הייתי בת שש או שבע, כשנתקלתי לראשונה בספר שהיה מונח אצלנו בבית. לקרוא עוד לא ממש ידעתי, אבל זה היה ספר עם הרבה מאוד צילומים, תמונות מהשואה. עד היום כשאני נזכרת בו עוברת בי צמרמורת.
לא יכולתי להכיל את מה שראיתי. התמונות רדפו אותי במשך זמן רב. אימא שלי הייתה יושבת לידי בלילות טרופים ואני מבקשת ממנה שוב ושוב: "אמא, תגידי לי שזה לא באמת היה". והיא מבטיחה - זה לא באמת היה.
"גיבור יהודי שלצערי לא מספיק מכירים בישראל"
מלחמת העולם השנייה הבריחה את ההורים שלי מילדותם, מנעוריהם ומהמקומות בהם היו. אבא, יליד פולדה שבגרמניה, הקדים לראות את מה שמתחולל במולדתו לאחר עליית היטלר לשלטון והחליט לברוח. כדי לשכנע את אביו, הוא זייף מכתב מאיים מטעם גורמים נאציים. אם לא היה עושה כן, כנראה שהיה מאבד רבים מבני משפחתו הקרובה.
(אמה של הזמרת, איבט ארזי)
אמי, ילידת שטרסבורג בצרפת, הייתה מאוד צעירה כשגרמניה הנאצית הגיעה לארצה. רבים מבני משפחתה, בהנהגתו הסוחפת של אחיה הגדול, ז'ורז' לואנז'ה, הצטרפו לתנועת ההתנגדות ולמחתרת הצרפתית.
ז'ורז' הוא סיפור לכתבה בפני עצמה. כשהצרפתים נכנעו לגרמנים הוא נלקח בשבי, אבל נמלט והיה ממקימי המחתרת הצרפתית שעסקה בהברחת יהודים. לאמא שלי, שהייתה ילדונת בלונדינית עם עיניים כחולות, היה תפקיד משמעותי בתרגילי ההטעיה של המחתרת.
הם פעלו באזור הגבול עם שוויץ, מתחזים לתלמידים שנמצאים בשיעור ספורט בשטח הפתוח, ובכל פעם שהכדור היה נזרק לצד השני של הגבול, הילדים היו רצים להביא אותו ולא חוזרים. בכל פעם הבריחו ככה 15-25 ילדים. שתי המבריחות האחרות שפעלו לצד ז'ורז' נתפסו ונרצחו אבל הוא לא הפסיק עד יומה האחרון של המלחמה. קשה להעריך כמה אלפי ילדים זכו בזכותו בחיים.
ז'ורז' היום בן 107, נשאר צעיר ברוחו ובנפשו, גיבור יהודי שלצערי לא מספיק מכירים בישראל. הוא מגיע לבקר אחת לכמה שנים ובכל פעם מחדש אני נפעמת מהרוח והאומץ של מי שהיה אז בחור צעיר ולקח סיכון כל כך גדול, על עצמו ועל בני משפחתו, רק בשביל להציל חיים של אחרים.
לפני מספר שנים הוענק לו העיטור הגבוה ביותר בצרפת על ידי הנשיא שיראק, לפני מספר חודשים קיבל עיטור דומה מנשיא גרמניה ובפברואר האחרון הוענק לו אות המציל היהודי.
לא סתם קבעו בחוק את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אני באמת מקווה שמדינת ישראל תדע להעניק כבוד גם לגיבורים היהודים ולספר את סיפורם - לפני שזה יהיה מאוחר מדי.
