אל תשכחו את החברים המתים שלי. בעיקר לא את הערכים שלהם. את רוני, רון, אבנר, שמוליק, עלי, צביקה, אורי, ועוד ועוד. כל כך רבים. מהכיתה, מהמחזור, מהקורס, מהשכונה. אנשים צעירים שלא עשו טובה לאף אחד כשהתנדבו לעשות את מה שחשבו שצריך לעשות. לא שאלו שאלות, לא ביקשו טובות ולא השתמשו במלים "גבוהות".
לא נרתעו, למרות הפחד הנורא- אולי פשוט כי לא עכלו אותו עד הסוף. אפילו לא התפנו להתלונן על כך שעצם התנדבותם מאפשרת לכל כך רבים להשתמט מנשיאה כלשהיא בנטל. אתם לא חייבים לבכות עליהם. הם היו מוותרים על זה. מכיר אותם. אבל- אל תתעלמו מן המורשת המוסרית שלהם. אתם רק תרגישו יותר טוב עם עצמכם. הם כבר לא מרגישים דבר.