מעבר לזיכרון הלאומי, עבורי ליום הזה יש גם זיכרון אישי - אחות של אבא שלי, דודה אסתר, שחיה עד היום את חיי השכול, שכלה את שני בניה - משה ומיכאל בן נון - במלחמת הכיפורים. אני בדיוק נולדתי באותה תקופה, ואימא שלי קיבלה את הבשורה המרה בזמן שהניקה אותי במרפסת ביתנו שברמלה. בעקבות האירוע המצער, אימא שלי נכנסה לטראומה נוראית ולא יכלה להניק יותר. במהלך השנים למדתי לדעת שמי שנולד במלחמה מושפע ממנה בעל כורחו - למדתי לקבל את פחד מהלא נודע, את הפחד מהמוות שבא ועוטף ובעיקר מה שלמדתי מהדודה האהובה שלי, אישה שכל החיים שלה מחייכת צוחקת וגידלה משפחה ענקית לתפארת מדינת ישראל, הוא שהחיים יותר חזקים מהמוות.
כל מי שגדל ביבנה וחונך בבני עקיבא, גדל על מורשת השכול של משפחת בן נון - אנשים טובים פשוטים ובעיקר כאלו שקיבלו הכל באהבה גם את המוות הנורא הזה. במהלך השנים ראיתי את דודה אסתר מגדלת ילדים, נכדים ונינים לתפארת המדינה, שרק חיבקו וקיבלו הכל משמיים. ככה אותי חינכו והלוואי ונזכור את זה. לכן ביום כזה כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לזכור לכבד ולעמוד בצפירה לזכרם של הנופלים. הצפירה הזו שמזכירה לנשמות האלה שאנחנו מעריכים ומוקירים אותם ובעיקר להתפלל שכל חייל שלנו יחזור הביתה בשלום.