יום השואה הוא יום לא קל עבור אזרחי ישראל. לא מעט סיפורים מזעזעים ואלפי זיכרונות קשים של אנשים שניצלו מהנאצים ונשארו בחיים בשביל לספר. בעידן הרשתות החברתיות, נראה כי יותר קל להנציח את הזיכרון - אנשים מספרים את שעבר עליהם ועל משפחותיהם ומשתפים את כולם בשכול האישי שלהם. לא פעם גם שומעים על ניצולי שואה שלא זוכים לתנאים המגיעים להם ושחיים בתנאים קשים ומתחת לקו העוני.
בפוסט שפרסמה ג'ודי ניר מוזס, היא מתארת זיכרון אישי שלה מאמה, פולה מוזס, לפני כמה שנים שעמירם בעלי הראשון עוד היה בחיים, אמא פולה ישבה וצפתה בטלויזיה. יום השואה והערוץ הראשון משדר סרטי שואה. פתאום היא מבחינה בסרטון הזה ומשתנקת. הגבר הגבוהה עם הזקן הגזור הוא אבא שלה, סבא שלנו. הרוצחים הנאצים צילמו את עצמם מסתלבטים עליו ועל שכניו לאחר שקיצצו את זקנם. אמא כבר היתה ביערות, פרטיזנית בגיל 24. מהיום שנמלטה לא ראתה את הוריה ואחיה שנרצחו באכזריות. היא ביקשה מעמירם שעבד בעבר ברשות שיביא לה את הסרטון וממנו גזרנו את התמונה הזאת שנמצאת בכל אחד מחדרי הבית שלנו. לזכור!! לזכור.
מה דעתכם על האקט של ג'ודי? בואו לדבר על זה בפייסבוק
בהמשך הפוסט, מסבירה אשתו לשעבר של סילבן שלום כי היא לא מתכוונת לעמוד בצפירה וגם מסבירה למה, "אני לא מתכוונת לעמוד בצפירה עד שלא ישאר ניצול אחד רעב או מוזנח", היא כותבת,"לא אכבד את הצפירה שמבחינתי ריקה ממשמעות כל עוד לא דואגים לשורדי השואה. בושה. המדינה העלק הכי מוסרית".
- ג'ודי, עמדת בסוף?
"לא! נמאס לי שמתעסקים בסמלים, מטאפורות ואזכרות ושוכחים את החיים עצמם. יש כאן עשרות אלפי אנשים שעברו זוועה בלתי נתפסת שכל המשפחה שלהם נרצחה בשואה, שנותרו להם שנים מעטות לחיות ואני בטוחה שהם יעדיפו יותר שנקל עליהם את החיים שנותרו לחיות מאשר נעמוד בצפירה דקה אחת ואחרי זה כבר אף אחד לא יזכור אותם. מבחינתי זה אקט מחאה".