"חודשיים שמרגישים כמו שנה. בחודשיים שעברו האוויר במדינה השתנה - הוא נהיה חנוק. אי אפשר ללכת לישון בשעה סבירה, אי אפשר להתנתק מהטלוויזיה, אי אפשר לבלות, אי אפשר לחייך.
"אבא שלנו הפך להיות דני קושמרו, אמא שלנו אדווה דדון, השיער שלנו נהיה ג'ינג'י (מחכים לכם משפחת ביבס, ביחד עם כל החטופים), ועד שמצליחים לעצום את העיניים, מדמיינים את הבנות בגילי שחטופות במנהרות בעזה, את הלוחם שהגן על קיבוץ בארי, את הלוחם הפצוע בסורוקה שנלחם בצפון הרצועה, את השוטר שעושה משמרות סביב השעון, את אנשי זק"א המדהימים ששוברים את הלב.
"אני חושבת שהעם שלנו נזכר כמה הוא טוב. הבנו שאנחנו מוכנים ללכת רחוק בשביל להגן על המדינה שלנו. שאנחנו מוכנים לתת את כל הזמן שלנו כדי להעלות חיוך לחיילים, לחזק את הנפגעים, לחבק את המשפחות שאיבדו. והתמורה הרגשית שכולנו מקבלים שווה הכול".