יכולות הסטוקינג שלי נתקעו אי שם בניינטיז. כלומר, בכל הקשור לבדיקת הרגלי האון-ליין של אדם אקראי בוואטסאפ, אני למרבה הצער מופתית. אך על מנת שאוכל לכנס את כוחותיי למשימת פפראצי נטולת מעצורים, אאלץ להיפטר מאיבריי המתעצלים והעפיצות המשרדית, לטפטף מהרסקיו ולבלוע בקושי. סורפרייז? אני דרמה קווין. באקט מלא פאתוס, התעקשתי לצאת מעורי ולהיות זו שמתלווה לראובן שניידר, צלם הפפראצי. השגרה הוגשה לי על מגש של כסף, אך במניפסט סמי-גבורתי, החלטתי לקחת את הג'וב. עוד טיפה מהרסקיו, אוקיי?
פקחתי עין ועוד אחת, והפצעתי בלוקיישן בו קבענו, ראובן ואני. הוא עמוס אביזרים, לוגם מהאספרסו ומבשר לי שקיבל דיווח בו נמסר מיקומן של שתי ידועניות, בנונשלנט נפלטו לי המילים "לטס דו איט". אז ברחתי לגלקסי, פתחתי ת'וואטסאפ ובדקתי מתי אמא הייתה מחוברת בפעם האחרונה. אתמול, בשעה 22:10. התערסלתי במחשבה ונכנסתי לניסן ג'וק של ראובן. שני זרים יוצאים למסע עירוני נטול קלאס. זו ארוחת הבוקר שלו, וכעת - כפית גדושה של סופיה טייב תגלוש במעמקי גרוני.
11:00: קריאה ראשונה - לצלם את סופיה. אחות של.
"הנה היא!", מדייקת כמו מטרונום, אך מפרה בבוטות את הכלל הראשון. ראובן שולף מצלמה כבדה ומדלג לעברן של המצטלמות. אני שומרת על המכונית וחושבת על חבריי העורכים, שיושבים עכשיו בקיוביקלז, ומקלידים במרץ ר-פ-א-ל-י. מלוא המשמעות של פרויקט "עובדים היינו" מחלחל. הנה אחות של, ואני רוצה להקליד "רפאלי".
"את ערוכה לחוף הצוק?", ראובן פולט, "חם, כולם ירבצו שם". הוא מסתכל מטה, מבחין בנעלי השפיץ שרכשתי בשוק יד שניה ומבין שלאף גרגר אסור לחדור. אני מבסוטית מהרוח האורבנית שנושפת בעורפו של ראובן, שבוחר ביעד סולידי יותר הבית של נינט. מה קורה כשמכניסים עורכת תוכן לשכונת יאפים? לא מדובר ברגע מזוקק וקולח, אלא דווקא בכזה שמדגדג שיבה לרעיון הראשוני.
12:30: עומדת מתחת לבית של נינט, מרגישה גייז
כרס מפציעה עם סיגריה דולקת. כמעט מנהטן, זה הגייט קיפר של הבניין. עכשיו זהו נוף מערבונים אופייני, ראובן מחסל את השומר במבט יוקד, והכרס שבה לכורסתה. אף איש ביטחון, עגול או שדוף, לא יכול לסלקנו מהמקום. אני מדליקה עוד סיגריה וראובן מתעקש ש"אם המכונית שלה כאן, היא תצא". נינט, תצאי. נינט, תצאי. תצאי. תצאי. צאי. צאי. צאי. צאי. היא לא יוצאת. עוברות עשרים דקות, ועוד עשר, ועוד חמש. "ג'יזס קרייסט, זה מה שאתה עושה?".
הכרס מפציעה שוב. אני שולחת מבט יוקד, אך הוא ממשיך לינוק מהפילטר העכור. הגנים שלי משובשים, אין לי את זה. בזמן המערבון מעורר הרחמים, עוברת מולי מונית. מלוא הריכוז שלי מוקדש לכרס. לא יכולה להסיט מבט והנה, ראובן רץ אחרי יהודה לוי. "ג'ודה בשורטס", חושבת על כותרת ושוכחת לקחת את המצלמה שקיבלתי קודם לכן. אינסטינקטים חייתיים - אתם בהנגאובר. הסיטואציה הופכת לשברירית, אבל ראובן מאפס אותי בהמיית נונשלנט ואני מצליחה להסתנכרן. עכשיו האדרנלין מפוצץ לי את הראש ונעלי ההיפסטרז עתידות להפוך לנייקי עם קפיצים.
