סבא שלי נולד בט' באב. אם היה חי, היה חוגג בשבוע שעבר יום הולדת 100. למדתי ממנו הרבה, בין השאר שאם אני אוהב שיר כלשהו, אני צריך לדעת מי כתב אותו, ומי הלחין. זה דבר קטן כביכול, אבל זה חשוב. לפני ח"י שנים נסענו יחד לחתונה של מיכל ומאיה. הוא היה בן 80 פלוס. זו הפעם הראשונה שאני הייתי בחתונה לסבית, ומן הסתם גם הפעם הראשונה שלו. אלה הימים שלפני ספוטיפיי, ובדרך לשם שמענו את "כמו צמח בר" של חוה אלברשטיין בדיסק של האוטו. "אתה יודע מי הלחין את השיר?", הוא שאל אותי. "נחום היימן", הגבתי, מרוצה מעצמי שאני יודע את התשובה. "נחצ'ה", הוא תיקן אותי, "קוראים לו נחצ'ה".
רציתי לדבר איתו על האירוע. כביכול עוד חתונה של בת משפחה, אבל זה באמת היה אירוע ראשוני. ראיתי שהוא לא מוצא את עצמו. בכל זאת, החתונה הלהט"בית הראשונה במשפחה. רציתי לשאול אותו איך הוא, המבוגר, בן של רב וצאצא לשושלת אדמו"רים גדולה, מרגיש בחתונה לסבית. לא מצאתי את המילים. לא רציתי להביך אותו, וגם לא אותי. בסופו של דבר הוא הגיע, זו הצהרה מספיק גדולה. הוא צפה בחופה, אכל טוב, ונשאר לשמח כלה וכלה.
בדרך חזרה הוא נראה קצת מדוכדך, שלא כהרגלו. חשבתי שאולי בכל זאת היה לו קשה לשמור על חיוך לאורך כל הערב. אולי בכל זאת חתונה בין שתי נשים זה משהו שהוא עדיין לא מסוגל לעכל, וכנראה לעולם לא יוכל. לבסוף הוא שאל אותי אם זיהיתי את השיר שניגנו בחופה. אמרתי לו: "ברור, זה היה 'וידוי' של יהודית רביץ", והוספתי לפני שיספיק לבחון אותי: "לחן של סשה ארגוב, מילים של אלכסנדר פן". הוא הביט בין במבט חצי משועשע חצי עצוב ולבסוף פלט: "וזה נראה לך שיר שמתאים לחופה? הקשבת פעם למילים שלו?".
לבסוף הבנתי שלא הומופוביה ולא נעליים, מה שהפריע לסבא שלי בחופה של שתי הנשים המקסימות היה בחירת השיר שלהן לחופה. הוא התחיל לספר לי על המשמעות של השיר, על רחל פן, אשתו של אלכסנדר, שהשיר כביכול נכתב מהפרספקטיבה שלה. שיר על אישה שדבקה באהבה לבעל למרות שהוא פוגע בה בלי הרף, נואף, מקלל ומרביץ. אמנם שיר על אהבה אבסלוטית, אבל שיר על זוגיות לא טובה. או כמו שסבא שלי אמר: "חסר ליהודית רביץ שירים יפים אחרים?".
נזכרתי בחתונה הלסבית הראשונה שהייתי בה בעקבות הפרסומים על החתונה של שירי הדר, בתו של צביקה, לבחירת לבה אורטל. בתקופה כזאת לראות תמונות שמחות מאירועים שחוגגים אהבה זה תמיד כיף. בין אם זה בין גבר לאישה, אישה לאישה או גבר לגבר. אהבה זו אהבה. בצד הזה של האנושות כבר קל יותר להבין את זה, למרות שיש עוד מקומות - במקרה אלה שמאיימים להשמיד אותנו בימים אלה - בהם החושך עדיין שולט.
ובכל זאת קשה היה להתעלם מהנאום של המפורסם מבין אבות הכלות. ראיתי את צביקה הדר נותן הופעת סטנדאפ בדמותו של ז'וז'ו חלסטרה לפני כ-30 שנה. אם אני לא טועה זה היה בבית ציוני אמריקה בתל אביב. הדמות של ז'וז'ו הייתה וולגרית, גסה, שוביניסטית והומופובית. באותם ימים זה נחשב לקורע מצחוק. זה לא אומר כמובן דבר על צביקה. הוא היה בדמות. זה כן אומר משהו על הציבור בישראל, ואולי בעולם, באותם ימים - בין אם צחקנו מהדברים שז'וז'ו אמר או שצחקנו עליו, התמימות הזאת של "מה זה החרטא הזה גברים שמשתמשים בשמפונים" הייתה נגועה בהומור על חשבון חלשים.
זאת גם הסיבה שכל כך ריגש אותי לראות את צביקה מתרגש כל כך כשהוא נאם בחתונת הבת, אפילו שזה המובן מאליו. לגלות כמה הוא רחוק מהדמות שפרסמה אותו. לראות גבר שרגיל כל כך לעמוד מול קהל ולדבר, בין אם כשחקן על במה או סטנדאפ, ובין אם להנחות אירועי ענק מול אלפי איש בניצנים או ביד אליהו - לא מצליח לדבר מרוב התרגשות, זה אולי הרגע הגדול ביותר בקריירת המשחק וההנחיה שלו. "אמרתי לך שזה לא בשבילי", הוא אומר, מחלץ את עצמו ממבוכה באמצעות ההומור, אבל רק חושף עוד כמה הוא רגיש.
"תמיד יש לכן גב". צביקה הדר מברך ומבטיח
ואז הגיע הנאום הקצר עצמו. ובו המילים הטובות ביותר שאבא יכול להגיד לבת שלו בחופה: "אני אוהב אותך", בתוספת של 10 מילים שאומרות הכל: "כל מה שתרצו, כל מה שתבחרו, תמיד יש לכן גב". מה עוד אנחנו צריכים בחיים חוץ מהיציבות הזאת של משפחה שנמצאת מאחוריך, ושל אבא שמבטיח להיות שם בשבילך בכל מצב?
לא הייתה בנאום של צביקה התייחסות לעובדה שמדובר בחתונה לסבית, לא רק בגלל שאנחנו בשנת 2024 ולא צריך לעשות עניין, אלא כי זה באמת לא העניין. דווקא בתקופה כזאת של מלחמה בין דומים, וסכנה אמיתית שמגיעה עלינו בגלל שנולדנו איפה שנולדנו וכפי שנולדנו, היציבות הזאת שהציג צביקה הדר בפשטות מרגשת כל כך, נתנה תקווה יותר מכל נאום של גנרל או פוליטיקאי. אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת.