יותר מחצי שנה שאנחנו במלחמה אכזרית במיוחד. מאז בוקר 7 באוקטובר אנחנו לא אותה מדינה, ולא אותם נשים וגברים. אנחנו במלחמה הארוכה ביותר שידעה מדינת ישראל מאז מלחמת השחרור, במלחמה קשה ומכאיבה שבה נטבחו 1,200 איש ונחטפו 250 ישראלים לרצועת עזה; מלחמה שבה מאות אלפי ישראלים מהדרום והצפון נאלצו להתפנות מבתיהם, בלי לדעת מתי ישובו אליהם; מלחמה שבה גויסו למילואים מאות אלפים שעצרו את שגרת חייהם בשביל להילחם בעזה, וחלקם אף הקריבו את חייהם במערכה. אז מה נשתנה הלילה הזה? הכל!
איך נשב לליל הסדר השנה כשזו המציאות בחוץ? כילדה תמיד חיכיתי לליל הסדר, וכמוני גם הבת הקטנה שלי, אלמה, מחכה לפסח. אבל העננה שמרחפת מעל ראשינו בחצי השנה האחרונה לא מאפשרת לנו יותר את הפריבילגיה של מפגשים משפחתיים בחגים, המתובלים בוויכוחים בלתי מזיקים. משפחות נשברו והתפרקו, יש חלקים בחברה הישראלית שעדיין קרועים ושסועים בגלל המתח העצום, הכאב והסבל שהמלחמה הזו מעבירה אותנו. שום חוויה אינה מרגישה שלמה. החגים שעברנו מאז אוקטובר אינם מגיעים מלווים ברגשות של שמחה - אז איזו חירות נחגוג בדיוק?
מה נשתנה בחצי שנה? כל הטורים, כל הסיפורים | פרויקט מיוחד
ומעל הכל, הביטחון האישי שלנו התערער. שני הדברים היחידים שמרגיעים את התחושה הם צה"ל, ששומר עלינו ומונע עשרות פיגועים אפשריים בכל יום, והזמן שמקהה את הכאב ומסייע לפצעים להחלים. אבל רגע אחד של מבזק חדשות מחזיר את כולנו להבנה שהביטחון הלאומי שלנו נפגע, ועדיין לא חזר לקדמותו. כש-19 נשים עדיין נמצאות בשבי חמאס בעזה כבר יותר מחצי שנה, איזו אישה יכולה בכלל להרגיש ביטחון?
פסח שכמוהו לא חווינו מעולם: מה נשתנה בפסח 2024?
הביטחון שלי ושל כולנו בעתיד שקט ושליו - התערער. עלינו לעבוד קשה כדי להשיבו. איננו יודעים אם ומתי תפרוץ מלחמה בצפון, ומתי כל החטופים ישובו אלינו. אז איך אפשר לשמוח, לחגוג או לצאת לנפוש ולטייל בחג הזה?
הרי אין היבט בחיינו שלא השתנה. אפילו האימהות שלי השתנתה: אני חייבת להיות עם יד חזקה יותר על הדופק עבור שלושת הילדים שלי. הזוגיות שלי השתנתה, וצריכה למלא יותר חלקים בחיי. העובדים והעובדות שלי צריכים יותר קשב ומבקשים לדעת שיש מנהיגות שתומכת בהם ודוחפת אותם קדימה במטרה להיות משמעותיים בעולם, כי כיום יותר מתמיד חסרה לנו מנהיגות - ולא מדובר רק בטון סמכותי או בקבלת החלטות, אלא במתן אוזן קשבת, בהכלה של מי שמייצגות ומייצגים חלקים שונים בעם, וכן, גם באיזון מגדרי.
משפחות החטופים לא זוכות, לצערי, להנהגה המדינית שהן ראויות לה, וגם העם שלנו לא. חוסר הקשב לצה"ל, למשפחות, לאזרחים ולרשויות המקומיות צריך להפחיד את כולנו, כי עם אוזניים אטומות, עיניים עצומות ובידוד בינלאומי אי אפשר לנצח במלחמה הזאת.
ההורים שלי הגיעו מרקעים שונים, מלוב ומפולין, ולמרות הקושי בתקופה שבה נישואים בין בני תרבויות היו מקובלים פחות, היה שם רצון גדול מאוד לחבר בין מזרח למערב, בין ספרד לאשכנז, ולהקים בית ישראלי אוהב וציוני. אני מאמינה שהחיבורים האלה צריכים להיות בכל החברה הישראלית, ואת זה אנחנו חייבים לשנות בינינו. ראינו כמה כוח יש לנו כשאנחנו פועלים ביחד, ובשביל זה אני קמה כל בוקר וממשיכה ליצור וליזום.
הבית הישראלי של כולנו נמצא כבר חצי שנה בשבר עצום, והדרך היחידה לתקן אותו היא לתת לנו, עם ישראל הכואב והמפוכח, לבחור הנהגה חדשה, אחראית, קשובה, מאחדת ומנצחת, שתראה לנו את קו החוף. אחרת רק נמשיך לשקוע.
ועם השאלות האלה, שאיתן אני קמה כל בוקר, אני רוצה להמשיך לשנות. כי השינוי האמיתי הוא בכוח של היחד שלנו, באמונה שאנחנו חזקים כחברה, כעם, כמדינה.
מה נשתנה בחצי שנה? כל הטורים, כל הסיפורים | פרויקט מיוחד