך כמגישה בערוץ 20, שלימים הפך לערוץ 14. תחום החדשות קסם לי. מהר מאוד התגבשה השאיפה להפוך לעיתונאית ומגישת חדשות חוקרת. מנהלי הערוץ האמינו בי ונתנו לי בהמשך להגיש תוכניות אקטואליה מרכזיות - עד שנבחרתי להגיש ב-2021 את המהדורה המרכזית. היתר, היסטוריה".

מה היה הדבר הכי מאתגר שעברת בדרך? יש רגעים בהם את חווה "שבירה"?

"הדרך לא הייתה קלה ולוותה בהרבה מאוד אתגרים. לא מעט סגרו בפני את הדלת וכשהיא נסגרה חיפשתי את ההזדמנות הבאה. הדחייה הייתה חלק מהתהליך - כל 'לא' שקיבלתי רק הגביר בי רצון עז ליצור את 'הכן' המיוחל. אמונה היא המפתח. האמנתי בקדוש ברוך הוא, האמנתי בעצמי. אסור להרים ידיים ולתת לפחד להפוך לצל על האמונה. רגעי השבירה, בין אם נרצה או לא, הם חלק בלתי נפרד מהדרך. כישלון הוא הצעד הראשון להצלחה".

מה הדבר הכי מהנה בעבודה שלך? יש תחושה של הגשמה עצמית?

"תהליך למידה אינסופי בעולם תוכן שלם. כל יום מחדש. יש משהו קסום בלקחת סיפור ולהפיח בו חיים. יש משהו לא פחות קסום ביכולת לגעת באנשים דרך הסיפור שיצרת. יש חשיבות לכל מילה מעצם הבחירה בה. תהליך היצירה היומיומי הוא חלק אינטגרלי ממעגל העבודה שלי ואין מספק ממנו".

מתי התחילה התשוקה שלך לאקטואליה?

"מאז שהייתי ילדה התעניינתי בחדשות, גם צפיתי הרבה בחדשות בטלוויזיה. תמיד עניין אותי לדעת על ענייני המדינה, מה קורה עכשיו, למה מקבלים החלטות כאלה ולא אחרות, איך בתור אזרח ממוצע אנחנו יכולים למצוא את עצמנו במבוך של הפוליטיקה הארצית. זה ממש מלווה אותי מגיל קטן".

איך התחלת בחברת החדשות?

"התחלתי לעבוד בתור עורכת הרשתות החברתיות. מבחינתי המסלול התחיל כבר מאז ועוד לפני כן, בעבודות קודמות, ובלימודים. לא מכיוון שלשם כיוונתי, אלא כי אני מאמינה שכל מה שאתה עושה הוא חלק ממסע של למידה, של התמקצעות ושל אהבה למה שאתה עושה. למידה של המקצוע, אבל גם של השאיפות ושל היכולות של עצמך".

יש אתגרים בדרך? מתי את חווה את רגעי השבירה?

"אני חושבת שהאתגר המשמעותי ביותר הוא פנימי. לא תמיד קל להאמין בעצמך. אז באופן אבסורדי האתגר הוא גם הסיבה להנאה ולשמחה - הדרך. היא באמת לא תמיד קלה, ועיקר הקושי שאתה אף פעם לא באמת יכול לדעת מה בהמשך. אבל שוב, זה גם חלק מהכיף".

"השנה האחרונה הייתה מלאה ברגעים שגם הוותיקים שבינינו עוד לא חוו. אירוע בסדר גודל כזה, שמורכב מכל כך הרבה רגעי שבירה של מושאי הסיקור עצמם, בסוף מצליח לחלחל גם למי שמסקר אותו. היו כמה רגעים שבהם הרגשות הציפו, וגם הדמעות זלגו, בדרך כלל לא מול המצלמה".

"בצפייה באולפן, תוך כדי שידור כתבה, במפגש עם מפונים מאילת שמשתפים במראות הקשים שרודפים אותם. אבל זה בלתי נפרד מלהיות מחוברים למי שאנחנו".

איפה במקצוע שלך את מרגישה הכי הרבה סיפוק?

"הרגעים הלא מתוכננים הם בדרך כלל מה שמלהיב. כמובן שהתקווה היא תמיד שהחדשות המתפרצות יהיו טובות, או לפחות ניטרליות. לצערנו זה לא תמיד מובטח. אני אוהבת במיוחד ריאיונות, כי זו הזדמנות להוציא מאנשים משהו שלא שומעים בדרך כלל, בין אם מדובר בפוליטיקאי שמנסה לחמוק מלתת תשובה, אנשים שמבקשים הזדמנות להביע ביקורת, או שיחה שמצליחה לגעת ברגש חבוי".

"אבל האלמנט הכי כיף במה שאנחנו עושים, הוא שאנחנו מייצרים יחד משהו שאף אחד בעולם לא יכול לייצר לבדו. ההבנה שמאחורי מה שרואים על המסך יש את כל החברים שלך, את כל אנשי המקצוע הטובים בתחומם, שכל אחד הוא חיוני כדי שאנחנו באולפן נוכל לשדר, לעדכן, לראיין, להיות שם בשביל הצופים. זה החלק הכי כיף בלקום כל בוקר לעבודה הזו".

"בהחלט יש תחושה של הגשמה עצמית, וגם רצון לעשות עוד ולהשתפר, להמשיך ליהנות מהדרך - ובעיקר, לשדר חדשות טובות".