13:30: טעות בזיהוי, גברת קליינשטיין
הנה, אפשר לתעד לסרט סינמטקי שיעסוק במטמורפוזה שעברתי - עכשיו כולי אמפתיה ושושנים למקצוע. ראובן הפך לבן ברית בן רגע ועליו אפול בשעות הקרובות. לכן, כשהוא לוחש "544 זה X" ומזהה את הסלבס באמצעות מספרי רכב נשכחים, אני נשבית בקסמו. "זו אלכס אילן, נכון?", הוא שואל ואני מהנהנת בביטחון שכן. אנחנו מתעדים מכל זווית, מתרכזים בחריץ הישבני ממנו אכין מטעמים, מתקרבים לפרסונה שנלכדה ומגלים שהתבדינו, מדובר בווריאציה אך לא באשתו של. להלן: דאונר רציני.
אני ממשיכה לחטט במיתוסים על צלמי פפראצי, עכשיו כשניתנה לי ההזדמנות והאמפתיה מתחזקת, ראובן מספר לי על בר, ציון, מדונה ושות', ואני רוצה להזמין אותו לתשע עד חמש במשרד. מה בתפריט? פני ערפד, זירו קולה וצורך עז בריטלין כך השמש שלי עולה וצונחת. עוד ועוד קלישאות מושלכות על גבנו המזיע, ואנחנו מקבלים זה את זו בהבנה.
14:30: לרוץ אחרי אסתי
ראובן מכריז על מנוחת אספרסו. במהלכה, אני מגלה שהווינסטון לייט התרוקן בסשן מבטי הלייזר אליו נסחפתי עם השומר של נינט. אז קפצתי לסופר הסמוך, שם נאלצתי להמתין יותר זמן מהרגיל, כצפוי - הניקוטין שלי נמצא במחסן נעול. בעודי בוחנת את השטח, גבעול ארוך שטוף סאן-אין מצליח להסתיר לי את מדפי הברנפלקס. המשימה: לדווח לראובן. בשבילו זהו מאורע בשקל, אך עבורי רגע מטלטל. הנה חושיי הושחזו ואני חפצה לפיסת אסתי גינזבורג. המידע עובר בקלות יתרה וכעת חמ"ל פפראצי הכולל את ראובן, חברו הצלם ואנוכי, דרוך לג'וב.
אני משתלדת לכוון את הזום ומפיקה פריים מטושטש. עוד קטע שסופו delete מופק על ידי אצבעותיי הכבדות והולך פארש. מצלמת "מחוברות" שלי דבוקה כמו יבלת לכף היד וכשראובן מפציר בשאגה "רוצי", אני עושה זאת. גושפנקת חיי, "פטורה משיעורי ספורט", הולכת לעזאזל וכך גם נעלי השפיץ, שמתחכות במדרכות הבוערות של צהלה ומותירות רצועות עור שחורות של "הייתי כאן". הכל בשביל גינזבורג, שכבר הספיקה להיעלם באופק הווילות, המגדלים והקוטג'ים.
15:00 בקרוב תהיי האיט גירל של המקצוע
הרגשתי זיקוקי שיחוק באוויר ואלו יכלו להיות כתוביות של גראנד פינאלה, אבל ביום שרבי זה, ראובן מתעקש לעשות צ'ק אין גם בחוף הים. אנחנו יורדים בצוותא, מתקרבים לחול וגופות מרהיבות מפוזרות על החוף. אני בתוך שער משוכפל של ספורטס אילוסטרייטד, עטופת סחבות, מאמצת את העירום לחיקי ומתרכזת בהבטחה של ראובן: דוגמנית תעבור פה. בשבילו זו צנצנת שימורים שתמתין במזווה בעת הצורך ולא תאבד רלוונטיות. עוד רגע תעבור דוגמנית, והמלפפון החמוץ יקבל משמעות כבדה. הנה היא, קארין כהן.
זה הוואן טריק פוני של כהן וכן, ז'אנר הביקיני עובד היטב. אני יודעת, באתי מהקיוביקלז. רחשי רפאים מרימים את ראשה, והיא מבחינה בנו מתעדים אחוזי אמוק. זה חומר טוב בעיקר כשהיא לבבית כל כך, מתהלכת עם רצועה שמחוברת לעכברון ולא מתרגשת מהמתרחש.
סופו של כל בלון
היום מתפורר לאבק, ונותר רק להדגיש את הברור מאליו: למרות שאני חרוכה מויטמין די, זה לא יהיה הדיי ג'וב שלי. זו לא בעיה של אטיטיוד, הרי טפטפתי מהרסקיו וריסקתי את חרדותיי. אך מדידת דופק, לצורך העניין, לאחר מרדף פפראצי - עלולה להבליט את הטרגי מכל: אני לא בכושר. קארין, אסתי וג'ודה הם לא חברים מהג'ים וסביר להניח שהטוב ביותר שאוכל להעניק להם זה מבט קפוא ומזוגג לא של בוז, אלא כזה שלקה בהתקף חרדה מהיאפיות. לבלות את חיי בריצה אחר זה? הו, לא. חוזרת לקוביית קרח ומסך 20 אינץ'.