אני זוכר את הרגע שאני וסבא שלי יושבים על ספה והוא מספר לי איך כשהיה בשנות העשרים לחייו, הוציאו אותו ואת משפחתו מהבית בלי שידעו לאן ומה הולכים לעשות אתם. כילד בן עשר התעניינתי במספר שהיה לו על היד והוא פשוט התחיל לספר מה עבר עליהם ולמה אנחנו צריכים לכבד את היום הזה, הראה לי תמונות של משפחה וחברים. אחרי אותה שיחה, אחותי הקטנה ואני נכנסנו לעניין השואה חזק. כל מה שהוא סיפר לי מתערבב עם הסרטים שאני רואה על השואה.
כילדים, היינו עושים בעיות עם האוכל וזורקים אותו. סבא היה מסביר שאסור לזלזל באוכל והיה מספר איך תמיד היה דואג שיהיה לסבתא מה לאכול. ככל שהתבגרתי, הערכתי יותר את האנשים האלה, את סבא שלי שנלחם יום יום לחלום ולעתיד.
זכרונות מבית סבא
16.4.2007 / 11:22