סבתא שלי תמיד אמרה לי: "היית בלונדינית כשהיית קטנה". אני חושבת שזה מדבר בעד עצמו ולא צריך להרחיב. אצלנו לא היו מדברים על השואה, זה תמיד היה נושא כאוב ומצער. מה שאני זוכרת מסבתא זכרונה לברכה, זה שהיא לעולם לא זרקה דברים, תמיד אחסנה ושמרה ברמה שזה לא נורמלי. אחרי שאתה מאבד הכל ביום אחד, נשארת כנראה הטראומה.
שאלתי אותה פעם: "סבתא, היית אשה משכילה שהסתובבה בחברת אנשים אמידים. איך לא ברחתם? למה נשארתם?". אני לא אשכח את התשובה שלה: "יש לך חבר או בעל, עבודה, כסף, בית, הכל. את לא מתארת לעצמך שיום אחד מישהו יוציא אותך מהבית ויהרוג אותך".
לנו זה נראה מופרך וישן, אבל זה בסך הכל קרה לפני 60 שנה. לשמוע את הניצולים שחיים מתחת לקו העוני זה נושא שנורא מעציב אותי. הם האחרונים שצריכים לעבור סבל בחיים, זה לא נתפס.
על השואה ועל הגבורה
16.4.2007 / 15:36