"סבתא, מה יש לך על היד?" שאלתי בתמימותי כשהייתי בת 5 ואז היא פרצה בבכי, "כשתגדלי אספר לך", אמרה לי סבתא. מאז, די חששתי לשאול כי הרגשתי כאב עצום ועצב בעניים שלה. כשעלינו לארץ הייתי בת 10 והדבר הראשון שסבתא שלי עשתה היה להגיע לירושלים ל"יד ושם". נעמדנו ליד לוח שמות עצום, היא הקריאה אותם בגרון חנוק והדמעות פשוט לא הפסיקו.
"מי הם?" שאלתי ואז סבתא ענתה לי: "זה כל המשפחה שלי, הרב משה גלזר וכל ילדיו, הם נרצחו על ידי הנאצים, הם ועוד 6 מיליון יהודים". כששאלתי אותה על מה רצחו אותם, היא ענתה לי: "רק בגלל זה שהם היו יהודים".
כילדה, ספגתי אנטישמיות בבית הספר בעיר אודסה שבאוקראינה, שם נולדתי. היו קוראים לי "זידובקה מסריחה" (יהודיה מסריחה). הייתי חוזרת מבית הספר ובוכה כי לא הבנתי במה אני שונה מאחרים. בעקבות השנאה הזו, ההורים שלי עזבו את הכול והחליטו לעלות לארץ, כי לנו, ליהודי הגלות "אין ארץ אחרת - ארץ בה יהודי יכול להרגיש בטוח ובבית".
כשחזרנו מ"יד ושם" סבתא סיפרה לי את כל הסיפור ואז הבנתי למה היה לה קעקוע דהוי של מספר על היד והיא הסבירה לי מה זה אומר. "הם רצו להשמיד אותנו, אבל הם לא הצליחו ולא יצליחו יותר לעולם" היא אמרה לי. אם היא, הסבתא היקרה שלי רק הייתה יודעת שב-7 לאוקטובר סיפורי האימה שחוותה בשואה יקומו שוב לתחייה ושאנחנו שוב נאלצים להילחם על קיומנו, היא הייתה מסרבת להאמין. כנראה זה הגורל שלנו כעם הנבחר, תמיד להילחם על קיומנו.
ה-7 באוקטובר 2023 הוא היום בו התחילה השואה השנייה של העם היהודי. הזוועות והרצח האכזרי, שריפת אנשים בעודם בחיים וסיפורי השורדים, בהשוואה לסיפורים של סבתא שלי, אף יותר גרועים ומפחידים מהשואה. כן, וכל זה קרה ממש כאן, במדינה שלנו, מדינת היהודים, המקום שהיה אמור להיות הכי בטוח עבורנו.
האנטישמיות בעולם חזרה בגל צונמי, הפחד והחרדה של הזדהות כיהודי בחו"ל, האגרסיה והחרמות נגד מדינת ישראל, מחזירים אותנו 80 שנה אחורה וגורמים לנו להבין ששום דבר לא השתנה מאז, אלא רק ההפך, החמיר. ה - Never Again הוא Again and now.
"אבל למה? למה יהודים עוברים זאת שוב? למה שונאים אותנו? מה עשינו רע? למה אנחנו צריכים לפחד להיות יהודים?" אלו השאלות שכבר שואלים אותי הילדים שלי ולי אין ממש תשובה מלבד לומר להם: "אנחנו העם הנבחר"- וזה הסוד. הסבים והסבתות שלנו עברו את התופת הנוראית הזו בכדי שלנו יהיה עתיד וגם אנחנו חייבים לעבור את זה למען עתיד ילדינו.
יהודים בשואה היו מלוכדים מאוד והרצון לשרוד את התופת במטרה לנצח את האויב האכזר, הצילה אותם ולבסוף הם ניצחו. גם אנחנו ננצח. היום, כשכל העולם נגדנו, כשהאויב סביבנו רוצה להשמידנו, אם לא נהיה מלוכדים ואם נחפש אוייבים בתוכנו, לא נצליח.
היום, ביום השואה לזכר הנרצחים אז וגם היום, אנחנו חייבים לעשות הכול בכדי שזה לעולם לא יקרה שוב. הנשק הסודי שלנו, שאין אותו לאף אחד אחר בעולם, זו האחדות. כשאנחנו יחד, אנחנו בלתי מנוצחים.
החטופים שלנו, שכלואים במנהרות חמאס כמו במחנות ההשמדה, נמצאים שם חסרי אונים ובכל יום הם מביטים למוות בעיניים. חייבים להחזיר אותם הביתה עכשיו ואנחנו חייבים לעשות הכול כדי שזה יקרה כי היום אנחנו מדינה עם צבא חזק ולא קומץ פרטיזנים.
כמה שזה סימבולי שהטלאי הצהוב של מגן דוד בשואה, בו היו מסמנים את היהודים, חזר גם היום, בצורת סיכה צהובה שכולנו עונדים להחזרת החטופים. אבל הפעם זו הבחירה שלנו לענוד את הסמל הזה, כי זהו הסמל שמאחד את כולנו למטרה הכי חשובה, החזרתם של החטופים הביתה במהרה.
השואה הייתה שורת מעשי רצח עם ורדיפות אנטישמיות מתוכננות ומאורגנות היטב שבוצעו כנגד העם היהודי וכולנו יחד חייבים לעשות הכול, אבל הכל כדי שזה לא יקרה יותר לעולם. ילדים שנולדים היום כבר לא יכירו את ניצולי השואה ולא ישמעו את העדויות ממקור ראשון.
במקום שבו הזיכרון הולך ומידלדל, חובה עלינו, דורות ההמשך, לזכור ולהזכיר - כי כולנו מחויבים למלאכת התיעוד ביתר שאת. הם דור השורדים, אנחנו דור הנלחמים ובעזרת השם ילדינו יהיו דור של "עם חופשי בארצו". נזכור ולעולם לא נשכח.
נחמה ניקול ראידמן
נכדתה של לורה ויסמן ז"ל
ונינתו של הרב משה גלזר ז"ל