אתה אלוהים זנחתנו

לפני שלוש שנים עשיתי סרט בצרפת, שזכה בפרס סזאר, על קבוצה של יהודים שעושה מסע שורשים לאושוויץ. בין הסטטיסטים היה אדון אחד, לא זוכר את שמו, נחמד וקטנצ'יק עם קרחת.

נסענו לטרבלינקה. זה מזעזע, כי הרסו הכל ובמקום המבנים הניחו אלפי אבנים - על כל יישוב שנלקחו ממנו יהודים. היהודי לא אמר דבר, רק חיפש וחיפש עד שמצא את היישוב שלו. ואז קרה דבר מדהים. מהאיש הנמוך הזה, התיישר ענק בגובה שני מטר והתחיל לדרוש מאלוהים דין וחשבון: "אני לא רוצה להכיר אותך, אני לא צריך אותך, עוד מעט אמות ושלא תעז להביא אותי לפניך! מה היה לך עם אמא שלי ועם אחות שלי? אתה אלוהים שאוהב אנשים?". זה היה מזעזע. כולנו פרצנו בבכי. הוא גמר את כל מה שהיה לו בנשמה וחזר פתאום להיות נחמד, קטן ושקט.

אני לא יודע אם המדינה טיפלה בניצולים כמו שצריך, אבל זה מזעזע שאחרי שישים שנה יש בינינו אנשים חיים בעוני.